בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זרה בארצה

האם יש שינוי ביחס הסקסיסטי לנשים, ולמה המשבר הכלכלי מאיים בעיקר עליהן. הסופרת וההיסטוריונית הפמיניסטית הצרפתייה לור אדלר, שתתארח בפסטיבל ברחובות, מסבירה מה מסוכן בנשים כותבות

2תגובות

סופרת, עיתונאית, אישיות טלוויזיונית שהובילה תוכניות ספרות ותרבות חשובות, היסטוריונית, מנהלת תחנת רדיו, מרצה באוניברסיטה, עורכת ספרותית ופמיניסטית מושבעת - לפעמים נדמה שלור אדלר מנסה להשיג את הרוח או לתפוס את הזמן בכנפיו.

השבוע, ימים אחדים לפני ביקור נוסף בישראל, הפעם כאורחת הכבוד של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, הספיקה להתראיין למגזין "פיגרו מאדאם" על ספרה החדש "מניפסט פמיניסטי"; באירוע חגיגי במכון לתרבות צרפת בתל אביב תחתום על ספר אחר פרי עטה שיצא לאור בינואר השנה, "פרנסואז" - סיפור חייה הסוערים של פרנסואז ז'ירו, ממייסדות "Elle" ו"ל'אקספרס" והשרה לענייני נשים בתקופת פרנסואה מיטראן; ובין אלה לבין ההרצאות בפקולטה למדע המדינה באוניברסיטה, הספיקה גם לחפש (ולמצוא) מרואיינים ישראלים מעניינים לתוכניתה "Hors Champs" ברדיו פרנס קולטור.

דבר בחזותה האלגנטית והעדינה של אדלר, אשה דקה וגבוהה שפניה מחייכים תמיד חיוך עצוב מעט וקולה נמוך ורך, איננו מסגיר את הנחישות האנרגטית והחדות האינטלקטואלית, שהולידו אצלה כתיבה קדחתנית ועשייה נמרצת ולא פעם הובילו אותה להתנגשות חזיתית עם סביבתה. ב-2005, כשפרשה מניהול רדיו פרנס קולטור בתום שש שנים פוריות אך רוויות חיכוכים עם הצמרת הגברית של התחנה, תבעה את מתנגדיה, שהציגו אותה בקריקטורה שוביניסטית, לבושה בחצאית מיני קצרצרה, ולמרבה הפתעתם - זכתה בתביעה.

לורן מוינט

תביעה כזאת, ועוד יותר ממנה הזכייה בתביעה כזאת, היא עניין יוצא דופן בצרפת. אדלר בוודאי תספר עליה בהרצאת הפתיחה שלה בפסטיבל, כי ההטרדה המינית והיחס הסקסיסטי לנשים במקומות העבודה, שבצרפת לא זכתה עד היום להתייחסות בחקיקה, היא העניין המרכזי המעסיק אותה ואת חברותיה בתנועה הפמיניסטית בצרפת בימים אלה. את האומץ וההחלטיות להגיש תביעה כה יוצאת דופן היא שאבה, ללא ספק, גם מתמיכתה הלוחמנית של קבוצת נשים שכינתה את עצמה "כלבות השמירה" והתייצבה מאחוריה מתחילת המאבק המתיש. בשנים האחרונות הצטרפו לקבוצה זו ארגונים חדשים, שבראשם נשים צעירות ונועזות.

"בעוד שילידות שנות ה-60 הפקירו את המורשת שקיבלו מאמהותיהן הפמיניסטיות בנות דורי בהנחה ששוויון הזכויות כבר הושג", אמרה אדלר ל"פיגרו מאדאם", "הנכדות, נשים צעירות בשנות ה-20 לחייהן, שבות לטפח אותה". בכל שיחה על הנשים האלה היא לא שוכחת לציין כל אחת מהן בשמה ובתיאור כישוריה, כמו קרולין דה-האס בת ה-30, פעילה בארגוני עובדים בשמאל ודוברת רהוטה של הגל הפמיניסטי החדש, או קלמנטין אוטן, עורכת המשנה של ירחון השמאל "רגארד" ופעילה פוליטית כריזמטית בעלת הישגים בולטים בתחום המוניציפאלי בפאריס, במיוחד בקידום דיור בר השגה.

אל הנשים האלה הצטרפו באחרונה קבוצות שהיו מיליטנטיות פחות ובאחרונה השתתפו בהפגנות ומחאות פמיניסטיות שבמרכזן נשים בעולם העבודה. פרשת דומיניק שטראוס-קאהן הציפה סוף סוף, כך נראה, את מצוקתן של נשים רבות לנוכח יחסי הכוחות השוביניסטיים-שמרניים בעיקר במישור הזה.

"עדיין אין שינוי של ממש", אומרת אדלר. "אפשר לומר שיש התעוררות, אבל היא בחיתוליה. השינוי מתבטא בעיקר בכך שנשים מתחילות לדבר. אני עצמי לא לקחתי חלק בהפגנות מול ביתו הפרטי של שטראוס-קאהן, כי אני לא חושבת שהבעיה היא אישית ונוגעת לאדם מסוים אחד. זוהי בעיה עקרונית, של נשים רבות שמתמודדות עם סקסיזם וניצול מיני בוטה במקום העבודה, ועכשיו, לנוכח המשבר הכלכלי, גם מפוטרות ראשונות ומתקשות להשיג עבודה".

התשובה לסיכונים שטומן בחובו המשבר הזה היא, לדעת אדלר, מאמץ ממלכתי לקידום הנשים, לא רק בתחום החקיקה, אלא גם בהעצמת פוליטיקאיות. אדלר, כמו נשות רוח ואינטלקטואליות רבות בצרפת, תמכה בסגולן רויאל לנשיאות, ואחר כך במרטין אוברי בפריימריס שהתקיימו לאחרונה במפלגה הסוציאליסטית. עתה, לאחר שפרנסואה הולנד נבחר כמועמד המפלגה לבחירות לנשיאות, פנו אליו הפעילות הפמיניסטיות בעצומה הדורשת ממנו התחייבות ולפיה אם ייבחר, ימנה שרה לענייני מעמד האשה, ולא יועצת בלבד, כמו שעשה ניקולא סרקוזי. "למעשה", אומרת אדלר, "מאז מיטראן לא היה בצרפת משרד לענייני מעמד האשה, והצורך במשרד כזה רק גדל".

גטי אימג`ס

פתאום נשים פתחו חלונות

לור אדלר נראית, אמנם, כמו סמל האשה הצרפתייה, אבל היא גדלה הרחק מצרפת. "אני מכאן", היא אומרת, "אבל אני זרה בארצי ותמיד אהיה, ותמיד אראה את הדברים קצת אחרת".

היא נולדה ב-1950 בשם לור קלוזט וגדלה בגינאה, המדינה האפריקאית הראשונה שזכתה בעצמאות. אביה, אגרונום במקצועו, היה גבר לבן, קולוניאליסט-לכאורה, אבל נאבק ביחד עם תושבי גינאה למען העצמאות.

"אני זוכרת", אומרת אדלר, "ממש כמו אתמול: כל פרט. כל ניחוח. כל מראה מרהיב. היתה לי ילדות נפלאה, על חוף הים, אני זוכרת איך אבי מראה לי את כל הצמחים, קורא בשמם, חי בסימביוזה גמורה עם הטבע, אבל גם עם האידיאולוגיה שהיתה חשובה לו כל כך, ואני זוכרת את עצמי מפגינה, בגיל 7 ו-8, עם הורי".

אי–פי

במצוותו של נשיא צרפת אז, הגנרל שארל דה-גול, נסגרו בתי הספר בגינאה בתגובה למאבק השחרור, ולור הקטנה נשארה בבית. "אמי לימדה את אחותי ואותי, אבל היה שם עוד אדם, שאבי עבד אתו, וגם הוא לימד אותנו. שמו היה אלן רוב-גרייה, לימים הסופר הנודע. הוא האיש שלימד אותי את קסם המלים, המחשבה. על ברכיו גדלתי. גם זה היה טעם ילדותי".

כשמשפחת קלוזט חזרה לצרפת, לור היתה בת 17. "אמי בכתה כל היום", היא אומרת, "אבל לי היה טוב. סוף סוף היו לי חברות בגילי והתענגתי על החברות האינטלקטואלית אתן, ישבתי שעות בספרייה, קראתי ספרי פילוסופיה, עולם שלם, חדש, מרתק, נפתח בפני".

ובקושי חלפה שנה אחת, וב-1968, כשבפאריס החלה לסעור מהפכת הסטודנטים, היא נבחרה לנציגת בית הספר שלה ואחר כך לנציגת כל בתי הספר בארגון המהפכני של הנוער, ומצאה את עצמה בלב האירועים ההיסטוריים, בסורבון.

הנערה הרצינית והנרגשת זכתה לחוות את הדיבורים הקדחתניים בקמפוס וברחוב, לראות את הסופרת הנערצת מרגריט דוראס שאת סיפור חייה תעלה כעבור שנים על הכתב (הספר זיכה אותה ב-1998 בפרס פמינה לספרות עיון), להשתתף בשיעורים של מישל פוקו ושל רולאן בארת, להדפיס חוברות ולחלק אותן (אבל לא, חלילה, לכתוב או לערוך אותן, כי התפקיד הזה היה שמור לגברים), להכין כריכים ולהביא קפה, פגשה את האתנולוג פרד אדלר ומאוחר יותר נישאה לו, ונסחפה בעוצמה רבה אל הפעילות של התנועה הפמיניסטית הצרפתית, שנולדה בשולי המהפכה.

"התעוררנו", היא אומרת. "התפכחנו מקסם המהפכה. חודשים בערנו בה ולא דיברנו מלה על פמיניזם. עכשיו היה לנו חשוב להראות שלנו, הנשים, יש מה לומר מעבר לעניין השילוב בין המינים. בבת אחת קמו קבוצות שיח בכל הנושאים שהיו עד אז אפופים בשתיקה: אמהות, הפלות, מיניות, הומוסקסואליות, עצמאות כלכלית של נשים. נפגשנו כל שבוע, דיברנו, ודיברנו, והתווכחנו, וכל יום ראשון היינו יוצאות לשוק אחר בפאריס, וצועדות, ושרות בקולי קולות את הסיסמאות שלנו. צעקנו : ה-נ-שים ב-רחוב, לא ב-מט-בח! ופתאום התחילו נשים בבניינים מסביב לפתוח חלונות, וקראו לנו, ואמרו שהן רוצות להצטרף! זאת היתה חוויה נפלאה".

אדלר התפרשה מאז על פני תחומי עיסוק רבים, שלכולם מכנה משותף אחד, והוא התרבות. בשנות ה-80 היא השתתפה בתוכנית תרבות מרכזית בטלוויזיה ואחר כך הנחתה תוכנית משלה בשעת ערב מאוחרת. בניגוד ל"אפוסטרוף" היוקרתית, השמרנית והכבדה (ובמבט לאחור אפשר סוף סוף להודות, גם היומרנית לא מעט), הציעה התוכנית של אדלר שיחה אינטלקטואלית נעימה ועם זאת נגישה וחפה מהתנשאות. כבר אז באה לידי ביטוי התכונה הנדירה ביותר של אדלר, שמאפיינת את תוכניות הרדיו שלה: ההקשבה.

אדלר היא מקשיבה מופלאה. היא נכנסת לאולפן כשמשקפי שמש גדולים מכסים את עיניה גם בימי גשם אפורים, מברכת בלבביות את המרואיין, מחליפה אתו מלים אחדות ומבקשת להתחיל. מאופקת, מרוכזת מאוד בראיון שאליו הגיעה מוכנה עד לפרט האחרון, היא זוכרת קטעים שלמים בספרים שכתבו מרואייניה, מציגה שאלות בקול רך, לא מתערבת ללא צורך, לא מנסה להפגין ידע סתמי אבל מתמצאת היטב בנושאי השיחה. הקשבתה הערנית, שופעת האמפתיה, פותחת בקלות את סגור לבם של היושבים מולה.

אבל כאמור, אדלר מנסה לתפוס את הרוח, בכל המובנים, וכמי שגדלה על ברכיו של רוב-גרייה היא איננה יכולה להסתפק במלים משודרות, או נאמרות. היא מוכרחה לכתוב. והיא מוכרחה לכתוב גם מאותה סיבה שהיא עצמה תיארה בספרה "נשים כותבות חיות חיים מסוכנים", שעוסק בגורלן הטרגי של נשים צרפתיות שהעזו לכתוב, מתקופת ימי הביניים החשוכה, דרך המהפכה הצרפתית ועד לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. "זה ספר היסטורי", היא מסבירה, "שמדבר על המאבק ההרואי של הנשים האלה, שרצו לכתוב והוגדרו כמטורפות, היסטריות, מסוכנות לחברה. זה היה עיסוק בלעדי של גברים".

מה השתנה מאז? לכאורה הרבה, היא מהרהרת בקול רם, אבל התיוגים לספרות נשית וספרות גברית מעלים ריח לא פחות רע. "בעיני יש רק שני סוגים של ספרות", היא מדגישה, "ספרות טובה וספרות גרועה". באותה רוח כתבה ספר על חיי היום-יום בחדר המיטות בסוף המאה ה-19, פירסמה אלבום המתאר בתמונות ובטקסטים את ההיסטוריה של הקריאה הנשית ("נשים קוראות הן מסוכנות") ותיעדה את העיתונאיות הראשונות והפוליטיקאיות הראשונות - ואלה רק אחדים מספריה.

אדלר עצמה כמעט שלא כותבת ספרות יפה וכמעט שאיננה מדברת על חייה הפרטיים. פעמיים חרגה משני הכללים האלה. פעם אחת כתבה סיפור ושמו "שנת הפרידות", שיצא לאור השנה מחדש, ובפעם אחרת - ספר אישי ולא קל. היא גוללה בו את פרשת מותו בתאונת דרכים של בנה, שנולד לה ולבעלה השני, מפיק תוכניות הרדיו אלן ויינשטיין. תינוק בן תשעה חודשים. אין זה וידוי אישי. זהו ספר המזמין את קוראיו ללמוד מקרוב משהו קשה וחשוב על כאב ושכול, ומשהו על עיבוד האבל והפרידה.

מלבד הספר היוצא דופן הזה, רוב הספרים של אדלר עוסקים בחייהם של אחרים. במיומנות משוכללת היא מצליחה לחבר בין כישוריה כעיתונאית, היסטוריונית ומה שהצרפתים מכנים "אשה של מלים", ומשרטטת דיוקנאות. של נשים. רק של נשים. נשים גדולות, חלקן שנויות במחלוקת, הנחשפות בספריה בכל עוצמתן ובכל חולשתן. ואם נדמה היה שהגיבורה האחרונה שלה, פרנסואז ז'ירו, תהיה זו שאדלר תבחר מבין כולן כמועדפת, לפחות בשל הדמיון בתחומי העיסוק, הקירבה האידיאולוגית והחברתית (המעגל הקרוב של הנשיא מיטראן) ואפילו השילוב בין קווי היופי החיצוני והאלגנטיות הפריסאית לבין האינטלקט והאמביציה - אדלר בוחרת בשתי נשים אחרות לחלוטין.

"הכי אהבתי לכתוב על סימון וייל (הפילוסופית, לא הפוליטיקאית, א"ג). היא היתה אשה יוצאת דופן, אידיאליסטית, וכתבה טקסטים מורכבים, נועזים, מיסטיים, פואטיים ויפים במידה שקשה לתאר. כל שנותיה בעולם הזה היו 32, ואף על פי כן היא השאירה מאחוריה יצירה מופלאה. והשנייה" - אדלר מהססת לרגע. אולי שמה לב פתאום לחוט הלא כל כך דק שמקשר בין שתי הנשים שהיא בוחרת, ובמשמעות של הבחירה לגביה. שתי נשים יהודיות, הוגות דעות ענקיות, מרתקות, ושתיהן זרות בארצן. שתיהן גלו בעל כורחן, והמלים היו להן למולדת האמיתית היחידה. "השנייה", היא אומרת, "היא חנה ארנדט. אותה אני כל כך מעריכה".

וכבר היא עובדת על הספר הבא, ומכינה שלושה ראיונות, והופכת ערימות של ניירות ולא מוצאת את הטלפון שחיפשה ומתנצלת חמש פעמים שהיא בלגניסטית איומה ולא מסתדרת עם לוח הזמנים. לפעמים נדמה שלור אדלר מנסה לחיות בכל שנה מחייה מאה שנה לפחות. לכתוב עוד. לשאול עוד. להקשיב עוד. להספיק. אבל כשהיא תעלה אל הבמה ברחובות ותתחיל לדבר, הקהל באולם יראה אשה גבוהה ובהירת שיער במשקפי שמש גדולים. לא נדחפת, לא בהולה, לא ממהרת למקום אחר ולא מוכרחה לקבל תשומת לב מיידית. היא תחייך בנימוס מאופק וקולה שקט ורך. ואף על פי כן, ואולי משום כך, כדאי מאוד להקשיב לדברים שהיא תאמר. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו