בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חבורה שכזאת

גבריות מקומית, אבהות ויחסים בין הורים לילדיהם מוצגים באופן אירוני ב"השוטר", אחד הסרטים הישראליים המאתגרים שהופקו כאן באחרונה

8תגובות

סמלים ואלגוריות, מצבים סטטיים ומצבים בתנועה מתמדת, מהלכים סבילים ומהלכים פעילים - כל אלה מתדיינים, מתעמתים ומתנגשים ביניהם ב"השוטר", סרטו העלילתי הארוך הראשון של נדב לפיד, אחד הסרטים הישראלים המאתגרים והמעניינים ביותר שהופקו בעת האחרונה. רציתי לכתוב שבמרכז הסרט ניצבת דמותו של ירון, שוטר ביחידה למלחמה בטרור במשטרת ישראל - אלא שלסרטו של לפיד, כמו למציאות שהוא מתרחש בה, יש יותר ממרכז אחד, ומערכת היחסים ביניהם נעה כל הזמן. זו אחת הסיבות לדריכות שהסרט מעורר בזמן הצפייה בו. הצופים נדרשים לשנות כל הזמן את היחס שלהם אליו, מבחינה אידיאולוגית ורגשית. הצורך הזה בשינוי משתלב עם התמות הכלליות שהסרט עוסק בהן.

במרכז אחד המרכזים של הסרט ניצבת דמותו של ירון, שאשתו בחודש התשיעי להריונה (ואחד מחבריו ליחידה גוסס ממחלה סופנית. הצגת הדבר והיפוכו היא תחבולה הכרחית בהתפתחותו של הסרט ליצירה שיעדה המרכזי הוא ליצור לעצמה מסד דיאלקטי רחב). ירון, שהוא כל כולו סמל למודעות גברית גופנית, מפנק את אשתו במין התנשאות טובת לב שכאילו משדרת לה - ולצופים - תראו כמה יפה אני, גבר שעומד להיות לאבא, מטפל באשתי שעומדת ללדת בשבילי. באחת הסצינות הטובות ביותר הוא מתאמן עם תינוק של חברים, בביתם של חברים, אם מראהו של תינוק הצמוד לחזהו החשוף מתאים לו. כן, מתאים לו, אומר חיוכו הקטן של יפתח קליין, שמגלם את ירון ועושה עבודה מדויקת ומצוינת.

ככלל, הסצינות המתארות את ההווי בין ירון לחבריו, שכולם נדמים חצובים מאותו דגם גברי ישראלי (רק החבר החולה נראה חריג בגלל רזונו), הן מצחיקות מאוד, בעיקר בכל הנוגע לתיאור שפת הגוף בין אותם גברים: החיבוקים הבלתי נמנעים והטפיחות ההכרחיות על האחוריים. הרעות, האחווה, השותפות והנאמנות יוצרות גם את הבסיס לפתרון לאחד מסיפורי המשנה בסרט, שנוגע לאיזשהו עסק ביש שבו שוטרי היחידה נעשו מעורבים כתוצאה מפעילותם. אותו פיתרון כבר מסיט את הרעות והאחווה והשותפות והנאמנות אל גבול ההשחתה והניוון שבלעדיהם האתוס הגברי לא היה שורד.

עיסוקו של לפיד בגבריות מקומית מספק את המגדל שעליו מטפס הסרט לכל אורכו ולמרגלותיו נבנה בניין נוסף, ארוך ושטוח, שמשמש לו כמסד. הסרט עוקב אחר שני סיפורים שמתרחשים במקביל והוא אינו מציג אותם באופן שבו נהוג כיום להציג עלילות בסרטים מרובי נראטיבים. לפיד מבקש לערער את הצופים ולפעור את החלל הגדול שלתוכו יתנקזו מקורות האירוניה הרבים שמזינים את הסרט. הסיפור השני הוא זה של חבורה של צעירים בורגנים שמתכוונים לעשות מעשה אלים כחלק ממאבקם למען צדק חברתי.

כשראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ביולי האחרון הסיפור הזה נדמה כפנטסיה מצד לפיד. בינתיים קרו דברים, לפיד נתפש כחוזה והסרט כמקדים את זמנו. לא צריך להיתפס יתר על המידה לאף אחד משני הקטבים האלה. לפיד אינו מעניק למורדים הצעירים שבסרט נפח אידיאליסטי או רומנטי, אלא משתף אותם בהילה האירונית שהסרט ספוג בה. כוונתו אינה להציג את המהפכה שתבוא, אלא להציג את פשיטת הרגל הכוללת של השכבה הגילאית ושל המעמד שקורא לביאה של המהפכה הזאת, כמו גם של החברה כולה שמגיבה למהפכה הזאת, שחורטת על דגלה את הקריאה שהגיע הזמן שהעניים יתעשרו והעשירים ימותו. זהו צדק חברתי לדעתם של המורדים שבסרט.

"השוטר" הוא סיפורן של שתי חבורות. המושג חבורה או חבר'ה הוא כה משמעותי באתוס הישראלי, ששתיהן פועלות על מסד רומנטי, שלפיד מעניק לו טיפול אירוני. החבורה האחת מורכבת מגברים בלבד; השנייה מצעירים, שאליהם מתווסף גם אביו של אחד הצעירים (מנשה נוי), מהפכן לשעבר שחרד לגורלו של בנו (מיכאל מושונוב). סיפוריהן של שתי החבורות, שלפיד מנסה תחילה להרחיק ביניהן אך הן כופות עליו לחבר ביניהן, מחדירות אל הסרט את נושא הגבריות (בחבורת הצעירים מתקיימת איזושהי תחרות קשה בין שני מנהיגיה, נתנאל ושירה, גבר ואשה צעירים, שאותם מיכאל אלוני ויערה פלציג מגלמים בצורה מרשימה), ודרכו את נושא האבהות והיחסים בין הורים לילדיהם בכלל, שבא לידי ביטוי בדרכים מגוונות ברבדים השונים של עלילת הסרט.

זהו דיוקן מרוחק, קר ומנוכר, אבל לא דיוקן מתנשא ולא מחוסר באמפתיה, של הרגע ההיסטורי שבו אנחנו נמצאים. הוא עשוי בשנינות, בכישרון ובתבונה. לעומת כמה סרטים ישראלעים שהופקו באחרונה ונראו לי מיושנים ומנותקים מזמנם, ב"השוטר" חשתי את פעימתו של הרגע ההיסטורי הנוכחי - באירוניה, בניכור המלווה בערגה לחום ולרגש שניתן לחוש בה בעוצמה מרובה, בעיקר לקראת סוף הסרט, ובעשייה הקולנועית בכללותה, שהיא עשייה עכשווית, מודרנית, לא כבדה ומאובקת.

יש בסרט רגעים מצוינים ודיאלוגים מצוינים. למשל כששירה מנסה להכניס לכרוז המהפכנים איזכור של הפלסטינאים, אבל נתנאל אומר שהם לא באופנה. מצוין גם הרגע שהשוטרים עוברים על רשימת המורדים וכאשר הם מגלים שאחד מהם השתתף בעברו בהפגנות נגד החומה ובעד ארגון "תנו לחיות לחיות" הם מפסיקים לראות בו גורם מסוכן.

להצלחת הסרט תורם גם הצילום הצח והבהיר של שי גולדמן, שמסתמן כאחד מחשובי הצלים בישראל (בפסטיבל הקולנוע בחיפה, שמתקיים בימים אלה, ראיתי עוד סרט ישראלי מעניין, "ההתחלפות" של ערן קולירין, שהוא צילם וגם בו עשה עבודה מצוינת).

טוב במיוחד סוף הסרט שחושף את חומרתו הרבה שהופכת אותו ליצירה בעלת נפח ובעיקר בעלת תוקף. אותו סוף מתנקז במבט שנקבע בין שניים מגיבורי הסרט, ואותו מבט פתוח לפרשנויות רבות, כמו גם הסרט כולו; אך זהו מבט שבראש וראשונה תובע מהצופים שישיבו לו במבטיהם. "השוטר" ראוי שנעניק לו את המבט הזה. *

"השוטר". תסריט ובימוי: נדב לפיד; צילום: שי גולדמן; עריכה: ערה לפיד; שחקנים: יפתח קליין, יערה פלציג, מיכאל אלוני, מיכאל מושונוב, מנשה נוי, גל הויברגר, מיטל ברדה, שאול מזרחי, רונה-לי שמעון

דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו