בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"העור בו אני חי": רוטט בתוך עורו היפהפה

המלה פרוורטי לא מתחילה אפילו לתאר את סרטו החדש של אלמודובר, "העור בו אני חי". אבל אף שהסרט אינו מהסוג הנוטה למצוא חן מיד, הוא יצירה אינטליגנטית, מרהיבה ורבת-עוצמה

51תגובות

העור בו אני חי - מועדי הקרנה

הפרוורטי מרחף תמיד מעל לסרטיו של הבמאי פדרו אלמודובר ולעתים קרובות חילחל אל תוך הסרטים עצמם. אחרי הכל, קשה לדמיין במאי נוסף מלבד אלמודובר שהיה עושה סרט כמו "דבר אליה", שבו שני גיבורי הסרט נמשכים לנשים הנתונות בתרדמת. אך ב"העור בו אני חי", סרטו החדש של רב-האמן הספרדי, הפרוורטי הוא הדבר עצמו שאנו מתבוננים בו, החפץ האמנותי שהוא הסרט שאנחנו רואים.

ב"העור בו אני חי" נדמה לעתים שאלמודובר תוקע אצבע, מברג, סכין או כל מכשיר חד אחר לתוך הפרוורטי ודוחף ודוחף כדי להעמיק אותו, ובה בעת מרחיב אותו בתנועות מעגליות עד שהפרוורטיות כולה משתלטת על הסרט והיקום כולו מצטייר בפנינו כפרוורטי. כל מרכיב נוסף של העלילה וכל סוד משפחתי נוסף שמתגלה בסרט, ולעתים נודע לצופים בלבד, מעצים ממד זה שלו.

הסרט מציג את סיפורו של רוברט, מנתח פלסטי מצליח (אנטוניו בנדראס), שאשתו נפצעה קשות בתאונת דרכים, כמעט כל גופה נכווה, וכשראתה במראה את דמותה המעוותת, התאבדה. בתם לא הצליחה להתמודד עם התאבדות אמה. רוברט, שביתו מעיד על כך שהוא חובב אמנות ואוהב משטחים חיצוניים אלגנטיים, מחליט להמציא עור אדם שלא ניתן יהיה לשרוף אותו או לפגוע בו. הוא מחליט לעשות את ניסיונותיו לא על בעלי חיים, כנהוג, אלא על בן אדם, ולשם כך הוא נזקק לשפני ניסיון שאיש לא יבחין בהעדרם.

"העור בו אני חי" משוטט בזמן בין עבר להווה, ובמהלכו אנו פוגשים בביתו של רוברט בשני אסירים המשמשים לו למטרותיו המדעיות (והאחרות): גבר צעיר ושמו וינצ'נטה (יאן קומט) ואשה צעירה ששמה ורה (אלנה אנאיה). בנוסף להם פועלות בסרט שתי דמויות חשובות נוספות: מארילה (מריסה פארדב), סוכנת הבית של רוברט, וזקו (רוברטו אלאמו), זר החודר לבית בזמן שרוברט נעדר ממנו. כשהקשרים בין הדמויות מתחילים להתברר ולהתהדק, מובטח לצופים שייתקפו סחרחורת.

מה שקורה בסרטו החדש של אלמודובר הוא די מטורף, אך לא לחינם הוא משתייך לז'אנר שבמרכזו ניצבת דמותו של המדען שאנו נוהגים לתארו כמטורף. סרטים רבים הציבו את הגיבור הקולנועי במעמד של בורא מציאות ובורא אדם. במעמדו זה הוא לא רק מחקה את האל ומנסה אף לשפר את עבודתו, אלא גם את זו של במאי הסרט שניצב מאחורי המצלמה.

הענקת התפקיד של רוברט לשחקן אנטוניו בנדראס, שהיה מזוהה עם אלמודובר ועם סרטיו המוקדמים כגון "מטדור", "חוק התשוקה" ו"נשים על סף התמוטטות עצבים" (וזהו שיתוף הפעולה הראשון ביניהם לאחר הפסקה של יותר מ-20 שנים), מעצימה את החיבור (הפרוורטי אף הוא?) בין הבורא שעומד מאחורי המצלמה לבורא הפיקטיבי שניצב בפניה.

עד הרגע האחרון

הקונוטציות המיידיות שעלו בי בזמן הצפייה בסרט כללו את סרטי ד"ר פרנקנשטיין, כמובן, ואת "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, שבו גיבור הסרט משתמש באשה אחת כדי להחזיר לחיים אשה אחרת. בסרטו של היצ'קוק דמויותיהם של הבמאי וגיבור הסרט מתערבלות זו בזו יותר מבכל סרט אחר שאני מכיר.

ואולם, הסרט שיותר מכל נכח בתודעתי בזמן הצפייה ב"העור בו אני חי" היה "עיניים ללא פנים", יצירת המופת של אימה פיוטית של הבמאי הצרפתי ז'ורז' פראנז'ו מ-1969 (ואמנם, אלמודובר אישר במסיבת העיתונאים שהתקיימה בפסטיבל קאן האחרון, שבו הוקרן סרטו לראשונה, שהוא חשב על הסרט הזה לכל אורך עשייתו של "העור בו אני חי").

יש קווי דמיון רבים בין שני הסרטים (אפילו הפוסטרים שלהם דומים), אך הבדל בסיסי אחד: סרטו של פראנז'ו הציג את סיפורו של אב (פייר בראסר), המנסה לשקם את פניה של בתו (אדית סקוב), שהושחתו בתאונת דרכים, בעזרת פניהן של נשים צעירות שהוא חוטף והורג. הוא מביע תוגה אפלה ועמוקה; באיזשהו מישור שלו הוא עוסק בהתמודדותו של אב עם היעלמותה של בתו, ולא היה אפשר בזמנו שלא לזהות בסרט התייחסויות שונות שנגעו בצדדיהם המסוכנים והמטורפים יותר ויותר של המדע והעוסקים בו.

סרטו של אלמודובר מרוחק ומנוכר הרבה יותר. הוא יצירה מרשימה ומאתגרת, שמהנה לצפות בה ולחשוב עליה, אך הרבה רגש לא קיים בה; בוודאי לא אותו רגש שאיפיין כמה מסרטיו הטובים ביותר של אלמודובר - ופרץ מהם ברגעים הכי לא צפויים. אהבתי את הרגעים האלה, ובסרטו החדש הייתי חייב לחכות עד הרגע האחרון ממש ועד הרפליקה האחרונה כדי לחוות מין רגע שכזה.

העדר הרגש הזה נובע במידה רבה מעיצוב דמותו של רוברט ומעיצוב הופעתו של בנדראס בתפקיד הזה. אלמודובר מעצב את רוברט כדמות קפואה ומלוקקת, כאילו ביקש להציב מראה בפני בנדראס שתאמר לו: תראה מה הוליווד עשתה ממך. האמירה הזאת, אם אמנם אלמודובר התכוון אליה, משתלבת ב"העור בו אני חי" עם העיסוק הכללי שמתקיים בסרט בשינוי, החלפת זהויות ונזילות מינית (ואלה נושאים שאלמודובר התעסק בהם במרבית סרטיו).

דמותו של רוברט, מבין כל גיבורי סרטיו של אלמודובר עד כה, אינה מייצרת קמצוץ של הזדהות או רגש; זהו אינו כישלון של אלמודובר, שלא חתר ליצירת רגשות אלה, אך כתוצאה מהעדרן, דמותו של רוברט נדמית כמו צל שמרחף מעל הסרט ונוכחותו בו ערטילאית כמעט לחלוטין. האם הוא הפרוורטי עצמו?

ב"העור בו אני חי" חוזר אלמודובר במידה מסוימת אל האקסצנטריות שאיפיינה את סרטיו המוקדמים, ושאותה הוא נטש במעט כאשר נחל הצלחה בינלאומית. הוא גם מציץ פעם נוספת אל עבר השוליים הלא מכובדים, השוליים הנחשבים זולים לעתים, של הקולנוע (וסרטי המדען המטורף כלולים בהם). זו בשורה טובה. הקור שבו זה נעשה הוא מבחינתי בשורה טובה פחות.

אך אל תיתנו למלים האלה להרתיע אתכם מלצפות בסרט, שאין בו הנתונים למצוא חן מיד כפי שהיו לכמה מלהיטיו הגדולים ביותר של אלמודובר. זו יצירה מרשימה, אינטליגנטית, מרהיבה לעתים קרובות, שהצפייה בה אינה מניחה לצופים להתרווח אפילו לרגע ולהתעלם ממה שקורה על המסך. "העור בו אני חי" עוסק כל כולו בהבדל בין מה שרואים לבין מה שרואים באמת, בין להתבונן ולראות לבין לראות ולהבין.

צירוף המלים "העור בו אני חי" מתייחס בדרך כלל למצבו הנפשי של האדם: האם טוב לו בעורו או לא. רוברט, גיבור סרטו החדש של אלמודובר, מבקש לברוא עור אדם שלא יינזק לעולם ולפיכך, בזכותו של אותו איבר שהוא הגדול ביותר בגוף האדם, נרגיש מוגנים לנצח. מול השאיפה הזאת מציב סרטו של אלמודובר מציאות שבה דבר אינו נצחי, דבר אינו קבוע; מציאות שאינה חדלה מלהינזק ואינה מצליחה לספק הגנה לאיש.

התחושה המלווה את הצפייה ב"העור בו אני חי" היא שזהו סרט הרוטט בתוך עורו היפהפה. לרגעים נדמה אפילו שהוא מייצג את הקושי להיות בתוך עורו שלו; מהתחושה הזאת צומחת במידה מסוימת עוצמתו של הסרט.

"העור בו אני חי" הוא חוליה נוספת במסע קולנועי, שאינו נטול בעיות, אך מכיוון שגם אינו חדל לרתק, קשה לי לדמיין יום שבו לא אצפה בסקרנות לשלב הבא שלו. *

"העור בו אני חי". תסריט ובימוי: פדרו אלמודובר; צילום: חוזה לואיס אלקאן; מוסיקה: אלברטו איגלסיאס; שחקנים: אנטוניו בנדראס, אלנה אנאיה, מריסה פארדס, יאן קומט, רוברטו אלאמו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו