שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

סרט הביכורים של נדב לפיד, "השוטר", אינו מניח לצופים לשקוע בחווייה אסקפיסטית במחוזות דמיוניים, אלא מטיח אותם בקיר המציאות. הסרט הזה שולח מבט חודר לעבר ישראל של השנים האחרונות, ומתכתב עם המחאה החברתית ששטפה את הרחובות בחודשים האחרונים. אף שלפיד כתב את התסריט כבר לפני חמש שנים, נדמה כי לא ניתן היה לבחור עיתוי הולם יותר ליציאתו של "השוטר" לבתי הקולנוע. הדיאלוג שהסרט מנהל עם המחאה שהרעידה את המדינה, מטעין אותו בעוצמות מיוחדות ומפתיעות.

באחת הסצינות בסרט, שיעלה לאקרנים מחר, נראית בחורה צעירה יושבת על כיסא. היא וכמה מחבריה הבינו שדרושה בישראל מהפכה חברתית, שעליהם לקום ולעשות מעשה שיטלטל את המדינה, שיוציא את ההמונים משלוותם ויגרום להם להפסיק לשתוק אל מול אי הצדק החברתי. הם החליטו לקום ולפעול. הצעירה (יערה פלציג) מקריאה לחבריה טיוטה של מניפסט שחיברה. "הגיע זמנם של העניים להתעשר ושל העשירים למות. מדינת היהודים הפכה למדינה של אדונים ועבדים. אלה עם מטוס פרטי שייקח אותם לאן שהם רוצים, ואלה שאין להם כסף לאוטובוס", היא מקריאה מהמחשב הנייד המונח על ברכיה. "מדינה מנוולת צועקת לנו לשמור על שלווה. שלווה היא שקר. שקט הוא רפש".

"המשפט הזה נשמע כמו פרסומת", קוטע אותה אחד הצעירים שיושב מולה. "אתה חושב?" היא מרימה אליו מבט. חבריה מבקשים ממנה להמשיך ולקרוא. "הפלסטינים לפחות יודעים שהם כבושים", היא ממשיכה, אבל צעיר אחר שיושב מולה קוטע אותה בכעס. "למה את מכניסה פה את הפלסטינים? צריך להסביר לאנשים פשוט: ישראל היום במקום הראשון בעולם המערבי בפער בין העשירים לעניים, אלופי העולם".

זמן קצר לאחר מכן חושפת המצלמה את הדירה שבה מתנהל הדיון: דירת יוקרה מעוצבת, מהודרת, הממוקמת באחד ממגדלי המגורים שמשרטטים את קו הנוף התל-אביבי. "ארמון, הסלון של ההורים שלך", מפטיר מנהיג החבורה בחיוך דק לעברה של המהפכנית הצעירה. "אני שונאת את הבית שלהם", היא עונה, "הם חזירים. אבל כשהם בחו"ל זה נוח".

התחיל במניפסט

נדב לפיד. הרגשה שלוקחים לך את הסרט מהידיים ומקרינים אותו בזמן אמת

הקרנת הבכורה הרשמית של "השוטר" התקיימה ביוני בפסטיבל ירושלים האחרון, לפני שדפני ליף, סתיו שפיר וחבריהן הקימו את האוהל הראשון ברוטשילד והוציאו את ההמונים לרחובות. סרטו של לפיד גרף שם שלושה פרסים: פרס התסריט, פרס הצילום (שקיבל שי גולדמן) ופרס סרט הביכורים (שעליו בחרו לפיד ומפיק הסרט איתי תמיר לוותר, במחאה על האופן שבו טיפל הפסטיבל בניגוד עניינים שהתגלה בקרב שופטי התחרות).

מיד לאחר מכן זכה הסרט בפרס חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו הוותיק בשווייץ, והוזמן לשלל פסטיבלים בינלאומיים, ובראשם אלה של לונדון וניו יורק ("וילג' וויס" וכן האתר "אינדיווייר" כללו אותו ברשימת חמשת הסרטים ש"חייבים לראות" בפסטיבל). באחרונה הוא אף נמכר להפצה מסחרית בצרפת ובספרד.

ואולם, המהפכנים בסרטו של לפיד קיצוניים הרבה יותר מליף, שפיר וחבריהן. הם דוגלים במחאה אלימה, ויוצאים במהלך הסרט לחטוף כמה בעלי הון כדי להשיג זמן מסך טלוויזיוני, בתקווה שכך יעוררו מודעות למחאה שלהם ויסחפו את ההמונים אחריהם.

חוץ מזה, הם אינם הגיבורים היחידים בסיפור. כפי שמרמז שמו של הסרט, גיבור מרכזי נוסף בו הוא שוטר ששמו ירון (יפתח קליין), חבר ביחידת הימ"מ המובחרת שמופקדת על לחימה בטרור. הוא נשוי, אשתו עומדת ללדת את ילדם הראשון בכל רגע, והם חולמים על היום שבו יוכלו לעבור לגור בבית צמוד קרקע בכפר. הוא מסור לאשתו, הוא מסור למשפחתו, הוא מסור לחבריו וגם למולדתו. ולא פחות מכך, הוא מסור לגופו שלו. הוא מתאמן, שומר על כושר ונהנה מגופו השרירי.

כשם שלפיד מפנה לעתים מבט אירוני ביקורתי כלפי המהפכנים הצעירים, כך הוא נוהג גם עם ירון. ברגעים מסוימים נדמה השוטר החסון כקלישאה מהלכת של גבריות ומאצ'ואיזם. מפגש עם חבריו מחלץ ממנו סדרה של צ'פחות אוהבות אך חזקות להבהיל, וניסיון להרשים מלצרית צעירה גורם לו להניח בגאווה את האקדח שלו על השולחן.

אף שהשוטר הוא הדמות הדומיננטית כאן, דווקא התשוקה למהפכה היא שנטעה בלבו של לפיד את הרעיון הראשוני לסרט. "ב-2005, כשהצגתי סרט קצר שלי בפסטיבל ברלין, היה לי איזה יום חופשי והלכתי לתערוכה על אסתטיקה אמנותית של טרור פוליטי - תערוכה על קבוצת המחתרת באדר מיינהוף", הוא מספר בראיון עמו בביתו בתל אביב. "בכניסה היו מונחים מניפסטים שלהם. התחלתי לקרוא בהם ונדהמתי לגלות עד כמה הם מתאימים למצב בישראל. כל הדיבור על אלה שיש להם ואלה שאין להם, על כך שהגיע הזמן לחשוף את העוול, על הסיטואציה של אי צדק ועוול חברתי - חשבתי לעצמי שבישראל של היום, המצב קיצוני פי כמה מזה שעמד לנגד עיניה של הקבוצה ההיא בשנות ה-70. בגרמניה, אמרתי לעצמי, המצב הזה הוליד את באדר מיינהוף, ואצלנו? כלום. אף אחד אפילו לא מדבר על זה, לא בתקשורת לא בעיתונים".

הדחף הראשוני של לפיד, הוא מודה, היה לתרגם את התובנה הזאת לפעולה פוליטית. "יצאתי מהמוזיאון מטולטל, הרגשתי שאני חייב להגיד לישראלים ‘אתם מנוצלים, אתם חיים בחברה של אדונים ועבדים'. אמרתי לעצמי שצריך לעשות טרור בארץ. היו לי את כל ההצדקות האינטלקטואליות לכך ששלטון העושר הוא אלים ולכן צריך להגיב אליו באלימות", הוא מסביר.

מיכאל אלוני ב"השוטר".
מיכאל אלוני ב"השוטר". נרטיב חריג

"אבל המחשבות האלה לא הגיעו לרמה אופרטיבית, וכמו כל מיני אמנים ואינטלקטואלים טובים, הייתי מתייסר בלילות על למה אני לא עושה שום דבר. ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אם אני לא עושה כלום, לפחות אעשה סרט על אנשים שרוצים להגיד סוף סוף את האמת ומחליטים לזרוק פצצה ללב התודעה הציבורית - לחטוף מיליארדרים".

אתה מנותק

לפיד קיווה שכאשר הישראלים יצפו בסרטו, הם יתהו בינם לבין עצמם כיצד זה שקבוצת טרור כזאת עדיין לא קמה במציאות העגומה בארץ. "קיוויתי שאנשים שיראו את הסרט יעברו את אותו תהליך שאני עברתי כשקראתי את המניפסטים, וכך אפתח דיון בשאלה למה אף אחד לא עושה כלום", הוא אומר. "ולמה זה באמת קורה? כי אנשים חיים את המלחמות החיצוניות, כי אנשים חיים את המניפולציה שמפעילים עליהם, כי אומרים להם ‘לכו תילחמו באויב בחוץ' ו'כולנו אחים'. ולמי אומרים את הדברים האלה? לחיילים, לשוטרים, ללוחמים. אז אמרתי לעצמי אוקיי, אחרי שהחבר'ה האלה יחטפו את המיליארדרים, יבוא איזה שוטר ויגמור את הסיפור הזה".

גיוס המימון לסרט היה אתגר לא פשוט. בחו"ל תפסו את נושאי הסרט כבעיות ישראליות פנימיות שלא בהכרח יעניינו קהל בינלאומי, ואילו בארץ ראו במהפכנים של לפיד אגדה מנותקת מהמציאות. "התייחסו לחלק הזה של הסרט כאילו זה סיפורי אלף לילה ולילה. אמרו לי ‘אתה מודע לזה שזה מדע בדיוני, שזה לא קיים'. זו תגובה שכל הזמן קיבלתי. מהפכנים חברתיים תל-אביבים נחשבו אז למלים שלא מתפקדות ביחד. אני לא ניסיתי להגיד שזה קיים, כמובן, אלא רק שהבעיות האלה קיימות. היה לי יתרון על כל מיני חוקרים ופוליטיקאים שלא חזו את זה, כי לי, כבמאי, היתה היכולת והזכות לדמיין. הסרט בעצם אומר ‘דמיינו לעצמכם שמישהו היה עושה את זה'".

בסופו של דבר תמכו בסרט שלושה גופים ישראליים: קרן רבינוביץ, הוט והמיזם לקולנוע ירושלים. בקיץ האחרון, כשפרצה המחאה החברתית בארץ, לפיד הופתע. מאוד. "הייתי המום", הוא מודה. "אני לא יודע אם אפשר להסביר מה מרגיש במאי שכתב תסריט ובו יש דמות של בחורה שצועקת לשוטרים בסרט ‘שוטרים, אתם לא האויבים שלנו! שוטרים, גם אתם מדוכאים!', ואז הוא מגיע להפגנה ורואה בחורה עומדת עם מגאפון וצועקת ‘אדוני השוטר גם אתה שווה יותר'.

"הרגשתי כאילו לוקחים לי את הסרט מהידיים ומקרינים אותו בזמן אמת. זה היה מאוד משונה. גם אחר כך, כשהייתי קצת מעורב במאבק החברתי ומצאתי את עצמי אומר לאנשים שלדעתי זה צריך ללכת רחוק יותר - לא ידעתי אם אני אומר את זה כי זה מה שאני חושב, או בגלל שאני פשוט רוצה כבר שהסרט שלי יקרה באמת", הוא צוחק.

קונפורמיסט מושלם

לפיד, בן 36, נולד וגדל בתל אביב, בבית שבו התרבות, הספרות והקולנוע תמיד עמדו במרכז. אביו, חיים לפיד, הוא סופר ותסריטאי, ואמו, ערה לפיד, היא עורכת סרטים מוערכת. שניהם התגייסו לסייע לבנם בעבודה על הפיצ'ר הראשון שלו. אביו סייע לו בעבודה על התסריט, ואילו אמו ערכה את הסרט ("בסוף כל משמרת הלכנו יחד לבית של ההורים של הבמאי לאכול ארוחת ערב", מחייך לפיד). גם אחיו הצעיר, איתמר, לא הצליח להתחמק מהגורל המשפחתי, והוא לומד כעת קולנוע באוניברסיטת תל אביב.

"יש לי תמיד קנאה באנשים שאביהם עובד בחנות מכולת והם מגלים לבד את הספרות ואת השירה ואת הקולנוע", אומר לפיד. "לי זה כבר לא יקרה. אני מכיר את הדברים האלה מגיל שלוש או ארבע, גדלתי לתוכם. אני לא יכול לדמיין עולם בלעדיהם. מגיל צעיר ראיתי את הסרטים הנכונים, ואבא שלי היה קורא אתי ספרים. במובן הזה אני הקונפורמיסט המושלם. צריך להשלים עם מה שהחיים מזמנים לך. ואם כבר, אז למה לא לטבול במשפחתיות הזאת עד הקצה".

הבחירה של לפיד להעמיד במרכז סרטו דמות של שוטר קרבי וקשוח, המאפשרת לו להתבונן על הגבריות והמאצ'ואיזם הישראלי, נובעת לדבריו מקונפליקט שמלווה אותו מאז היה נער. "אני זוכר שבגיל 17 היו לי דעות פוליטיות מאוד מוצקות, מאוד שמאלה, ידעתי כמה חשוב שלום, והייתי חושב על כל זה כשהייתי רץ על חוף הים עם שקים מלאים באבנים וחולם על עלילות גבורה צבאיות. היה לי איזה שילוב מוזר לחלוטין בין תודעה פוליטית יחסית מפותחת ולא לאומנית, לבין תשוקה עזה לעלילות גבורה. זה סוג של איזה פלירט עם הגבריות שעד היום לא הצלחתי לפתור אותו", הוא אומר.

המשבר הגדול בחייו התרחש לדבריו כאשר הורידו לו פרופיל והוא הבין כי לא יוכל להגשים את חלומו ולשרת בשייטת או בסיירת מטכ"ל. את שירותו הצבאי נאלץ לבסוף להעביר ביחידת מודיעין, שהוצבה ליד גבול הצפון. "התגייסתי ב-1994. זו היתה תקופה שקטה ואני לא ידעתי מה עושים עם כל השקט הזה. כמו כל פסיכופת צבאי מצוי, חשבתי שהשקט גרוע מכל מלחמה. העברתי את התקופה הראשונה שלי בצבא בדכדוך וברגשות אשם נוראיים, כי נהרגו אז חיילים בלבנון כל הזמן, ואני חשבתי למה אני לא שם. הייתי עם איזו תשוקה למלחמה, עם תאוות ירי מטורפת, ואיזו משאלת מוות. כל הזמן קיוויתי שיקרה משהו. וכל זה בזמן שהייתי יושב וקורא בעניין רב ספר שיחות עם אבו נידאל".

"הדבר שהכי רציתי זה לירות. במבט לאחור, אני מבין שהייתי כלוא לגמרי במלכודות הגבריות הכי בסיסיות, הייתי הקורבן האולטימטיבי, התמים, הלא מודע הקלאסי, שבכלל לא מבין שהוא יכול למות או שיש פה איזו סכנה. זה לא עניין אותי. אני זוכר שהייתי מסתכל על הגבול הסורי והייתי אומר ‘נו, מתי כבר יקרה משהו'. הייתי בפיצול אישיות מוחלט. היחסים המורכבים שלי עם גבריות בארץ היו מאוד נוכחים אז, בכל מקום דמיינתי אקדחים ורובים, היה לי אוסף של קליעי מאגים שהייתי מסדר בבית שלי, היו לי כל מיני דברים שהיו לא לגמרי בריאים".

התבוננות בגולני

לאחר שירותו הצבאי הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה וכתב בעיתון "העיר". ארי פולמן היה העורך שלו שם. כעבור שנתיים החליט לעזוב את הארץ ועבר לגור בפאריס. אף שכתב שם כמה נובלות שקובצו בספרו "תמשיך לרקוד", שיצא ב-2001 בהוצאת בבל, בפאריס התבהר ללפיד שמה שהוא באמת רוצה לעשות זה קולנוע. שנתיים הוא חי שם עד שחזר בישראל והחל ללמוד קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים.

הסרטים שיצר בתקופת לימודיו זכו להצלחה והערכה. הסרט הקצרצר "מחמוד עובד בתעשייה" הוקרן בפסטיבל קאן, "כביש" הוקרן בפסטיבלים של ברלין ולוקרנו, וסרט הגמר שלו, "החברה של אמיל", באורך 50 דקות ובכיכובו של יפתח קליין, הוצג ב-2006 בפסטיבל קאן ולאחר מכן יצא להקרנות מסחריות בצרפת.

הוא רואה בקליין גיבור קולנועי, גיבור ישראלי, ולדבריו, כשהחל לעבוד על הפיצ'ר הראשון שלו, היה ברור לו שקליין ייצא עמו למסע הזה לחקר הגבריות הישראלית. "השאלות שלי ביחס לגבריות נוגעות לקומפלקסים בלתי פתורים שלי עם העניין, והתחושה שגבריות ישראלית עוברת דרך צבא ודרך חיילים מלווה אותי המון זמן. לקראת סוף השירות שלי פתאום החלה מתיחות עם סוריה, והעלו אלינו גדוד של גולני. הם הגיעו מהשטחים וחלקם סיפרו סיפורים נוראיים על מה שעשו שם.

"היינו נוסעים אתם באוטובוס לתל אביב, וכולם כמובן היו ישנים, והיה להם קטע כזה שכל אחד שהיה צריך לרדת היה מתעורר, מחבק כל אחד מהחברים שלו, אומר לו ‘להתראות לוחם', והשני היה עונה לו ‘להתראות לוחם'. היתה גבריות בחיבוקים האלה, אבל גם המון רוך. אני זוכר שחשבתי מה זה אומר, שהחיילים האלה יכולים לספר לך את הסיפורים האיומים ביותר, אבל גם להפגין את הרוך הזה; שיש להם מסירות אדירה לחברים שלהם, ומצד שני חוסר רחמים מוחלט כלפי האחר.

"כשהתחלתי לעבוד על הסרט, הבנתי שרק אם חווים את שני הצדדים האלה, אפשר לרדת לשורשי הגבריות פה. וזה בעיני גם מאפשר לרדת לשורשי המדינה הזאת והעם הזה, להבין את הדי-אנ-איי של המקום הזה.

"יש חוזה לא חתום בין גברים ישראלים למדינה שלהם: במשך שלוש שנים אתה משכיר את עצמך לשירות הצבא, אתה מוכן להקריב את עצמך בשביל המדינה, ובתמורה המדינה נותנת לך חסינות מוסרית - אם אתה הורג מישהו זה לא אתה, זה המדינה הורגת אותו. הבנתי שכמה שזה מרתק בצבא, זה פי אלף יותר מרתק כשהחיים נכנסים לתוך זה, כשזה קורה בגיל 30 פלוס והחיים כבר נמצאים שם, ויש לך אשה או ילדים או סופרמרקט או משכנתא. אז החיבורים האלה מתחילים להיות יותר מורכבים ובלתי אפשריים. להיות ביומולדת של אמא שלך, ואז לצאת להרוג מישהו ואחר כך לחזור הביתה כדי לעשות מסאג' לאשתך - זה כבר מתחיל להיות מאוד קשה, משונה וביזארי.

"מצד שני, זו תמצית מזוקקת של הקיום במקום הזה, מקום שבו בתי הקפה מלאים באנשים שהרגו או מוכנים להיהרג". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ