בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לקראת פסטיבל סרטי נשים ברחובות

משחקות באש

סיפורן של שתי נשים שנאנסו בידי "האנס המנומס" עומד במרכז סרטה החדש של מיכל אביעד, "לא רואים עלייך", שגם מפגיש את שתי השחקניות הבולטות ביותר בארץ כיום: רונית אלקבץ ויבגניה דודינה. לקראת עליית הסרט לאקרנים הן מדברות על נשיות, אלימות, קולנוע והדחקה

6תגובות

נירה, יוצרת סרטי תעודה, מצלמת קבוצה של פעילי זכויות אדם הנוסעים לשטחים כדי להגן על פלסטינים מפני מתנחלים, שמונעים מהם למסוק את עצי הזית שלהם בחסותם של חיילי צה"ל. בחדר העריכה לוכד את מבטה מראה פניה של אחת הפעילות, לילי. נדמה לה שכבר ראתה אותה פעם. ואז היא נזכרת מתי והיכן: לפני 20 שנה, בתחנת משטרה, כשיצאה ממסדר הזיהוי שבו זיהתה את הגבר שאנס אותה.

זוהי סצינת הפתיחה של "לא רואים עלייך", סרטה של הבמאית מיכל אביעד, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. ביום חמישי הקרוב הוא יעלה לאקרנים בבתי הקולנוע וכן יוקרן בשבת בעוד שבוע בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות (שייפתח ביום שני הקרוב). הקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל ברלין האחרון, וגם בו זכה בפרס.

מלבד הנושא החשוב שבו הוא עוסק, מפגיש הסרט שתיים מהשחקניות הבולטות ביותר בישראל כיום: יבגניה דודינה ורונית אלקבץ. דודינה, שזכתה בפסטיבל חיפה בפרס השחקנית הטובה ביותר על משחקה בסרט, היא נירה, אם חד-הורית. אלקבץ היא לילי, נשואה ואם לשניים. שתיהן נתונות זה 20 שנה בהדחקה של מה שקרה להן: הן נמנות עם הנשים שנאנסו על ידי האנס הסדרתי שכונה בזמנו "האנס המנומס".

אביעד, שזהו סרטה העלילתי הראשון (בעבר יצרה, בין השאר, את סרטי התעודה "ירית פעם במישהו?", "ג'ני וג'ני", "לב הארץ" ו"לילדים שלי"), מערבת עלילה בדיונית - סיפוריהן האישיים של נירה ולילי - עם הפרשה הזאת שהיתה במציאות. האנס הסדרתי, שזכה לכינויו מפני שנהג לנסות "לשכנע" את קורבנותיו לשתף פעולה אתו ואחרי שאנס אותן היה מציע להן מונית הביתה, תקף 16 נשים בשנים 76'-78'. בסיפוריהן של גיבורות סרטה משלבת אביעד חומרים תיעודיים, בהם עדויות מצולמות של הקורבנות במציאות שהופיעו בזמנו בכלי התקשורת, גזירי עיתונים מהתקופה ועוד. גם האמצעים הקולנועיים שבהם היא משתמשת מתייחסים לשילוב הזה, המקנה לסרט המצוין שלה פן מרתק.

מלניקוב אילייה

אלקבץ ודודינה מספרות, כל אחת בראיון נפרד, על תהליך עבודה של חודשים שקדם לצילומים. הוא כלל למידה של הנושא, שיחות עם קורבנות אונס ועם פסיכולוגים, מפגשים ארוכים ושיחות ממושכות שלהן עם אביעד. "חיינו ביחד", מגדירה זאת דודינה; "זה היה תהליך של חיפוש, של חיטוט נפשי", אומרת אלקבץ.

דודינה, ילידת בלארוס, עלתה לישראל ב-1990, כיכבה בתיאטרון גשר וב-2007 עברה להבימה. היא שיחקה בין היתר בסרטים "קלרה הקדושה", "היה או לא היה" ו"האסונות של נינה". היא נשואה ואם לבת. אלקבץ שיחקה בין השאר ב"שחור", "חתונה מאוחרת", "אור" ו"ביקור התזמורת". כמו כן כתבה וביימה, עם אחיה שלומי אלקבץ, את הסרטים "ולקחת לך אשה" ו"שבעה". לפני יותר משנה נישאה והיא בחודש החמישי להריונה. שתיהן שחקניות עטורות פרסים, מהארץ ומחו"ל, והן גם בנות אותו הגיל, 47: דודינה נולדה שבועיים אחרי אלקבץ, בשלהי שנת 1964.

דודינה לבבית מאוד, אומרת בחום "בהצלחה, תיהנה" למלצר צעיר שמספר לה בהתרגשות שהתחיל ללמוד משחק. אלקבץ חיוורת מעט, שערה אסוף, חיוכה שובה לב. בתחילת הראיון

היא מחפשת תנוחה נוחה לשבת בה .

איך התנהלה עבודתן המשותפת? "אני תמיד מחשיבה את עצמי בן-אדם טוטאלי כשאני עובדת, אבל כשראיתי את רונית, אמרתי שהטוטאליות שלי כנראה עוד לא נולדה", אומרת דודינה בחיוך, "היא עוד הולכת לגן. יש ברונית משהו שסוחף אותך לתוך העבודה.

"אני תמיד עבדתי בשיטה קצת אחרת. אני לוקחת לי זמן, מתבשלת לאט לאט, ואז כשאני מבינה שבניתי איזה סוג של בסיס, אני הולכת על זה וזהו, לא רואה בעיניים. אבל רונית קודם כל מתגייסת, היא יודעת שהיא חייבת להיות שם, לשים הכל בצד, ואז מתוך זה היא מתחילה להיכנס פנימה, לחפש פרטים ולחפור.

"מההתחלה, מהרגע הראשון שראיתי אותה, הבנתי שזו היא, וכל תגובה שלה - אני צריכה להגיב אליה. מכיוון שרונית היא דמות כזאת גדולה מהחיים, לא היה קשה, כשיש מולך פיגורה כל כך צבעונית ועשירה, להתחבר לזה, להיות הפוך ממנה".

ועם זאת, מוסיפה דודינה, "היה ברור לנו שאלה לא שני תפקידים בסרט; זה תפקיד לשתי שחקניות, אבל זה בן-אדם אחד. היתה תמיכה מלאה זו בזו, מהר מאוד מצאתי את עצמי קוראת לרונית לילי".

אלקבץ מצדה אומרת: "אני עובדת רק כמו שאני עובדת" ומדגישה את החשיבות של החיבור עם הפרטנר; "ברגע שאנחנו עיניים מול עיניים, אנחנו שם או לא שם". שתיהן, דודינה ואלקבץ, מספרות על אהבה והערכה זו לזו שנוצרו תוך כדי עבודה.

החלודה על הסכין

כל אשה חמישית בעולם נאנסת, מכריזה שקופית בסוף הסרט "לא רואים עלייך", המצטטת את נתוני האו"ם. על כך אפשר להוסיף, שכל אשה שלישית מותקפת מינית במשך חייה וכל אשה סובלת מהטרדה מינית.

"אני הייתי בכמה מצבים שעברתי אונס רגשי", מספרת דודינה, "וגם מזה לוקח המון זמן לצאת. את אומרת לעצמך ברגעים האלה, אלוהים, למה לא המציאו לזה כדורים. כשכואב לך הראש, אתה יכול לקחת אקמול. שם אין כדורים".

היא מתלבטת אם לספר סיפור מעברה ולבסוף מחליטה לספר: "בגיל 16 אני כמעט נאנסתי. זה הגיע למצב שכבר היתה לי חזייה פתוחה, וברגע האחרון עבר מישהו והציל אותי.

"התקבלתי אז לבית ספר למשחק במוסקבה והייתי הבן-אדם הכי מאושר בעולם. הגעתי לעיר שלי, להורים שלי בבלארוס, לקחת דברים, ארזתי את המזוודה, כי למחרת בשש בבוקר יש לי מטוס, אני נוסעת למוסקבה להגשים את חלום חיי, ואני וחברה שלי הלכנו לטייל בשדה ליד הבית.

"ואז, באור יום, עובר שם מישהו שגר בבית ממול; אני זוכרת אותו בתור ילד, הוא תמיד היה כזה בנדיט, אני מכירה את כל הסביבה, את כל הקרימינלים. עם כאלה לא הסתובבתי. והוא הולך לידינו, קוטף פטריות. הוא התחיל לדבר אתנו, אנחנו הסתובבנו, הוא הסתובב אחרינו, לשנייה לא היה לי צל של חשד. גם לא נראה לי שהמלה אונס בכלל היתה בלקסיקון שלי אז.

"ולאט לאט ירד חושך, ואז פתאום הוא התחיל להיות אלים, ורצינו ללכת והוא לא נתן לנו. ואז הוא הוציא סכין יפאנית, וזה אצלי מעורפל מאוד, ואני רק זוכרת את הרגע שהוא כבר התחיל לפתוח לי את החזייה, ואז אני שמעתי קול: ‘מה קורה פה?' התברר שהחברה שלי הצליחה איכשהו לברוח ועבר שם איזה גבר בסביבה והיא הביאה אותו. ההוא נבהל והתחלנו לרוץ. ורצנו המון זמן בחושך, רצנו, רצנו, ורק כשהגעתי הביתה פתאום הבנתי שכשרצתי, גם החולצה, גם החזייה, הכל היה פתוח ואפילו לא שמתי לב. למחרת נכנסתי למטוס ולא זכרתי את זה, אפילו לא רציתי לדבר על זה".

כמו הדמויות בסרט.

"זה לא עניין אותי אף פעם. לא זכרתי פרטים אפילו. כל מה שאני מספרת לך, נזכרתי במשך העבודה על הסרט. עד כדי כך, שנזכרתי בחלודה על הסכין היפאנית שהוא החזיק לי ליד הגרון. זה בדיוק ההכחשות האלה. כשישבנו והתחלנו לדבר עם רונית, אפילו נזכרתי איזו חולצה לבשתי. וזה היה בגיל 16".

אלקבץ אומרת: "זו סוגיה עדינה לכולנו. בשבילי זה במקומות שאני חווה - ואני חווה - חוויה של רדיפה ופחד, במקומות אפלים עם גברים זרים, אם זה במעליות ואם במוניות שנוסעות בצדי דרכים חשוכות שאני לא מכירה. אני פוחדת, ואני לא יודעת מאיפה זה בא.

"אין אשה שלא חוותה חוויות קשות", היא מדגישה, "לא קשה היה לפשפש. ואין לזה קשר לעמדת כוח שיש לך או לגילך המופלג".

מלניקוב אילייה

לשתוק עד מוות

לא מעט סרטים ישראליים עסקו באונס. נראו בהם סצינות אונס, רבות מהן בוטות - מ"מלכת הכביש" של מנחם גולן מ-1971, דרך "כביש ללא מוצא" של יקי יושע מ-1982 ועד "המשוטט" של אבישי סיוון מ-2010. "בובה" של זאב רווח מ-87' אף כלל סצינת אונס בעירום מלא. חוקרת הקולנוע אלה שוחט גם מציינת סרטים שבהם מוצגת אלימות מינית, או פנטסיה עליה, שדמות האשה נהנית מהן; בהם "מיכאל שלי" מ-1974, "העיט" מ-81' או "עדות מאונס" מ-84'.

מיכל אביעד יצרה סרט אחר לגמרי. אין בו שום סצינת אונס; הוא עוסק בהשפעות של אונס לטווח הארוך. כפי שמציינת אלקבץ, הקולנוע עסק מעט מאוד בפוסט-טראומה בעקבות אלימות מינית לסוגיה. על המניע שלה להשתתף ב"לא רואים עלייך" היא אומרת: "רציתי שהסיפור העגום של כל כך הרבה נשים יהיה נגיש לציבור הרחב. רציתי להשמיע את הקול שלי בעניין הזה, להילחם בעבורו במדיה שאני מכירה: קולנוע".

סרטה של אביעד מציג גישה שונה, אמיצה וחכמה, מוסיפה אלקבץ. "הוא חף מכל השטיקים שסרטים אחרים שעוסקים בנושא הזה עושים בהם שימוש ציני. הסרט ביקש להישאר נקי ודרש הקשבה גדולה. הוא לא קל לצפייה וגם לא היה קל לפענוח: איך את מתמודדת ומעבירה חוויה של פוסט-טראומה מעצם חיי היום-יום שלך. הדמות עוברת אונס של גופה, רוחה ונפשה בעצם במשך 20 שנה של הדחקה. צריך היה למצוא דרכי ביטוי ולהבין איך להגיע לשם, איך לגרום לצופה להקשיב, להבין ולהיפתח. זה היה אתגר.

"חשוב היה לי", ממשיכה אלקבץ, "שהסרט, בדרכו, יעורר שיח שהוא מעבר לעוד כותרת בעיתון, שמדפדפים ושוכחים מיד. נשים עוברות התעללות על גבי התעללות: אחרי המעשה הנורא שנעשה בהן הן צריכות לחשוף, לחוות מחדש ולהעיד. ואחרי כל זה, לא פעם תיקים נסגרים ‘מחוסר ראיות' או ‘חוסר עניין לציבור' או פרוטקציה. ויש גם ששואלים: ‘למה לקח לה 20 שנה להתלונן, מה פתאום היא התעוררה'. יש שפיטה ציבורית מיידית, והיא מרתיעה ובעייתית. היא גורמת רגרסיה. ואשה שרואה שזה מה שקורה - מחרישה. זה מה שעושה לילי. היא היתה מעדיפה לחדול, לשתוק עד מוות".

לדמות שהיא מגלמת, מוסיפה אלקבץ, יש לכאורה הכל: "היא הקימה בית, משפחה, זוגיות, היא עובדת, היא אקטיביסטית, אבל הכל בחייה הרוס מכל בחינה. חיצונית יש לה הכל, אבל בפנים ריק. חשוב לה מאוד להחזיק את הספינה הרעועה, העיקר לא להתמודד עם האמת, לא לחזור לזירת הפשע. הרי רוב הנשים שנאנסות לא מספרות על כך. ההתקדמות הדרמטית בסרט פנימית, אטית, יש בו מהלך שכלתני, ואילו בפנים הכל רותח, שותת".

גטי אימג`ס

לדברי דודינה, "יש אלף ואחת השפעות על החיים של בני אדם אחר כך. הדמות שלי לא מודעת לזה, אבל זה סירס אותה מינית לחלוטין. ולפעמים זה הפוך, נשים מתחילות להשתגע מבחינה מינית".

האונס שעברו משפיע אחרת על כל אחת משתי הדמויות, וזו רק דוגמה אחת מרבות למורכבות, לרגישות ולתבונה המאפיינות את התסריט (שאביעד כתבה יחד עם טל עומר). לעומת נירה, אומרת דודינה, לילי בנתה את חייה, היא השתקמה - לכאורה. "והיא בהכחשה עוד יותר חזקה ממני".

האדישות לכאב

רונית אלקבץ, נוסף על עיסוקיה האמנותיים, היא גם נשיאת "אחותי", התנועה הפמיניסטית המזרחית. בסרטיה עסקה לא פעם בפטריארכליות ובהתמודדות של נשים עמה. יבגניה דודינה לעומתה אומרת: "אני לא פמיניסטית. אני מאמינה בעצמאות של האשה, אבל אני יותר מאמינה בעצמאות של האישיות באופן כללי. כשזה מגיע ליחסים של גבר ואשה, שם אני רוצה להיות אשה. שיהיה לידי גבר ולהרגיש הכי אשה בעולם".

השיח על יחסי כוח מגדריים לא מדבר אליה. בהקשר של עלילת הסרט היא מדברת על "אדישות של האדם באופן כללי לכאב".

כשחקנית לא הרגשת למשל, עם במאים מסוימים, ש -

"שזה גבר שמשתלט עלי כי אני אשה?"

כן, בדיוק.

"לא. זה מאבק כוחות אולי, מאבק של אישיות נגד אישיות".

כשהיא נשאלת על התופעה הרווחת-עדיין של האשמת הקורבן ועל הבושה שחשות נשים שנאנסו דודינה אומרת: "את יודעת כמה נשים באו אלי - כשעוד היינו בברלין עם הסרט, וזה התפרסם, ובשתי שורות היה כתוב בכל מקום הנושא? את יודעת כמה זה פתח? רק בתיאטרון שאני עובדת בו היו כמה שבאו אלי ואמרו לי: את יודעת שעברתי את זה? אבל אז התביישנו להתלונן. אז, לפני שנים".

אלקבץ סבורה ש"לא רואים עלייך" הוא סרט פמיניסטי, "הוא נעשה בידי פמיניסטית ידועה", אבל "מה אכפת אם הוא פמיניסטי. אני פחות נמשכת להגדרות באשר הן. הוא עוסק בסוגיה קשה וכואבת, שחייבים להילחם בעבורה". יותר מההגדרות, היא אומרת, מעניינת אותה וחשובה לה העשייה.

אשר לתפקידה ב"אחותי", היא אומרת, "זה לא בא מצעקה מזרחית. זה מהבית; גדלתי על השפה והתרבות הערבית, יש לי אהבה לתרבות הערבית. נשים מזרחיות עוברות מסלול, כל אחת ונסיבות חייה. החיבור שלי ל'אחותי' נובע מהערצה למה שהנשים בתנועה הזאת עושות למען נשים בישראל. הן פותחות דלתות, פועלות בשטח. הייתי רוצה להיות יותר פעילה".

פן מרתק נוסף של הסרט הוא הסמיכות שבה הוא מציב את עניין זכותן של נשים על גופן עם מאבק אחר לזכויות אדם. באחת הסצינות הראשונות, כשלילי מנסה לשכנע חיילים למנוע מהמתנחלים הפורעים לפגוע במוסקים הפלסטינים, צועק אחד מהם: "יאללה, תארגנו לה איזה זיון, שתירגע". זה הרגע שבו נירה נזכרת מאין היא מכירה את לילי.

בעניין זה אומרת אלקבץ: "כמו שממעטים לדבר על השלכות הכיבוש על החברה והתרבות הישראליות, כך גם לא מדברים על ההשפעות של דפוס האונס על החברה. מכאן בא הצורך של מיכל באנלוגיה שנעשית בסרט".

והיא מוסיפה: "זה מהלך מדויק. לילי מוצאת פורקן לנפשה המיוסרת בעזרה למי שהיא רואה בהם קורבנות. זה מוצא לזעם שלה".

יומן נעורים

לעומת אלקבץ, שהיא במאית בעצמה וגם שיחקה בסרטים של במאיות, בהן קרן ידעיה ("אור" ו"כלת הים") והצרפתיות פאני ארדן ("אפר ודם") ובריז'יט סי ("בסרט ‘בידיים חופשיות', שאני מקווה שיגיע לאקרנים פה בקרוב", היא אומרת) - דודינה אומרת ש"זו הפעם הראשונה שאשה ביימה אותי בסרט. עבדתי רק עם במאים".

במה זה שונה?

"זה שונה קודם כל באנרגיות. כי תמיד האנרגיות בין גבר לאשה שונות מאלה שבין אשה לאשה. אבל בסופו של דבר זה לא כל כך משנה, כי מה שקובע זה כישרון ורגישות לשחקן שאתה עובד אתו. אני משווה את תהליך העבודה בין שחקן לבמאי למה שקורה במיטה; זה מאוד אינטימי. וצריך הרבה חוכמה ורגישות בשביל להגיע לתוצאה. למיכל יש רגישות מדהימה. היה לי אמון מלא בה. לפעמים היא היתה אומרת לי משהו על סצינה, היה יוצא לי משהו אחר, אבל גם הוא נכון, והיא ידעה להעריך את זה".

על אותה שאלה עונה אלקבץ: "תלוי מי את ומה את. המפגש עם היוצר הוא שעושה את העניין. מה שכן, עם נשים את מתעסקת בנושאים נשיים, והאשה במרכז היצירה".

בשנה החולפת אמנם נרשם מספר שיא של סרטי במאיות בישראל - שמונה סרטי עלילה נוצרו כאן בידי נשים, לעומת כשלושה בשנה עד כה. אבל אלקבץ מצביעה על כך שנשים עודן במיעוט בתחום. באחרונה פנו במאיות לקרנות הקולנוע המקומיות בתביעה לשנות את הרכב ועדות הלקטורים כך שיהיה בהן שוויון בין נשים לגברים, כדי למנוע הטיה בבחירת הסרטים הזוכים לתמיכה.

על הצפייה הראשונה בסרט בכיכובן מספרת דודינה: "שחקן שרואה פעם ראשונה סרט שהוא משחק בו, אי אפשר לשאול אותו מה דעתו, כי הוא לא רואה כלום חוץ מעצמו. הוא רואה טעויות שלו, זוויות שלו, הבגד לא יושב טוב, קמט, הכל חוץ מהסרט". ואילו אלקבץ אומרת: "אני צופה ביצירה באופן שלם ולא מתחרטת על כלום".

בפסטיבל ברלין צפו השתיים בסרט יחד. "למחרת טסנו", מספרת דודינה, "וכבר הגענו לשדה התעופה, ופתאום רונית אומרת: ‘אנחנו גם נראות טוב בסרט, נכון? הוא צילם אותנו יפה'" (הצלם גיא רז). אי אפשר שלא להסכים.

אלקבץ מספרת שהיא מתמסרת לסרט בזמן עשייתו אבל "ברגע שהסתיימו הצילומים אני מוחקת הכל". השחקנית והבמאית העסוקה, העומדת להביא ילד לעולם, מספרת שנדרשו לה שנתיים "להיפרד מהסערה" של היצירה המתמדת שאיפיינה אותה. כשהיא נשאלת על האמהות המאוחרת הממשמשת ובאה - האם תמיד ידעה שתבוא, האם תיכננה, היא משיבה בחיוך: "לא תיכננתי. ידעתי".

כשדודינה - שגם בסרט היא אם לילדה - נשאלת על הסוגיה של גידול בת בעולם שנשים נתונות בו לאלימות, היא משיבה: "אני מעדיפה לא לחשוב על דברים לא רצויים שיקרו. כי אני מאמינה בכוח של המלה ושל המחשבה". אלקבץ אומרת שלמרות הכל, "צריך לשמור על אופטימיות".

דודינה עסוקה עכשיו בחזרות להצגה "קוויאר ועדשים" בבימויו של מוני מושונוב בהבימה, שתעלה גם היא בשבוע הבא. בראיון בעבר סיפרה, כי היא נמשכת לכתיבה. "היתה תקופה שחשבתי על זה", היא אומרת עתה, "ואז נתקלתי בבעיה. אף על פי שעברית אינה שפת האם שלי, הרבה יותר קל לי לבטא את המחשבה שלי בעברית. ברוסית אני נתקעת כל כמה משפטים, מחפשת איך להגדיר את זה".

ולפני שעלית לארץ בגיל 25 לא ידעת עברית.

"לא. ממש לא".

והיא ממשיכה: "הרבה פעמים אני חושבת בעברית. ואני גם מוצאת את עצמי מתחילה לדבר ברוסית ואז אני עוברת לעברית. אבל לכתוב בעברית הרבה יותר קשה לי".

מה רצית לכתוב?

"לא יודעת, פעם כתבתי, פעם היה לי יומן, ונדמה לי ש... וואו".

פתאום היא אוחזת את ראשה בידיה.

"את יודעת מתי הפסקתי לכתוב את היומן?"

מתי?

"לא זכרתי את זה. הפסקתי לכתוב את היומן כשעליתי למטוס אחרי המקרה הזה. ועוד כתבתי משהו במטוס, וזהו, נראה לי. לא זכרתי את זה בכלל".

העבודה על הסרט נמשכת.

"כן, חוזרים לי הפרטים. אני לא זכרתי את זה. אני זוכרת שעוד במטוס כתבתי משהו, עזבתי את זה וזהו. תמיד אמרתי שאני נורא עסוקה ואין לי זמן. מאז לא נהיה לי זמן פתאום לכתוב יומן. לא נהיה וזהו".

--------------------------------------------------------------------------------------------

העיקר שהוא היה מנומס | היחס לנאנסות השתנה במשך השנים, אבל הסרט "לא רואים עלייך" מראה שהדרך עדיין ארוכה

"לא רואים עלייך" הוא סרט פמיניסטי לעילא. הבמאית מיכל אביעד מציגה שתי גיבורות שהן נשים חזקות, אקטיביות - האחת פעילה פוליטית המגינה על קורבנות דיכוי, האחרת יוצרת סרטים. 20 שנה אחרי שנאנסו, שתי הנשים האלה נפגשות באקראי ומתמודדות עם מה שקרה להן, אחרי שנים של הדחקה.

השינוי בתפישת האונס - מבחינה חברתית ומשפטית - הוא אחד ההישגים המרשימים של התנועה הפמיניסטית. לפחות עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, אשה שהתלוננה על אונס (אם התלוננה) התקבלה בחשדנות רבה ואף נחשדה כשקרנית. היה עליה להוכיח כי לא רצתה ביחסי המין - כפי שנתפש המעשה, שהוא אלימות מינית ולא סקס - ומבחינה משפטית היה עליה להוכיח שנאבקה בכל כוחה באנס. גם עברה המיני, או הבגדים שלבשה, נחשבו רלוונטיים. אונס של אשה בידי הגבר שהיא נשואה לו - הלוא הוא "בעלה" - כלל לא נחשב כזה.

התנועה הפמיניסטית הצליחה להראות כי גישה זו אינה אלא האשמת הקורבן במעשה הפשע. ברוב מדינות המערב הוכר אונס כאלימות והוכרו גם תופעות המונעות מהנאנסת להיאבק, למשל בשל חשש לחייה או קפיאה - תגובה לא נדירה לתקיפה כזו. עוד הובן, כי אונס אינו מין, כי אם מעשה אלים שמטרתו שליטה, הכנעה והשפלה.

התמונה השתנתה איפוא - אם כי לא די הצורך. בציבור - ולעתים אף בבתי משפט - עדיין רווחות דעות כמו "עם מיני ומחשוף כאלה היא ממש מזמינה את זה" או "למה היא הלכה בלילה לבד". גם בתקשורת אפשר למצוא התייחסויות בעייתיות ומופרכות לאונס כאל מעשה שיש בו ארוטיקה.

בסרטה של אביעד, כשנירה פונה למשטרה בניסיון למצוא את תיק האונס שלה כדי לברר מה קרה שם, מקדם את פניה החוקר המבוגר (רמי ברוך), שבצעירותו היה זה ששמע את תלונתה, במלים "אה, אני זוכר אותך, היית יפה". אחר כך, כשנירה ולילי מעיינות בגזירי עיתונים מהתקופה, הן נזכרות שהחוקרים סיווגו את הנאנסות כ"נאה מאוד", "לא כל כך נאה" וכדומה. התסריט, באופן לא פלקטי ומגויס אלא בצורה אינהרנטית לסיפור, ממחיש איפוא שהרבה מהגישות של פעם מקננות גם כיום.

אגב, גם הביטוי "האנס המנומס" הוא בעייתי: הוא כאילו מפחית מזוועת מעשיו - הרי הוא היה מנומס! - והחרוז גם הוא מרמז על איזו השתעשעות, אולי, של חוקרי המשטרה או העיתונאים שטבעו אותו בזמנו.

אביעד מצדה מורידה כאן את הכפפות. בסרט מוזכרת ההקלה בעונשו של אותו אנס: בתחילה נגזרו עליו 30 שנות מאסר אך עונשו קוצר במידה ניכרת - בפסיקה של השופט אהרן ברק, כפי שמציינות הדמויות - והוא ישב לבסוף 10 שנים בלבד. 10 שנים על 16 מעשי אונס, אחד מהם של ילדה בת 13. תשעה חודשים לאחר שחרורו, ב-1989, הוא נחשד בביצוע שני מעשים מגונים. סצינה מעולה, שבה נירה ולילי מספרות זו לזו מה היו עושות לאנס - וגם לגינקולוג שאמר ללילי כשסיפרה לו שנאנסה "אז ככה אתן קוראות לזה היום כשאתן מקיימות יחסי מין?" - לו נפלו לידיהן, היא אחד השיאים רבי-העוצמה של הסרט.

מעשי האונס שאליהם מתייחס סרטה של אביעד הם מהסוג של "אנס מן השיחים" - גבר זר המתנפל על אשה בחושך ואונס אותה. כיום ידוע, שאלה מיעוטם של מעשי האונס: רובם נעשים על ידי אדם שהאשה מכירה, אם זה אונס בדייט, כפי שהדבר מכונה, אם בתוך המשפחה ואם בסיטואציה אחרת. ועדיין, גם כיום, נאנסות שמתראיינות מבקשות לטשטש את פניהן, כאילו הבושה היא שלהן ולא של האנס, מה שמשקף את יחס החברה. מבין הנשים המעטות שכן התייצבו בשנים האחרונות כשפניהן ושמן גלויים - היו שספגו יחס מחפיר של חוסר אמון והשמצות, הממחישים עד כמה החברה שלנו נגועה עדיין במיזוגניה עמוקה.

גם העונשים שמוטלים על אנסים עודם קלים מדי - שודד בנק, למשל, עשוי לשבת בכלא שנים רבות יותר מאנס, עובדה בלתי נתפשת ממש, המעידה על סולם הערכים של החברה שאנחנו חיים בה.

וישנו משה קצב, כמובן. לפני 30 שנה כנראה לא היו מאשימים ומרשיעים אותו, ועכשיו כן. ובכל זאת, האנס משה קצב, לשעבר נשיא המדינה, עודנו מסתובב חופשי. ההכרעה בערעורו עדיין לא ניתנה, אך שהערעור נשמע בפני בית המשפט העליון כבר באוגוסט. באחרונה גוברים, ובצדק, הקולות התמהים ומוחים על כך.

אז יש שינוי, אבל הוא ממש לא מספיק. "לא רואים עלייך" משקף זאת היטב וסביר שגם יתרום לשיח החברתי הזה.

--------------------------------------------------------------------------------------------

מרחק נגיעה | נשים מוכות, סחר בנשים ורצח "על כבוד המשפחה". הפסטיבל יתרכז באלימות נגד נשים

הפסטיבל הבינלאומי ה-8 לסרטי נשים ברחובות ייפתח ביום שני הקרוב. במשך שבוע יוקרנו בו כ-60 סרטים שביימו נשים מרחבי העולם, 35 מהם של יוצרות מישראל. השנה יתחרו לראשונה קולנועניות ישראליות על פרס הבימוי לסרט עלילתי באורך מלא.

בפתיחת הפסטיבל יוקרן "חשופות", סרטה של לריסה קונדרקי בכיכובן של רייצ'ל וייז, ונסה רדגרייב ומוניקה בלוצ'י. הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של שוטרת אמריקאית, ששירתה כנציגת האו"ם בבוסניה לאחר המלחמה שם וחשפה תעשייה סודית של סחר בנשים.

נושא הפסטיבל השנה הוא אלימות נגד נשים וניכר בו ייצוג קולנועי לא שגרתי של נשים מוכות, סחר בנשים, רצח המכונה "על כבוד המשפחה" ועוד. הכנס המרכזי, שכותרתו "אלימות מינית בקולנוע - אתיקה ושפה חדשה", יתקיים ב-10 בחודש לרגל צאתו לאקרנים של "לא רואים עלייך". בין השאר ישתתפו בו הבמאית מיכל אביעד וכן הסופרת וההיסטוריונית הצרפתייה לור אדלר וחוקרת התרבות האמריקאית שרה פרוז'נסקי (ראו כתבות בעמ' 4, 5). בקרוב, ב-25 בחודש, גם יצוין היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

עוד מאירועי הפסטיבל: הקרנת כל סרטיה של הבמאית הבריטית לין רמזי ובכורה לסרטה החדש, "חייבים לדבר על קווין"; סדנה עם המפיקה העצמאית לסלי אודווין והקרנת סרטה החדש "מערב הוא מערב"; הקרנות הסרטים "בוערת" של הבמאית הגרמנייה בריגיטה ברטלה, "אליסה קיי" של הבמאית הספרדית ג'ודית קולל ו"כשאנחנו עוזבות" של הבמאית האוסטרית פאו אלדאג, שזכה בפרסים בפסטיבל ברלין ובפסטיבל טרייבקה. הפסטיבל ברחובות יינעל בהקרנת חוצות של "תלמה ולואיז", לרגל 20 שנה ליציאתו לאקרנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו