רואה שחורות בבית הלבן

אחרי שביימה סרטים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכנסת מישל אוחיון למעמקי הפוליטיקה האמריקאית. עם צאת סרטה התיעודי על האיש שהתריע מפני פיגועי 11 בספטמבר היא מספרת למה היא נכבשת בקסמם של מושאי סרטיה ומה הקשר למורגן פרימן

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רותה קופפר

שבעה ימים לפני המתקפה על מגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר 2001 העביר ריצ'ארד קלארק מכתב למקבלי ההחלטות בוואשינגטון. הוא ביקש בו שידמיינו תרחיש של מאות הרוגים אמריקאים על אדמת ארצות הברית, או מחוץ לה, ושישאלו את עצמם אם עשו כל שביכולתם כדי למנוע זאת.

הסרט "מדינת ביטחון - ריצ'ארד קלארק מחפש את האמת", בבימויה של מישל אוחיון, ישראלית שעובדת בלוס אנג'לס, מספר על האיש ששימש במשך 30 שנה בתפקידי מפתח בממשל האמריקאי וכיועץ לענייני ביטחון לארבעה נשיאים. כמנהל המשברים של הבית הלבן הוא חש שלא הצליח לדחוק בממשל לפעול כמו שצריך כדי לעצור את אל-קאעדה.

תשעה חודשים לפני הפיגועים הוא הציג לקונדוליסה רייס דרך להביס את אל-קאעדה. הצעתו נדחתה. ב-2004, בוועדה לחקירת האסון, הביע קלארק ביקורת על ממשל בוש ותפקוד הסי-איי-אי. הוא היה הגורם הממשלתי הראשון שקיבל אחריות על הטיפול הקלוקל שהוביל לאסון. "הממשל שלכם איכזב אתכם... אני איכזבתי אתכם", אמר אז.

בסרט משורטט דיוקנו של האיש תוך כדי בחינת מדיניות החוץ האמריקאית. הסרט מתייחס לתגובת ארצות הברית לפיגועים, החל בשאלת ביטחון אזרחיה וכלה בניסיון לבדוק אם המלחמה היתה מחויבת המציאות.

אוחיון. לא מוותרת

בבית קפה בתל אביב, בזמן ביקור משפחתי בישראל, מספרת אוחיון על העבודה על הסרט שמוצע לצפייה בווי-או-די של יס ובאתר האינטרנט שלה. יש בו מידע רב והוא מעודד יושר והגינות בפוליטיקה. באחד הרגעים המעניינים מסופר כי שנים לפני לכידתו של בן לאדן (הסרט נעשה לפני כן), כוחות אמריקאיים ופקיסטאניים שמעו אותו מוביל את החיילים שלו לטורה בורה ונפרד מחייליו "הובלתי אתכם למותכם, סלחו לי". האמריקאים במקום ביקשו עזרה ואישור לתפוס אותו אבל הגנרלים סירבו.

קליק מהרגע הראשון

הסרט, שעלה לאקרנים בארצות הברית בחודש שעבר, הוקרן בין השאר גם בגבעת הקפיטול בוואשינגטון. אוחיון לא יזמה אותו בעצמה. "אנשים שרצו לעשות סרט על ביטחון לאומי פנו אלי, ואמרו שיש להם סכום מסוים וכי קלארק מוכן לדבר", היא מספרת. "הוא אדם מאוד פרטי, הנשוי לעבודה שלו. היה לנו קליק מהרגע הראשון והסכמתי לעשות

את הסרט. אני מעריכה אותו כי הוא לא אדם פוליטי. הוא שירת בממשלים של ארבעה נשיאים - של רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון וג'ורג' וו בוש. הוא גם עזר לברק אובמה במסע הבחירות שלו לנשיאות".

לפעמים נדמה כי הסרט משמש הצדעה לפועלו.

"נכון שבסוף הסרט שמתי את כל הסיפורים המצחיקים עליו. אבל יש בו גם מרואיינים שאומרים שהוא אדם קשה, שנלחם בקונדליסה רייס עד כמעט מכות. מישהו אמר לי שניכר שאני מזדהה אתו בכל מיני מובנים, ואכן יש לי אופי מאוד דומה לשלו. אם יש לי מה להגיד אגיד את זה, גם היום בעבודה ואפילו כששירתתי בצבא. לא הייתי מוכנה לירות על כוונת עם כאפייה, וזה גרם להמון בעיות. היו כמה ביקורות על הסרט שבהן נכתב שאני מצדיעה לו, אבל כבר בדקנו את הרקע של הכותבים והתברר שהם רפובליקאים, ורפובליקאים שונאים את קלארק, אז מהם אני מתעלמת".

לא ברור אם אליהם היא מתכוונת, אבל ב"וראייטי" נכתב כי הסרט עושה האלהה לקלארק ועמוס בפרטים. ב"פילם ג'ורנל" נכתב כי הסרט "אולי ישכנע כמה אנשים ללכת לשירות ציבורי (תמיד דבר טוב), אבל הוא לא סרט במיוחד טוב".

אוחיון, בת 51, ילידת מרוקו, עלתה לישראל בגיל שש ("סבא שלי היה ממארגני עלייה ב'"). היא גדלה ולמדה בירושלים ונרשמה ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. "אני זוכרת שבראיונות לכניסה לחוג שאל אותי אחד המורים ‘מה מרוקאית כמוך מחפשת בחוג לקולנוע?' אני לא מקופחת או משהו כזה, אבל עברו הרבה שנים ואני עדיין זוכרת את מה שהוא אמר אז כנראה שזה עשה לי טראומה. באותו רגע אמרתי לעצמי לא רק שאכנס לחוג אלא שאראה לו מה זה. נתן לי מוטיווציה".

ב-1984 זכתה בפרס הסרט הישראלי הטוב על סרטה "לחץ", סרט עלילתי על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. "עוד לפני האינתיפאדה הראשונה התעניינתי מאוד בנעשה בשטחים. רציתי לראות בעצמי ולהבין מה קורה שם", היא מספרת. באותה שנה התקשר אליה מהולנד הבמאי עמוס גיתאי שהיה מורה שלה באוניברסיטה. הוא שהה אצל במאי הולנדי שרצה לצלם בשטחים כי ביים סרט על אמן פלסטיני שחוזר לישראל אחרי 16 שנים והיה בטוח שיעצרו אותו. "הוא ביקש ממני להפיק את הסרט. הייתי בת 24 אבל אמרתי, ‘טוב, המורה שלי מבקש. מה, אני אגיד לא?'"

"מדינת ביטחון - ריצ'רד קלארק מחפש את האמת". סודות מהממשל

אחד האנשים בצוות ההולנדי היה הצלם תיאו ואן דה סאנדה (שעבד בסרטים הוליוודיים כמו "אהבה ממבט שלישי", "עולמו של ויין" ו"וולקנו"). אוחיון התחתנה עמו והם עברו לגור יחד בהולנד ואחר כך בלוס אנג'לס. "שם התחלתי מחדש. לא התכוונתי לעשות סרטים תיעודיים, רציתי לעשות סרטים עלילתיים", היא אומרת. "אבל הנושאים שלי לא עניינו אף אחד. רציתי לעשות סרט על המשפחה שלי ועל העלייה, ועל סוכני מוסד. לא היה לזה קהל, בכלל לא ידעו שהיו יהודים במרוקו. היום הכל כל כך שונה, מתייחסים לסרטים ישראליים בכבוד, הם על המפה, אבל אז...".

ב-1987 ביימה את "אלה היו חיים נפלאים" על נשים שבגלל גירושים, פיטורים או נסיבות אחרות נהפכו לחסרות בית חיות במכוניותיהן. ג'ודי פוסטר היתה הקריינית בסרט ומליסה אתרידג' כתבה את הפסקול. הסרט שודר בערוץ הציבורי פי-בי-אס ובערוץ של אופרה וינפרי אוקסיג'ן. הוא זכה במדליית הזהב בפסטיבל הסרטים של יוסטון ובמועמדות של IDA, איגוד הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי.

עשר שנים אחר כך היה סרטה התיעודי "צבעים מאוחדים" מועמד לאוסקר, זכה בפרסים רבים ושודר בפי-בי-אס וברחבי העולם. "אחרי המהומות בלוס אנג'לס, עקבתי אחר שישה ילדים וילדות משכונות מצוקה, שניסו לצאת ממעגל האלימות בעזרת תיאטרון, שירה וריקוד, עד שבסופו של דבר הגיעו לאוניברסיטה, כל השישה".

הסרט עורר עניין בקרב אנשים רבים בתעשייה ומחוץ לה ובזכותו היא יצרה קשרים. "לאחת ההקרנות בא דסטין הופמן, בלי הודעה מוקדמת. הוא סתם קנה כרטיס ונכנס. במקרה לא הגעתי להקרנה אותו יום כי נשארתי עם תינוק קטן בבית, והמפיקה התקשרה אלי ואמרה לי לבוא לשלב השאלות והתשובות שאחרי הסרט. הוא התלהב ממנו ביקש לעזור בכל דרך ואכן עשה את זה. בזכותו הצלחתי להגיע עם ששת הילדים לטקס האוסקר, לעמוד על השטיח האדום כשהוא לידנו".

כך גם נוצר הקשר עם כוכב הוליוודי אחר, מורגן פרימן. "הוא רצה לעשות לזה עיבוד עלילתי. אמרתי שאסכים אם הוא יגלם את אחד המורים. זה עוד יקרה. מאז התחיל המסע של מורגן ושלי. הוא האיש הכי מקסים שאי פעם הכרתי. בקיץ שעבר לקחתי אותו אתי לפסטיבל סרייבו, שזה כמו בית שני שלי".

לשנות את החוק

לאחר הסרטים הפוליטיים והחברתיים היא ביימה ב-2005 סרט תיעודי קומי "קאובוי דל אמור", שזכה גם הוא בשלל פרסים, על קאובוי שדכן, המחבר בין גברים אמריקאים לנשים מקסיקאיות; ב-2007 ביימה סרט תיעודי ששמו "גנבי עיפרון למעני", שהוקרן באו"ם וזכה בפרס יד ושם, על משולש רומנטי במחנה ריכוז בין גבר נשוי, אשתו ואהובתו.

מתוך "מדינת ביטחון - ריצ'ארד קלארק מחפש את האמת"

אוחיון היא גם חברת אקדמיה לקולנוע, איגוד התסריטאים והמפיקים וארגון הבינלאומי לסרטי תעודה. כחברת אקדמיה היא מנסה לשנות כל מיני חוקים מגבילים, כמו למשל זה שלפיו סרט תיעודי באורך מלא צריך להיות באורך של סרט עלילתי, אף שאורכם של רוב סרטי התעודה אינו עולה על שעה.

על סרט התעודה החדש שלה, שהשתתף בפסטיבל הסרטים בברלין, היא אומרת: "אני תמיד נכבשת בקסמם של מושאי הסרט שלי, אחרת אני לא יכולה לעשות סרטים. אמריקה ידועה בזה שהיא מקום שאנשים בה לא אומרים כלום, והוא קם ואמר דבר. כשאני יושבת בפאנלים עם כל מיני יוצרים דוקומנטרים כמו מייקל מור אני מסבירה לקהל שהוא עושה סרטים על אנשים שהוא שונא ואני עושה סרטים על אנשים שאני אוהבת, אם זה על קאובוי שדכן, אם זה על ניצולי שואה ואם זה על ריצ'רד קלארק. זה ההבדל בינינו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ