בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפמיניזם עוד לא ניצח

העיסוק הקולנועי באונס הוא חתרני, מפני שהוא מערער את ההנחה שאין כבר בעיות ביחסי הכוחות בין נשים לגברים. כך קובעת חוקרת התרבות האמריקאית שרה פרוז'נסקי, שתשתתף בכנס על אלימות שיתקיים בפסטיבל

תגובות

למה אונס?

את השאלה הזאת אני מפנה לחוקרת התרבות שרה פרוז'נסקי בפתח שיחתנו הטלפונית המתקיימת לקראת בואה לישראל במטרה להשתתף בכנס על אלימות נגד נשים שיתקיים במסגרת פסטיבל סרטי נשים ברחובות.

פרוז'נסקי, מרצה למגדר באוניברסיטה של קליפורניה, פירסמה ב-2001 ספר ושמו "Watching Rape", שעוסק בייצוגן של "עלילות אונס" בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאיות מאז תחילת שנות ה-80 (קודם לכן היתה פרוז'נסקי אחד מעורכי אנתולוגיה שעסקה בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים").

כאשר אני שואל אותה למה כוונתה בעלילת אונס, היא עונה שבספרה היא אינה סוקרת רק סרטים שבהם מתבצע מעשה אונס הלכה למעשה, אלא גם סרטים שמתארים ניסיונות אונס, איומים באונס, אונס מרומז או מסומל, ולעתים מעשים מיניים שמבוצעים בהסכמה, אך יש בהם מרכיב של מיניות אלימה וכפויה.

עוד כתבות בנושא

תשובתה של פרוז'נסקי לשאלתי "מדוע אונס?" אינה פשוטה ואינה מובנת מאליה. הסיבה הראשונה היא שלטענתה, אף על פי שהדיון באונס מתקיים בחברה האמריקאית, ובא לידי ביטוי בסרטים, סדרות טלוויזיה ותוכניות טלוויזיה רבות, אך מחקרים אקדמיים מעטים עד כה עסקו באופן שבו התרבות הפופולרית מייצגת את מעשה האונס. מרבית המחקרים חקרו את הנושא מהזווית המשפטית, החברתית והפוליטית.

שנית, וזו כנראה הסיבה העיקרית שמשכה את פרוז'נסקי לעסוק בנושא הזה, עלילת האונס היא כה טעונה מבחינת המרכיבים הכלולים בה, שהיא מעלה מחדש אל פני השטח את כל הסוגיות התיאורטיות והמעשיות, שהפמיניזם נאבק למענן, אך בעידן הפוסט-פמיניסטי נטען שהן נפתרו ברובן ואין עוד צורך לדון בהן ולהיאבק למענן.

פרוז'נסקי אינה חסידה גדולה של הפוסט-פמיניזם, בלשון המעטה, והיא סבורה שהטענה הזאת, שהפמיניזם הגשים את מטרתו, היא קשקוש אחד גדול.

מדוע החלטת לעסוק בייצוג האונס בתרבות הפופולרית החל בשנות ה-80 בלבד?

"כי אז גם התפתח מה שאנו מכנים כיום פוסט-מודרניזם, ועניין אותי לחקור את הקשר בין הפוסט-מודרניזם לייצוג של עלילות האונס בקולנוע ובטלוויזיה.

"עלילות האונס הופיעו בעשורים האחרונים במספר רב של סרטים ובעשרות רבות של פרקים של סדרות טלוויזיה. לטענתי, בחלק מן המקרים העלילות מחזקות את האידיאולוגיה הפוסט-פמיניסטית; במקרים נדירים הרבה יותר, העלילות מציבות איזושהי אלטרנטיבה לפוסט-פמיניזם ומעלות לדיון סוגיות פמיניסטיות שהפוסט-פמיניזם ביקש להדחיק".

כמו למשל?

"הקשר המתקיים בחברה האמריקאית בין שאלות של מגדר, גזע, מעמד והעדפה מינית. התיאוריה הפמיניסטית ניסתה בצורה זו או אחרת לגעת בסוגיה הזאת; הפוסט-פמיניזם מבקש לטשטש אותה. אם עושים מחקר סטטיסטי בעלילות האונס שנראו בעשורים האחרונים על בד הקולנוע או מרקע הטלוויזיה, מגלים שברוב המקרים, הקורבן היא אשה לבנה מהמעמד הבינוני.

"מרבית הסרטים האלה, וגם פרקים בסדרות טלוויזיה, מתארים כיצד האונס מביא את האשה שנאנסה - שמקפידים מאוד לכנותה ‘ניצולת אונס' ולא ‘קורבן אונס', גם זה חלק מהמשחק האידיאולוגי - לכדי הארה פוליטית. בעוד שסרטים וסדרות טלוויזיה מוקדמים יותר תיארו כיצד הממסד, ביחסו הגס אל קורבן האונס, משתף פעולה עם האנס, הרי סרטים וסדרות עדכניים יותר מתארים רגישות רבה יותר מצד הממסד, והקורבן, שתחילה סירבה לשתף פעולה עם הממסד, מסכימה לשתף עמו פעולה ובכך עוברת טרנספורמציה פוליטית. באיזשהו מקום הסרטים והסדרות האלה אומרים שהאונס סייע לקורבן, חיזק וחישל אותו, כמו כל טראומה אחרת שגיבוריהם של סרטים ותוכניות טלוויזיה אמריקאיות נוהגים לעבור".

איך להראות אונס

מבין הסרטים הקלאסיים שפרוז'נסקי סוקרת בפרק הראשון של ספרה, היא מתעכבת על "ג'וני בלינדה" של ג'ין נגולסקו מ-1948, שבו

הגיבורה היא אילמת וחירשת. בין הסרטים החדשים יותר היא מתמקדת ב"הנאשמים" של ג'ונתן קפלן מ-1988 וכמובן ב"תלמה ולואיז" של רידלי סקוט מ-1991, שהיה לטקסט מכונן בשיח הקולנוע הפמיניסטי והפוסט-פמיניסטי העכשווי. עם זאת, מספר הסרטים שהיא מתרכזת בהם הוא מועט למדי. מדוע בחרה להתעלם מסרטים לא-אמריקאיים כגון "קיקה" של פדרו אלמודובר מ-1993 או "בלתי הפיך" של גספאר נואה מ-2002, שני סרטים שבהם מעשי אונס הניעו את העלילה, ובשניהם מעשי האונס תוארו בסגנונות שונים לחלוטין ולמטרות שונות לחלוטין?

"כי לא יכולתי להשתלט על כל החומר הזה", היא משיבה. "מטרתי בכתיבת הספר לא היתה לסקור את כל הסרטים והסדרות שעסקו באונס, בין שהאונס הוצג בהן ובין שרק דווח לנו עליו. מטרתי היתה לפרוש את המסד האידיאולוגי שעליו יתפתח דיון בשאלות שעלילות האונס, כפי שהן מיוצגות בתרבות הפופולרית, מעלות.

"מאותה סיבה גם התמקדתי רק בקולנוע אמריקאי. כדי לעסוק בסוגיה הזאת בצורה אחראית ולעומק צריך לחבר בין שאלות של מגדר, גזע ומעמד, ולמקם את החיבור הזה בהקשר חברתי ופוליטי היסטורי, והרגשתי שזה יהיה יומרני מצדי לנסות לעשות זאת גם מחוץ לגבולותיה של אמריקה.

"מרתק אותי תמיד לצפות בסרטים לא-אמריקאיים שעוסקים בנושא הזה, כי הם מלמדים אותי על מנגנוני הכוח והשליטה הפועלים במדינה שבה הופק הסרט. אני סקרנית מאוד לצפות בפסטיבל בסרטה של מיכל אביעד ‘לא רואים עלייך'. אבל בספר הזה התרכזתי באמריקה, ואני מקווה שניתן להסיק ממנו גם בנוגע למקומות נוספים בעולם".

אם היית מתבקשת לבחור בסרט אחד מבין אלה שעסקת בהם בספרך, שנראה לך מעניין ומורכב יותר מכל, באיזה היית בוחרת?

"אני חושבת שהייתי בוחרת בסרט ששמו ‘בנות האבק', שביימה ג'ולי דש, והוא יצא לאקרנים באותה השנה כמו ‘תלמה ולואיז'. הסרט בנוי כאוסף של זיכרונות של משפחה שחורה, שהובאה לאמריקה בספינת עבדים ומתגוררת זה שנים רבות באי בדרומה של ארצות הברית. הסרט, שהוא כמעט חסר עלילה, מתאר יום אחד ב-1902 שבו המשפחה מתכנסת כדי לחגוג את מורשתה האתנית וגם כדי להיפרד ממנה. סוגיית האונס חודרת אל הסרט בצורה עדינה מאוד, אך גם חריפה. הופקו מעט מאוד סרטים על נשים אפרו-אמריקאיות שנאנסו, אבל דווקא הם, יותר מסרטים אחרים, חידדו את הקשר שמתקיים בעלילת האונס בין שאלות של מגדר, גזע ומעמד, ולפיכך רובם חשובים יותר מסרטים שהגיבורה שלהם היא אשה לבנה".

בזמנו נטען נגד ג'ונתן קפלן, במאי "הנאשמים", שהוא טעה בכך שלקראת סוף הסרט הציג את האונס של הגיבורה, אחרי שכל הסרט דנו באונס בבית המשפט בלי להראות אותו. האם את מסכימה לטענה הזאת, ובכלל, האם יש דרך נכונה להראות אונס בקולנוע?

"מה שאתה מעלה כאן הוא אולי השאלה המאתגרת ביותר בהקשר התיאורטי שבו אנחנו דנים. אני מאמינה שיש דרך נכונה ולא נכונה להראות אונס בקולנוע, אבל אין לי מדריך הנחיות לאיך עושים את זה. כאשר זה נעשה בצורה נכונה, אנחנו מודעים לכך. העניין העיקרי הוא להפריד בין סצינת האונס לאפשרותו של הצופה ליהנות מהצפייה בה.

"מעניין, אגב, שאף כי סרטים וסדרות טלוויזיה רבות הציגו עלילת אונס, רק מעטים מהם הציגו את האונס עצמו, וברוב הפעמים לא הציגו את המעשה באופן אלים במיוחד. אבל החשוב מכל הוא להיות מודע למקומו של הצופה בזמן הסצינה; באיזו מידה אנו הופכים אותו לעד במתרחש או לדמות שמופללת בתוכו".

תפקיד אקטיביסטי

האם לעיסוק באונס בקולנוע או בתיאוריה הקולנועית יש כיום מהות חתרנית מסוימת?

"כן, במידה מסוימת", עונה פרוז'נסקי לאחר מחשבה, "מכיוון שעלילות אונס והעיסוק בהן חותרות תחת ההנחה הגורפת שהכל בסדר בעולמנו מבחינת יחסי הכוחות בין נשים לגברים.

"עלילת האונס עדיין מעמידה את האשה במרכז ובודקת כיצד מציאות פטריארכלית מתייחסת אליה. העיסוק באונס אינו פוסט-פמיניסטי אלא פמיניסטי במובהק, גם כאשר מרבית הסרטים או הסדרות מתעקשים לעגן את עלילת האונס במציאות הפוסט-פמיניסטית לכאורה.

"לעיסוק באונס, אם בהקשר חברתי ופוליטי ואם כחלק ממערכת הייצוג של התרבות הפופולרית, יש תפקיד אקטיביסטי במציאות שבה אנו חיים. תפקידו לחשוף את המתחים שעדיין מתקיימים בחברה. לעיסוק באונס יש האפשרות לחשוף חרדות, לחשוף אמיתות, להניע דיון, לעורר ויכוח ואולי אף לגרום לאנשים לצאת לפעולה.

"העיסוק באונס לעולם לא יורד מהכותרות, בין שזה מקרה פרטי שמסעיר את אמריקה ובין שזו סדרה של מעשי אונס שנעשים בזמן מלחמות, שעדיין מתרחשות בעולמנו שעה שאנחנו מדברים.

"סוגיית האונס מתחברת לעתים עם סוגיית ההפלה (מה קורה כאשר אשה שנאנסה נכנסת להריון?) והוויכוח סביב הסוגיה הזאת, בדומה לעיסוק באונס, אף הוא חושף את אגפיה העכשוויים של החברה האמריקאית ומוכיח שאנחנו רחוקים מלהיות בעידן שבו הפמיניזם ניצח.

"בדיקת האופן שבו התרבות הפופולרית מייצגת מעשי אונס ממחישה את האופן שבו התרבות הזאת מייצגת את הרגע הפמיניסטי או הפוסט-פמיניסטי הזה. זה בעיקר מה שעיניין אותי בכתיבת הספר וזו היתה הסיבה העיקרית שלי לכתיבתו. האמנתי שהעיסוק באונס יצליח לנווט אותי לחשיפה של מרכיבים רחבים יותר הנוגעים למערכות הכוח המגדריות, הגזעיות והמעמדיות שמעצבות כיום את החברה האמריקאית ושולטות בה. אני מקווה שהצלחתי ואצליח גם להעביר חלק מהדברים האלה לקהל שיבוא לכנס בזמן ביקורי בישראל, שיהיה ביקורי הראשון בארצך". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו