בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"משחקי שלטון": צפוי ונטול עוקץ

יותר מדי שערוריות פוליטיות בסרט צפוי אחד, מוציאות את העוקץ מ"משחקי שלטון" של ג'ורג' קלוני, שעוסק בעולמה העכשווי של הפוליטיקה האמריקאית

8תגובות

"משחקי שלטון" - מועדי הקרנה

תולדות הקולנוע האמריקאי אינם משופעים בסרטים העוסקים בפוליטיקה האמריקאית ומתארים את מהלכיו העקמומיים לעתים קרובות של הממשל האמריקאי, ואלה שהופקו לא זכו לרוב להצלחה כלכלית. לפיכך צריך להעריך את החלטתו של ג'ורג' קלוני בסרטו הרביעי כבמאי להעתיק אל הבד את מחזהו של ויל וילימון המתאר מזימות בצמרת הפוליטית האמריקאית.

המעשה מעורר הערכה, ועם זאת יש בו גם צד מחושב. קלוני לא הכריז מעולם על כוונותיו להיכנס לפוליטיקה האמריקאית, אך אין כמעט מאמר שנכתב אודותיו שאינו מביא את האפשרות הזאת בחשבון, ולעתים אף מביע את השאיפה שהוא יעשה זאת כבר כי אמריקה זקוקה למישהו כמוהו בבית הלבן. הסרטים שקלוני ביים עד כה סוללים את דרכו לפעילות בשטח רחב יותר כיוון שכולם עסקו במידה זו או אחרת בשאלות של מחויבות לערכים ויושרה אידיאולוגית וכולם דנו במקומו של הפרט בחברה שאליה הוא משתייך.

שלושה מבין ארבעת סרטיו הראשונים של קלוני כבמאי הוקרנו בישראל ("Leatherheads", סרטו מ-2008, שעלילתו התרחשה ב-1925, בעולם הפוטבול המקצועי, נחל כישלון קופתי חרוץ ולא הגיע לבתי הקולנוע בישראל), והשניים הראשונים, "וידויים של מוח מסוכן" מ-2002 ו"לילה טוב ובהצלחה" מ-2005, היו מעניינים אך גם זהירים. שני הסרטים עסקו בקשר בין הפוליטיקה האמריקאית לאמצעי התקשורת שמתעדים אותה ואף מתעמתים אתה, ושני הסרטים נזהרו מאוד שלא להציג את שני הכוחות האלה כעוינים זה את זה: אחרי הכל, קלוני, שחקן שסלל את דרכו הארוכה לצמרת בטלוויזיה עשוי להזדקק לה אם הוא יחליט יום אחד לממש את תשוקת הקול הליבראלי בארצות הברית ולהיהפך לנשיא החלומות של אמריקה.

"משחקי שלטון", סרטו החדש של קלוני, שהוא הראשון מבין סרטיו שעוסק בעולמה העכשווי של הפוליטיקה האמריקאית, הוא זהיר אף יותר מקודמיו, ואותה זהירות באה לידי ביטוי בכך שחסרה בו השקפת עולם שתעניק לסיפור המוצג בו איזשהו ייחוד רעיוני. בזמן הצפייה בסרט נזכרתי בשני סרטים טובים ממנו בהרבה: האחד הוא "מקגינטי הגדול", הסאטירה הפוליטית של פרסטון סטרג'ס מ-1940, שתיאר כיצד לא ניתן להגיע לצמרת הפוליטית באמריקה ללא נופך של שחיתות שמובנית לתוך הייעוד הפוליטי והאפשרויות לממש אותו; הסרט השני הוא גרסתו של פרנקלין ג' שאפנר מ-1964 למחזהו של גור וידאל "The Best Man" (הסרט הוקרן בזמנו בישראל בשם "הכל למען הניצחון").

שני הסרטים רלוונטיים לסרטו של קלוני בשל עיסוקם בקשר בין שאפתנות פוליטית לשחיתות, וגם כיוון שסרטו של קלוני, כמו סרטו של שאפנר, עוסק אף הוא בתחרות בין שני מועמדים לייצג את מפלגתם במרוץ לנשיאות. במקרה של "משחקי שלטון" שמה של המפלגה מצוין מפורשות; זו המפלגה הדמוקרטית, שיש לה שני מועמדים מובילים במסע הבחירות לנשיאות הבא. אחד מהם הוא המושל מייק מוריס (אותו מגלם קלוני עצמו), שנחשב למועמד המוביל מבין השניים. עלילת הסרט מתרחשת באוהיו, שבה עומדים להיערך הפריימריז הבאים, שבהם מוריס אמור לנצח. אולם, אז הדברים מתחילים להסתבך, ועיקר הסרט מתאר כיצד המקורבים למוריס מתמודדים עם ההסתבכויות האלה (בהצגה, אותה לא ראיתי, מוריס אף לא נראה על הבמה).

בראש המקורבים האלה ניצב סטיבן מיירס (ריאן גוסלינג), מזכיר העיתונות הצעיר והשאפתן של מוריס שמנסה לתמרן בין מנהל מסע הבחירות של מוריס (פיליפ סימור הופמן), עיתונאית של ה"ניו יורק טיימס" (מריסה טומיי) ומנהל מסע הבחירות של יריבו של מוריס (פול ג'יאמאטי). לא אפרט כאן את הסיבות להסתבכויות, אומר רק שכצפוי מעורבים בהם קשרים כלכליים לא נאותים שנחשפים ברגע הלא מתאים ביותר וגורמת להן גם מתמחה צעירה (אוון רייצ'ל ווד), כי הרי אחרי עידן ביל קלינטון, איך אפשר בלי.

זו הצרה העיקרית של סרטו של קלוני. בניגוד לסרטיהם של סטרג'ס ושאפנר, שנטלו את החומרים הבסיסיים של ההוויה הפוליטית האמריקאית ולשו אותה לסאטירה או לדרמה בעלת ייחוד, "משחקי שלטון" נדמה כבנוי מכל השערוריות הפוליטיות שפרצו בשנים האחרונות, שנהפכות בידי יוצרי הסרט לאוסף של נוסחאות צפויות, כשלקראת סופו של הסרט הן אף עוברות את הגבול אל המלודרמטי.

בעוד שסרטיהם של סטרג'ס ושאפנר היו נועזים לזמנם (סרטו של שאפנר היה אחד הסרטים האמריקאים הראשונים שעסק בהומוסקסואליות ותיאר כיצד נטייה מינית עלולה למלא תפקיד במסע בחירות מכוער; הוא עשה זאת שנתיים אחרי שגם "הסנאט ימליץ ויאשר", המלודרמה הפוליטית המצוינת של אוטו פרמינג'ר, נגעה בנושא הזה), סרטו של קלוני הולך על בטוח. מידת האירוניה המובעת בו מתונה עד כדי מינימום, ולמרות שהוא כתוב היטב, אין לו את השנינות החדה שאפיינה את כתיבתם של סטרג'ס וגור וידאל (שעיבד את מחזהו לתסריט מצוין).

"משחקי שלטון" איננו סרט לא מעניין; אך הוא רחב מדי, מתפשט לכיוונים רבים מדי, מכדי לכלול בתוכו אמירה פוליטית ייחודית, שנונה וחריפה. יתכן שהסיבה לחוסר הסיפוק שהסרט מעורר היא שהטקסט המקורי לכוד בין הרגע שבו הוא עלה על הבמה לרגע שבו הוא הגיע אל בד הקולנוע. הוא עלה לבמה באוף-ברודוויי, וזכה לביקורות מצוינות, כאשר ברק אובמה נחשב עדיין למי שיחזיר למפלגה הדמוקרטית את זהותה ויבליט פעם נוספת את השוני האידיאולוגי בין שתי המפלגות הגדולות של אמריקה; הוא מגיע לקולנוע ברגע שבו ההבדלים בין שני המפלגות הולכים ומיטשטשים וההוויה הפוליטית האמריקאית כולה נמצאת במצב של אי-ודאות הגובלת בתמוה וההזוי אפילו. סרטו של קלוני אינו יכול להתחרות בהוויה הזאת, והוא נדמה בסופו של דבר בנאלי וצפוי.

צוות השחקנים עושה את עבודתו במיומנות, גם אם אף אחד מהם אינו מצליח להפתיע אותנו. גם כן כצפוי, שחקני המשנה מעניינים יותר משחקניו המרכזיים של הסרט, והסרט אמנם מתעורר לחיים בכל פעם שפיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי מגיחים לתוכו. ג'ורג' קלוני ממשיך להיות תופעה מעניינת מהרבה סיבות, שאחת מהן היא העובדה שהוא כוכב קולנוע שהרזומה שלו כמעט חף מהצלחות; אך אולי דווקא הממד הזה של הפרסונה שלו, חייו והקריירה שלו, הוא זה שיאפשר לו לחצות את הקווים אל הבית הלבן; כי הרי מה זה נשיא אמריקאי היום אם לא כוכב שכמעט ואין הצלחות ברזומה שלו. *

"משחקי שלטון". בימוי: ג'ורג' קלוני; תסריט: ג'ורג' קלוני, גרנט הסלוב, ויל וילימון; על פי מחזה מאת ויל וילימון; צילום: פידון פאפאמייקל; מוסיקה: אלכסנדר דפלה; שחקנים: ריאן גוסלינג, ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמאטי, אוון רייצ'ל ווד, מריסה טומיי, ג'פרי רייט, מקס מינגלה, ג'ניפר איל

רשימת מועדי ההקרנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו