בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"דרייב": הרבה יותר מעוד סרט אמריקאי בסגנון אירופי

בין אור לחושך ובין עדנה לאלימות. "דרייב", סרטו החדש והמסוגנן של ניקולאס וינדינג רפן, הוא הרבה יותר מעוד סרט אמריקאי בסגנון אירופי

18תגובות

דרייב - מועדי הקרנה

סרטים שבהם אין לגיבור הראשי שם לוקים בדרך כלל ביומרה שנובעת מרצון ליצור הוויה קולנועית בעלת מהות מופשטת. כך זה גם ב"דרייב", סרטו של הבמאי הדני ניקולאס וינדינג רפן, שעובד בארצות הברית, וזכה למעמד פולחני בזכות סרטי הפעולה האלימים המסוגננים שביים.

ב"דרייב", שזכה השנה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, גיבור הסרט, שמגלם ראיין גוסלינג, הוא היחיד שמוכר בכינויו בלבד - "הנהג". שמו-כינויו הוא ללא ספק הצדעה ל"הנהג", סרטו של הבמאי האמריקאי וולטר היל מ-1978, שבו לכל הדמויות היו רק כינויים, החל בגיבור שנודע כ"הנהג" וכלה באיזבל אדז'אני שנקראה "השחקנית". גם עיסוקו של גיבור "דרייב" זהה לזה של סרטו של היל, אחד הבמאים המסוגננים והמינימליסטיים ביותר שעבדו בהוליווד בשנות ה-70 וה-80, עשורים שהשפעתם הסגנונית על סרטו של רפן מורגשת בעליל.

כמו גיבור "הנהג", כך גם גיבור "דרייב" הוא נהג מיומן שמתמחה בהסעת מכוניות מילוט בעת מעשי שוד; אבל בניגוד לסרטו של היל זהו אינו עיסוקו היחיד. הוא נהג פעלולן בסרטי פעולה המופקים בהוליווד. באופן זה מחבר סרטו של רפן בין שתי פנטסיות, האחת לגיטימית והשנייה לא; הוא מערער בהדרגה על ההבדלים בין השתיים ומעוצב בצלמה של מציאות עירונית על התפר שבין יום ללילה, בין אור לחושך ובין רגעים של עדנה להתפרצויות של אלימות איומה. לפעמים יש בשילוב בין המרכיבים האלה נפח מעט אירוני שמרחיק אותו מהסתמיות שמאיימת עליו (ועל סרטים "מופשטים" מהסוג הזה מאיימת תמיד מידה של סתמיות) ומקרב אותו אל האלגוריה שיש לה אפילו ממד אנושי בלתי אמצעי ומרגש.

הסרט נע בין שני מסלולים שקשורים זה לזה: הגיבור יוצר קשר עם איירין (קרי מאליגן), שמתגוררת באותו בית דירות כמוהו עם בנה הקטן שעה שהיא מחכה לשחרורו של בעלה מהכלא. כאשר בעלה (אוסקר אייזק) משתחרר, שותפיו לשעבר כופים עליו לעבוד עמם שוב, גיבור הסרט מצטרף למשימה, והעניינים מסתבכים בצורה כואבת ביותר. אין כאן הרבה הפתעות מבחינת העלילה, אבל זו לא הכוונה. זהו סרט שכולו סגנון, ואין בכוונתו אפילו להיות תרגיל בסגנון; הוא מתפתח כפי שמצפים מסרט מסוגו להתפתח והצפוי נהפך בהדרגה לדימוי לפטאליזם העוטף את העלילה ומניע אותה. האם בשל כך הצפייה מעניינת? באופן מפתיע דווקא כן.

"דרייב" הוא סרט נוסף שמגדיר את הקולנוע כאמנות של הפעולה ואת הפעולה הבלתי פוסקת ככלי השרת הבלעדי של אמנות הקולנוע. הוא שואב מהקולנוע האמריקאי של שנות ה-70 וה-80 (בין השאר בשימוש בשחקני משנה כגון רון פרלמן ואלברט ברוקס), וגם מהקולנוע האירופי שבסרטי הפעולה שלו הושפע באופן מודע מהקולנוע האמריקאי. המבקרים בארצות הברית טענו בעבר כי הוא מביים סרטים אמריקאיים בסגנון אירופי. הדבר מזכיר כיצד כבר ב-1967 התלוננו כמה מבקרים בארצות הברית ש"בוני וקלייד" של ארתור פן, מושפע יתר על מידה מסרטי הגל החדש הצרפתי.

האם מלבד הטשטוש שיש בסרט בין אז להיום, בין הלגיטימי לאסור, בין עדנה לאלימות, יש גם טשטוש בין האמריקאי לאירופי ובין האמנותי לאלמנטרי ולעממי? החומרים לכל זה קיימים בסרט והם נעזרים בהופעתו של ראיין גוסלינג.

כך או כך, סרטו של רפן מביע מידה של אנרגיה עכשווית מודעת לעצמה. הצפייה בו היא חוויה שאולי אינה מעשירה את המציאות העכשווית אבל נוגעת במרכזי העצבים שמתדלקים אותה.

"דרייב". בימוי: ניקולאס וינדינג רפן; תסריט: חוסיין אמיני; צילום: ניוטון תומאס סיגל; מוסיקה: קליף מרטינז; שחקנים: ראיין גוסלינג, קרי מאליגן, בריאן קרנסטון, אלברט ברוקס, אוסקר אייזק, רון פרלמן, כריסטינה הנדריקס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו