בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די-וי-די

תא מטען מלא ביוקליילי

סרטו הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה על חייו של ג'ורג' האריסון, שיצא לציון עשור למותו, הוא יצירה מרתקת על החיפושית המופנמת והמורכבת

תגובות

חייו של ג'ון לנון תוארו בסרטים תיעודיים ועלילתיים רבים מספור; מעלליו של פול מקרטני עדיין מתועדים באובססיביות על ידי מדורי הרכילות; לעומתם, קורותיו של ג'ורג' האריסון, שמוכרים אמנם היטב למעריצי הביטלס, נותרו באופן יחסי אי שם מאחור מבחינת הסיקור הקולנועי.

מרטין סקורסזה, שכבר יצר בעבר סרטים תיעודיים מוסיקליים מוערכים דוגמת "בוב דילן - אין דרך הביתה" ו"Shine a Light" על מסע ההופעות של הרולינג סטונז, הרים לפני כמה שנים את הכפפה, והתייצב לצדה של אוליביה האריסון (אלמנתו של ג'ורג', שחתומה כאחת ממפיקי הסרט החדש) כדי ליצור סרט תיעודי מקיף ומעמיק מאי פעם על חייו של הגיטריסט הנפלא.

היצירה הדוקומנטרית החדשה, George Harrison - Living in the Material World"", למעלה משלוש שעות אורכה, יצאה בשבועות האחרונים בארצות הברית, לרגל עשור למותו של האריסון, שיצוין בסוף החודש הבא. לאחרונה היא הגיעה גם למדפי ספריות הדי-וי-די, והיא שווה כל רגע.

הקירבה למשפחתו של מושא היצירה העשירה את הסרט בכמויות עצומות ומהנות עד כדי התרגשות של חומרים ארכיוניים, כמו מכתבים שהאריסון כתב להוריו בתקופת החיפושיות, תמונות וסרטונים ממצלמתו האישית וכך הלאה. הסרט ערוך למופת כמיטב המסורת של סקורסזה (שמוכרת לחובביו עוד מ-1970, אז שימש כאחד מעורכי הסרט פורץ הדרך "וודסטוק").

הקריירה של האריסון כמוסיקאי שעומד בזכות עצמו התפתחה בצלם של צמד הענקים לנון ומקרטני, שהיו אחראים לרוב רובם של שירי החיפושיות. זה לא תמיד היה פשוט בעבור היוצר המופנם, שלקח את הזמן עד שאזר מספיק אומץ כדי לשבת לכתוב שירים, ולאחר מכן להציגם לחבריו ולפעול להכנסתם לאלבומים. כפי שהוא עצמו כתב בניסיון לדרבן את עצמו, באחד המכתבים האישיים המוצגים בסרט: "אם ג'ון ופול יכולים לכתוב, כל אחד יכול".

לפני הולדת הקלישאה

במקביל למציאת דרכו ככותב שירים, דרך שהגיעה לשיאים ראשונים עם יצירות המופת "While My Guitar Gently Weeps" (מהאלבום הלבן), "something" ו-"Here Comes the Sun" (מהאלבום "אבי רוד"), התגלה האריסון כטיפוס מופנם הרבה יותר מחבריו ללהקה, ותוך כדי טיפוסה התקדימי אל צמרת העולם, בחר לחפש שלווה נפשית ומפלט רוחני בחיקה של התרבות ההודית. הוא שהביא את הביטלס אל חצרו של המהרישי יוגי, הכניס את צלילי הסיטאר לאלבומי הלהקה ותרם לפופולריות של המוסיקה המזרחית המסורתית במערב.

החיפוש הרוחני הזה בשיא ההצלחה עלול להצטייר כיום כסוג של קלישאה רוקנרולית חבוטה, מהסוג שמופיע ברוב סרטי הז'אנר. אבל זוהי רק אחת מאינספור קלישאות שהביטלס עצמם המציאו עוד לפני שהיו לקלישאות.

כפי שמתבהר גם בסרט התיעודי הזה, שחלקו הראשון עוסק בעיקר בפרק הביטלסי מחייו של האריסון (מלידתו בצל תותחי המלחמה, ועד סיום דרכה של הלהקה); הנסיעה למזרח ושאר שלבי החיפוש הרוחני לא נבעו מחיפוש אחר תדמית רוקנרולית מנצחת, אלא מתוך מצוקה אמיתית שעוררה בנפשם ההצלחה העצומה.

האריסון היה הראשון שהחליט לפרוש מהביטלס (לאחר מכן חזר בו), והיה זה שקיבל את הפירוק בקלות יתרה - נראה שזה רק נתן למוסיקאי המורכב שבו הזדמנויות רבות יותר ליצור באופן עצמאי. הסרט עוקב בין היתר אחר אלבומו הראשון והמשולש, פיצוץ יצירתי אמיתי, שנוצר בעזרתו של המרואיין האקסצנטרי ביותר בסרט - המפיק (והרוצח המורשע) פיל ספקטור.

מרואיינים בכירים נוספים כוללים את חברי "מונטי פייתון" אריק איידל וטרי גיליאם, שמספרים כיצד האריסון מישכן את ביתו כדי לממן את סרטם "בריאן כוכב עליון"; פול מקרטני, רינגו סטאר, איש הפורמולה 1 (תחביב ישן של האריסון) ג'קי סטיוארט, והחבר הקרוב אריק קלפטון, שאחראי לאחת הפרשיות המתועדות להצהיב בחייו של האריסון - הפרידה שלו מפאטי, שעזבה אותו לטובת קלפטון (וכיכבה בשיר "ליילה").

קלפטון גם מדבר בסרט על הבוקר שבו נכתב "Here Comes the Sun", עם גיטרה אקוסטית מול השמש הזורחת באיזה שדה נידח. טום פטי נזכר שהאריסון הגיע אליו הביתה עם תא מטען מלא ביוקליילי, וגם השאיר לו שלושה או ארבעה בבית, "כי אתה אף פעם לא יודע מתי תזדקק ליוקליילי". ככלל, המרואיינים בסרט מציירים דיוקן אנושי וחברי מאוד של האריסון, אדם שהתעקש לשמור על פרופורציות רוחניות צנועות בסביבה חומרנית, כמשתמע משם הסרט.

חלקו האחרון של הסרט מתאר את דעיכתו של האריסון, שחלה בסרטן והשתקם ממנו, ואז, יומיים לפני תחילת האלף הנוכחי, הותקף באכזריות על ידי תמהוני עם סכין שפרץ לביתו באישון לילה. התקיפה הזאת החלישה אותו ומצבו הידרדר שוב עד שהלך לעולמו ב-29 בנובמבר 2001, משאיר אחריו אינספור שירים נפלאים, כמויות של תפקידי גיטרה בלתי נשכחים ומיליוני מעריצים שיוכלו סוף סוף, עשר שנים אחרי, להתנחם במצבה הקולנועית היפה הזאת. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו