בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף סוף דרמה: סיכום פסטיבל הסרטים בחיפה

לא פחות מתשעה סרטים, במגוון סגנונות עכשוויים, התחרו בפסטיבל החיפאי שננעל שלשום. עוד ראוי לציון הסרט שהיה מחוץ לתחרות ובכל זאת זכה באחד הפרסים - הקומדיה השחורה של אסי דיין, "ד"ר פומרנץ"

5תגובות

זו היתה אחת הייחודיות מבין התחרויות המתקיימות בפסטיבלי קולנוע מקומיים. קודם כל, משום שתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל הסרטים ה-27 של חיפה, שננעל במוצאי שבת, מנתה תשעה סרטים - מספר לא מבוטל במדינה שבעבר השתתפו בה בתחרות כזו ארבעה סרטים ואף פחות. ואולי התחרות בחיפה מנתה אפילו עשרה סרטים: העשירי, שהוקרן מחוץ לתחרות, היה "ד"ר פומרנץ", סרטו החדש של אסי דיין. דיין זכה בתחילת הפסטיבל באות הוקרה על מפעל חייו, ולמרות זאת הוחלט להעניק גם לסרטו את פרס התסריט הטוב ביותר.

הייחודיות של הפסטיבל נבעה גם מהגיוון הנושאי ובעיקר הסגנוני של הסרטים, שכל אחד מהם סימן כיוון אחר בקולנוע הישראלי העכשווי: הם נעו בין הריאליסטי למעט הזוי, בין המצולם בישירות חזיתית לבין המסוגנן, בין קולנוע על גבול הניסיוני לבין מיינסטרימי בעליל. הבחירה בהחלט לא היתה פשוטה.

מבין תשעת הסרטים בתחרות הרשמית זכו ארבעה בפרסים, ואחד מהארבעה, "לא רואים עליך", זכה בשניים. סרטה העלילתי הארוך הראשון של מיכל אביעד, שביימה עד כה סרטים תיעודיים שזכו להערכה, נבחר לסרט הטוב ביותר, ולמעשה הוא סומן כבר בקרב באי הפסטיבל כמועמד מוביל, בזכות נושאו וסגנונו המאופק. פרס השחקנית הטובה ביותר הוענק ליבגניה דודינה, שמככבת בסרטה של אביעד לצד רונית אלקבץ. הסרט, שאת תסריטו כתבה אביעד עם טל עומר, מספר על שתי נשים, פעילת שמאל ועורכת סרטים, שנפגשות באקראי ומגלות כי שתיהן קורבנות של אותו אנס - שאמנם פעל פעם בתל אביב.

העירוב של סיטואציה פיקטיבית עם עובדות שקרו במציאות, הוא חלק מהעניין שמעורר הסרט, הפועל על קו התפר שבין העלילתי לדוקומנטרי. אף שגם הוא, כמו האחרים, אינו חף מפגמים, הרי הצלחתו להימנע ממהמורות של מלודרמה וסנסציוניות, היא הישג הראוי להערכה מרובה.

הימנעות ממלודרמטיות איפיינה גם את העיבוד שעשתה הבמאית דינה צבי ריקליס ("סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", "שלוש אימהות") לספר "ברקיע החמישי", רב-המכר של רחל איתן. עלילתו עוסקת בהתבגרותה של נערה במעון לנערות נטושות בישראל של שלהי תקופת המנדט. צבי ריקליס מספרת היטב את הסיפור ומעצבת במיומנות את רוב דמויותיה. השחזור התקופתי של שנות ה-40 אינו משתלט על הסרט בזכות הבימוי הזהיר שלה ובזכות הצילום המדויק של שי גולדמן (שתרם מיכולתו גם ל"ההתחלפות" של ערן קולירין).

הזקנה רוצה לקפוץ

סרטו של קולירין עורר את הסקרנות הגדולה ביותר בתחרות, כיוון שהוא הראשון אחרי סרטו הקודם, "ביקור התזמורת", שזכה בשלל פרסים בינלאומיים. אבל קולירין, עקשן, אמיץ, יש שיגידו אקסצנטרי, עשה הפעם הכל כדי להתרחק ממה שהפך את סרטו הקודם להצלחה - מאותה מהות עממית סוחפת, עם האמירה האנושית והפוליטית הנגישה. במקום זאת ביקש קולירין להבליט את היסודות האירוניים (שהיו גם בסרטו הקודם) והתוצאה היא ריחוק מסוגנן, ניכור אפילו. "התחלפות" אינו קומדיה אנושית מחממת לב אלא משל קיומי נעדר עלילה כמעט, שעוסק בחדירתה של הבהלה אל תוך החיים היומיומיים השבריריים, ובהתערערותם.

זהו סיפורו של פיסיקאי צעיר ונשוי (רותם קינן), שחייו מתחילים להיפרם בלי סיבה ברורה. אל מצוקתו נאספות כמה דמויות, ובהן שכן נשוי (דב נבון), שכבר היה במשבר כזה ויודע שהוא לא ממש חולף. אי אפשר שלא להעריך את תעוזתו של קולירין בעשיית הסרט הזה, התמוה, הסתום לעתים, הגובל במיסתורי. לא הכל עובד בו, אך מה שעובד מייצר רגעים קולנועיים מצחיקים ונוגעים ללב. השופטים הבינו כנראה שאי אפשר פשוט להתעלם מסרטו של קולירין, אחד היוצרים המעניינים כיום, ופרס השחקן הטוב הוענק לרותם קינן הלא מוכר.

ואם קולירין הולך בדרכו שלו, הרי אסי דיין בוודאי עושה כך. "ד"ר פומרנץ" הוא עבודתו הקולנועית השלמה ביותר מאז "החיים על פי אגפא", שבקרוב ימלאו לו 20 שנים. אמנם אין בסרט הנוכחי את החריפות והתוקפנות רחבות הידיים שאפיינו את "אגפא" (וגם את סרט ההמשך שלו, "שמיכה חשמלית ושמה משה"), אך הסרט כתוב היטב ומאזן בהצלחה גדולה בין המשעשע למרגש. כמעט מיותר לומר שהמוות הוא נושאה של הקומדיה השחורה הזו שעוסקת בפסיכולוג (בגילומו של דיין עצמו, העושה כאן עבודה ממושמעת ומצוינת), המבקש להשכיר את דירתו שבקומה ה-12 למי שרוצים להתאבד בקפיצה. איך אפשר שלא לחבב סרט שבו רבקה מיכאלי, כקשישה שניסתה להתאבד כמה פעמים ולא הצליחה, זועקת: "מה יש למוות נגדי?!"

"עדות", סרטו של שלומי אלקבץ, נדמה כמורכב מהחומרים הבסיסיים ביותר בהשוואה לסרטים האחרים, ועם זאת התוצאה קשה יותר לפענוח. אוסף של שחקנים, גברים ונשים, מוכרים וכמעט אלמוניים, מתבוננים במצלמה ודוברים את עדותם כתושבי השטחים שעברו השפלה או כחיילים הפועלים שם תחת לחץ בלתי אפשרי. נדמה שלא העדויות עצמן הן שמעניינות את אלקבץ (שביים עם אחותו, רונית אלקבץ, את "לקחת אשה" ו"שבעה") אלא מהותה של עדות כעדות - ועקרותה. אלקבץ מעביר את שחקניו - בעיקר את הגברים הצעירים שבהם - תהליך של אסתטיזציה, שהופך אותם לסמלים מנותקים ממקומם. הצילום המוקפד הניב לדויד עדיקא את פרס הצילום הטוב ביותר.

"הפנטסיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרטו של אריק לובצקי, הוא קומדיה עממית עילגת עד לנקודת האמצע שלו, וממנה והלאה הוא קומדיה עממית הזויה - ועילגת. גיבור הסרט הוא ג'קי (ציון ברוך), שלמד קולנוע במתנ"ס בעיירה ועכשיו חולם לעשות סרט על חייה של חשפנית. ג'קי מאורס למזי (נטע גרטי) שחולמת על חתונה גדולה בסגנון קלאסי, אך הוא נתון כולו לעשיית הסרט שהולכת ומסתבכת, ומעמידה אותו בפני שאלות על מהות האמנות, שאינן זוכות לתשובה מספקת. התוצאה טרחנית ומייגעת.

קשה להסתייג מ"עד סוף הקיץ", סרטיה העלילתי הארוך הראשון של נועה אהרוני, שזכה בפרס מענק הפצה. זוהי דרמה נטורליסטית על קורות משפחה במשך קיץ אחד, כשהאם מודאגת מכך שבתה בת השבע עדיין לא יודעת לקרוא, והאב שב הביתה, ומתגלים סודות ושקרים. הסרט בסדר גמור; הצרה היא שהיא לא הרבה יותר מבסדר גמור, ונדמה שמרקע הטלוויזיה מתאים לו יותר מבד הקולנוע התובעני. ניכר כאן כישרון בהעמדת המצלמה ובהדרכת השחקנים, אבל הייתי רוצה לראות את אהרוני מתמודדת עם חומר תובעני יותר.

שתי נקודות השפל בתחרות הן הסרטים "אנחנו לא לבד" של ליאור הר-לב, ו"אף פעם לא מאוחר מדי" של עדי פלוק, הלוקים בילדותיות עטופה ביומרה אמנותית. הראשון מתאר את קורותיו של מאבטח בדיזנגוף סנטר בתל אביב (אוהד קנולר), שבטוח כי סוף העולם קרב ומחפש מקלט מפני ההשמדה באיי הפסחא. במקביל הוא מתאהב בצעירה (אפרת בן יעקב) המתגוררת בסנטר, אבודה כמותו אבל לפחות בעלת שכל ישר רב ממנו.

סרטו של עדי פלוק מעניין אפילו פחות. כאן חוזר בחור צעיר ששמו הרצל (נוני גפן) משהות של שמונה שנים בדרום אמריקה, ויש לו בעיות עם אמו ועם אביו שלא אהב אותו מספיק. הרצל נשלח להדביק מודעות לחיים טובים על לוחות מודעות ותחנות אוטובוס ברחבי הארץ, מה שמספק לפלוק הזדמנות לצלם הרבה נוף ישראלי עגמומי.

"תאנאטור", סרטו הארוך השני של תאופיק אבו ואיל, עורר לא פחות סקרנות מאשר "ההתחלפות" של ערן קולירין, ושוב בזכות סרטו הקודם המצליח של אבו ואיל - "עטאש - צימאון". אבל הסרט הזה (כפי שדיווחתי לא מכבר מפסטיבל הסרטים בלוקרנו, שבו השתתף הסרט), המציג את סיפורם של רופא פלסטינאי ואשתו השחקנית שרוצים להגר לפאריס, הוא אכזבה מצערת. כתוב ומבוים ברישול - לעומת ההקפדה הנפלאה שאפיינה את הסרט הקודם - עם רגעים שמעוררים אי אמון ואפילו גיחוך. יש לקוות שזהו רק שלב ביצירתו של מי שעדיין נחשב להבטחה גדולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו