אל יווני אלים

אחרי עשר שנים של גילום צעירים רגישים, אינטליגנטיים ומיוסרים, ריאן גוסלינג משנה פאזה ובוחר בתפקידי גברים קשוחים ותוקפניים. במציאות, אגב, הוא מותק

דניס לים | ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניס לים | ניו יורק טיימס

הדעה הנפוצה שריאן גוסלינג הוא אחד השחקנים הצעירים המרגיעים ביותר קיבלה משמעות אחרת בחודש שעבר, כשצץ ברשת סרטון וידיאו ויראלי על קרב רחוב בניו יורק. בסצינה שהיתה יכולה להיות לקוחה מסרטי השמן והרזה, שני גברים נאבקים זה בזה במעבר חציה באיסט וילג', והעוברים ושבים מנסים ללא הועיל להפריד ביניהם. צעיר בגופייה, כובע מצחייה לראשו, נכנס בין הנצים. עד שהקולות הנרגשים מאחורי מצלמת הטלפון הסלולרי קולטים שהשומרוני הטוב, המזכיר כוכב קולנוע, הוא אכן "הבחור מהסרט ‘המחברת'", הוא מספיק להסדיר שביתת נשק.

"זה מה שריאן עושה", אומר הקולנוען דרק סיאנפרנס, שביים את גוסלינג ב"בלו ולנטיין", וצוחק. "הוא מסתובב בעולם ועושה מעשי קסמים. הוא מסלק כל כאב". גוסלינג מפיץ תחושה כמעט על-טבעית של נינוחות. בפגישה עמו בהיי-ליין, הטיילת המוגבהת האופנתית בניו יורק, הוא סירב בביטול להצעה לקיים את השיחה במקום פרטי יותר, הציע לי לגימה מהקפה הקר שלו, ביקש שננהל את הריאיון בהליכה ("אני אוהב לצעוד") ובסופו של דבר התיישב על ספסל, גלוי לחלוטין לעיני העוברים ושבים.

גוסלינג אומר שדווקא לא רבים מזהים אותו: "מי שלא רוצה שיתעניינו בו צריך לבחור מקומות מעניינים יותר ממנו להסתובב בהם". חוץ מזה הוא נהנה מהבלבול הסוריאליסטי של המפגש הסלבריטאי. "יש לזה השפעה מוזרה על אנשים", הוא אומר. "חוויית הזיהוי מכניסה אותם למין טרנס, הם חושבים שהם מכירים אותך אבל הם לא מכירים אותך. הם מתחילים לחלוק אתך את תחושותיהם, וככה נחשפת לפניך אינטימיות נדירה מאוד".

בבוקר הקיץ החמים ההוא הסתובבו לא מעט ראשים, בעיקר של בחורות צעירות, לתת מבט שני בגוסלינג, שלבש (כמו באותו סרטון וידאו ובאינספור תמונות פפראצי בחודשים האחרונים) גופייה מפוספסת. אבל היחידות שרצו לצלם אותו היו שתי מתבגרות, אחת מהן מלווה באחיה הבוגר, שניגש אליו מטעמן. מלות הפרידה שלהן - "היית נהדר ב'בלו ולנטיין'" - משעשעות את גוסלינג, שקודם לכן הניח שהן דווקא חסידות של "המחברת".

ריאן גוסלינג (מימין) ואוון רייצ'ל ב"משחקי שלון"

מעריציו של ריאן גוסלינג לא התקשו עד כה לעקוב אחרי הישגיו. הוא השתתף בסרט אחד בשנה בממוצע בעשר השנים שחלפו מאז התפקיד שפרץ לו דרך, דמות של ניאו נאצי בסרט "המאמין" (2001). לעומת הקצב האטי הזה הוא נראה פתאום עכשיו כמו סוס עבודה. הוא הופיע בקומדיה הקיצית "טיפש מטורף מאוהב" לצד סטיב קארל ואמה סטון, ודיגמן חליפות מעצבים וקוביות בבטן. הוא משחק לצד צוות של שחקנים מהשורה הראשונה (ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן, ג'פרי רייט, אוון רייצ'ל ווד) ב"משחקי שלטון", דרמה מעולם הקמפיין לנשיאות בבימויו של קלוני. גוסלינג הוא גם הגיבור הסטואי והמסתורי של סרט הפעולה החולמני והמלוטש "דרייב" (שעלה אתמול בישראל), סרטו של ניקולס ויינדינג רפן שהיה ללהיט בפסטיבל קאן השנה וזיכה את רפן בפרס לבמאי הטוב ביותר.

"זה יותר מדי לדעתך?" שואל גוסלינג. "היה נחמד אילו הסרטים היו יוצאים במרווחים של זמן, כדי שאנשים יספיקו לשכוח את אחת הדמויות ולקבל את האחרת". הסרטים החדשים שלו - פארסת סקס מטורפת, סיפור מוסר כן ומותחן פשע עקוב מדם - מרמזים על להיטות לא רק להיות עסוק אלא גם לחרוג מגבולות המוכר.

גוסלינג רצה מזמן לשחק לצד סטיב קארל; שניהם השתתפו בפיילוט לתוכנית טלוויזיה לפני שנים, אך לא היו להם סצנות משותפות. "הייתי בא לאתר צילומים רק כדי לראות אותו עובד", מספר גוסלינג. אף שהיו מרכיבים קומיים עדינים בסרטיו המוקדמים - כגון "לארס והבחורה האמיתית", שהוא שיחק בו בחור בודד שמתאהב בבובה מתנפחת - גוסלינג אומר שחשש לשחק ב"קומדיה מובהקת". קארל עזר לו להירגע, והשניים דיברו על הדקויות שבקומדיית מצבים. "כשאתה מתחיל לנתח מה מצחיק, אתה נהפך לבחור המשעמם ביותר בחדר", אומר גוסלינג. "אבל לתת לסטיב קארל סטירה, זה תמיד מצחיק".

"משחקי שלטון" סיפק לו הזדמנות לעבוד עם "הרבה שחקנים מצוינים", אומר גוסלינג, וגם לבחון מקרוב את התהליך של שחקן שמתיישב בכיסא הבמאי, כמו קלוני. "אני ארצה לביים ביום מן הימים", אומר גוסלינג. "היה לי מעניין מאוד לראות את ג'ורג'. הוא כאילו בטראנס בזמן שהוא עובד על הסרט".

משגל מנטלי

"דרייב", המבוסס על רומן מאת ג'יימס סאליס, חיכה במשך שנים באולפני יוניברסל כפוטנציאל לסרט עתיר תקציב (יו ג'קמן היה קשור לפרויקט לזמן קצר). לאחר שצומצם התקציב חתם גוסלינג על חוזה לגלם את התפקיד הראשי - כפיל הוליוודי שעובד בעבודה נוספת - נהג שודים - וקיבל כנראה את ההחלטה האמנותית החשובה מכולן כשהמליץ לפני בכירי האולפן על רפן, במאי הפולחן הדני הידוע בסרטי סוגה מסוגננים ואלימים כגון "Bronson".

ריאן גוסלינגצילום: רויטרס

גוסלינג ורפן נעשו לידידים טובים, עד כדי כך שהופעותיהם בפסטיבל קאן נהפכו למפגנים פומביים מאוד של אהדה הדדית. במסיבת העיתונאים אמר רפן בבדיחות הדעת ששיתוף הפעולה שלו עם גוסלינג הוא מין משגל מנטלי (הוא השתמש במילה מפורשת יותר), והשניים צעדו על השטיח האדום יד ביד. "זה היה כמו בנשף הסיום של התיכון", אומר גוסלינג (הוא לבש טוקסידו בכחול מזעזע).

אבל השותפות לא התחילה ברגל ימין. בריאיון משותף, על שפת הים בקאן בחודש מאי, סיפרו גוסלינג ורפן שפגישתם הראשונה הזכירה בליינד דייט נוראי. "הרגשתי לא טוב, ואנחנו סתם ישבנו זה מול זה, בלי יכולת לתקשר", אומר רפן. גוסלינג ממשיך את הסיפור. הוא הסיע את רפן ברחבי העיר לאחר ארוחת ערב מלאת מבוכה, והדליק את הרדיו במכונית. שיר הסופט-רוק משנות ה-80, "Can't Fight This Feeling", של REO ספידווגן, החל להתנגן.

גוסלינג אומר שתגובתו המפתיעה ביותר של רפן היתה הרגע שבו "דרייב" נכנס לפוקוס מבחינת שניהם: "הוא מביט בי, דמעות בעיניו, ומתחיל לשיר במלוא גרון ולטפוח על הברכיים, והוא אומר, ‘אני יודע על מה הסרט הזה, זה סרט על בחור שנוהג ברחובות ומקשיב למוסיקת פופ כי זאת הדרך היחידה שהוא מסוגל להרגיש משהו'".

גוסלינג ורפן התגוררו יחד בעת הצילומים בלוס אנג'לס, עם שותפים אחרים לסרט, ובהם התסריטאי חוסיין אמיני והשחקנית קרי מאליגן, והטקסים דמויי הטראנס של חיי הקומונה שלהם היו בבחינת השתקפות של המצב החלומי שבסרט. "היינו מצלמים ואחר כך באים הביתה ועורכים, וכשהיינו מתעייפים היינו צופים בסרטים או יוצאים לסיבוב באוטו ומקשיבים למוסיקה", אומר גוסלינג. "הסרט נהפך לתמצית של חוויית העשייה שלו".

בניו יורק מדבר גוסלינג על תחושה של התחלה חדשה. "אני מרגיש שמה שהיה היה, ועכשיו יש משהו אחר", הוא אומר. בשנה שעברה מלאו לו שלושים שנה, והוא עבר לא מכבר מלוס אנג'לס לניו יורק. בבוקר פגישתנו הוא הגיע מדירתו באיסט וילג' באופנוע החדש שלו; האופנוע וגופו השרירי, שניהם נועדו לדמות הרוכב הכפיל, תפקיד שיגלם בסרטו של סיאנפרנס, "Place Beyond the Pines".

מאמין באלימות

מבחינות מסוימות, אומר גוסלינג, הוא סגר את הפרק בקריירה שלו שראשיתו ב"המאמין" - שהוא כשלעצמו היה מהפך קיצוני לילד-שחקן מעוט ניסיון מקורנוול שבאונטריו, שהקריירה שלו החלה כשהוא בא להיבחן, בדחף רגעי, ל"מועדון מיקי מאוס". כשהיה בן תשע עשרה, מאחוריו פרק זמן בסדרת הטלוויזיה "Young Hercules", הוא החליט להתמקד במה שהוא מכנה "סרטים רציניים", אבל אז זנחו אותו הסוכנים שלו. "קשה מאוד למי שבא מטלוויזיה לילדים להתגבר על הסטיגמה", הוא אומר. "כל מה שיש לך זה סרט וידאו שבו אתה עושה תנועות של משגל על כל מיני דברים ב'מועדון מיקי מאוס', עם שיזוף מלאכותי, ואתה נלחם בספינקסים דמיוניים".

הצלחת "המאמין", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סנדאנס, הציבה אותו במסלול מסוים. "רציתי להישאר בתחום הסרטים העצמאיים", אומר גוסלינג. "קיבלתי שם חופש לעשות מה שאני רוצה, היה לי ביטוי". והוא רצה להיות בררן: "אני לא מסוגל לעשות כל סרט שהוא ולהרגיש טוב, אף שיש שחקנים שעושים את זה". אף שהיה רחוק מחד-ממדיות, הוא פיתח לו טיפוס מובהק, ויצר גלריה שלמה של צעירים רגישים, אינטליגנטיים ומיוסרים, לעתים קרובות בעלי נטיות היפסטריות או צדדים אפלים, בסרטים שנעו מסוחט הדמעות המצליח "המחברת" (עם רייצ'ל מקאדמס, שהיתה בת זוגו כמה שנים) ועד סרטים עצמאיים חתרניים כגון "Half Nelson" (שזיכה אותו במועמדות לאוסקר) ו"Slaughter Rule", והוא גם פלש לתחום קודר יותר ב"כל הדברים הטובים" וב"בלו ולנטיין".

סיאנפרנס אומר שהשיטה של גוסלינג, בלי קשר לתפקיד, היא שקיעה מוחלטת בתפקיד. "כשריאן מקבל הזדמנות לחיות חיים של אחרים, הוא חי אותם במלואם ולא משאיר מאחוריו שום דבר", הוא אומר.

גוסלינג השלים זה עתה את צילומי "The Place Beyond the Pines", שצולם באפסטייט ניו יורק (בצהובונים דווח לא מכבר על רומן בינו לבין אווה מנדס, המככבת לצדו בסרט). הוא יחזור ללוס אנג'לס לצילומי "Gangster Squad", סיפור על שוטרים ואנשי מאפיה משנות הארבעים, בבימויו של רובן פליישר ("Zombieland"), ואחר כך יחזור לעבוד עם רפן ב"Only God Forgives", דרמת פשע המתרחשת בתאילנד, ובגרסה עדכנית לסרט המדע הבדיוני משנות ה-70, "Logan's Run".

תפקידיו הבאים מרמזים ש"דרייב" חדור תחושת הנקמה הוא רק תחילתו של שלב חדש של גבר קשוח. גוסלינג אמר ש"Place Beyond the Pines" הוא סרט "תוקפני מאוד"; על "Only God Forgives", שהוא מגלם בו אמריקאי שמנהל מועדון אגרוף תאילנדי בבנגקוק, הוא אמר, "המשפט הראשון בסרט הוא ‘אני אוהב אלימות', זה יכול להיות אינדיקציה כלשהי". אם לא מביאים בחשבון את החיבה שרחש בילדותו לסרטי סילווסטר סטאלון - בהשפעת "רמבו: משחק הדמים" הוא תקף את חבריו לכיתה בסכיני סטייק (הוא הושעה מבית הספר), ובהשפעת "רוקי" פתח בתגרה במגרש חניה - הוא אומר שמעולם לא נמשך לאלימות. אלא שעכשיו "משהו השתנה", הוא מוסיף. "אני נמשך לעשות סרטים אלימים מאוד בימים אלה. אני לא יודע בדיוק למה".

לגל הטסטוסטרון הזה יש יתרון ברור, והוא תפוקה גדולה יותר. "אף פעם לא הייתי אנרגטי כמו היום", אומר גוסלינג. "אני נלהב יותר מפעם לעשות סרטים. פעם הייתי חושש מזה. זה היה עניין מלא רגש ותובעני. אבל מצאתי דרך ליהנות מזה. ואני חושב שזה בא לידי ביטוי בסרטים האלה". *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ