בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעורפל ואפלולי: דיוויד לינץ' מתפרע

הבמאי בן ה-65, שסרטיו נחשבים מוזרים, הוציא אלבום בכורה מוזר עוד יותר שבו הוא טווה סיפורים על אובססיות מיניות בנשימה כבדה ובנימה מרירה, באווירה פרוורטית ומכמירת לב

2תגובות

אפשר לקרוע את הפנקס ולהשליך את השאלות לאשפה: מפת הדרכים הזאת לא תיקח אותנו לשום מקום. מהעבר האחר של השולחן, דייוויד לינץ' מוריד אותי ביגון שאולה בתשובות "כן ולא". "כן ולא", זו תשובתו לשאלה הראשונה שלי. "לא, בעצם אולי", כך הוא משיב לשנייה. אני מרגיש כאילו נלכדתי במקטע אישי משלי במלהולנד דרייב, ואני נוסע ונוסע סביב בלולאה אינסופית.

וכל הדברים האלה דווקא מרגיעים, למרבה הפלא. אנחנו פונים אל לינץ' בציפייה לקבל אוזניים כרותות וארנבים מסייטים, גמדים רוקדים ורדיאטורים רדופי רוחות. אנחנו מצפים למצוא אצלו עולמות פראיים מבפנים ומוזרים מבחוץ. תשובות ישירות ופרשנויות קלילות מעולם לא היו העניין אצלו. אין חוקים, הוא אומר לי בנועם בשלב מסוים. האמת היא סובייקטיבית, אנחנו חיים בעולם יחסי ולכל חיובי יש צד שלילי. לפעמים, כך נדמה, זה קורה במשך משפט ארור אחד.

הפגישה עם לינץ' מתקיימת בבית דפוס לליתוגרפיות בגדה השמאלית בפאריס. במרכז ניצב שולחן מוכתם בדיו, ליד הקיר עומדים מכבשי דפוס עתיקים, ואילו הדלת שבקצה החדר נפתחת לתא שירותים מכוסה כולו אבנית, שנראה כל כך שטני עד שאולי אינו יכול לענות להגדרה של שירותים.

הבמאי מסביר שהוא פועל מכאן, לסירוגין, בארבע השנים האחרונות. הוא יוצר פה ליתוגרפיות, ציורים וגם מוסיקה. הוא מתכנן עיצוב למועדון לילה בפאריס, "סילנסיו", מחכה לרעיון לסרט הקולנוע הבא. "אני קופץ מדבר לדבר", הוא מצהיר, ויושב כנטוע במקומו בכיסא הציירים.

יבבות אורגזמיות

לינץ' לבוש חולצת עבודה בצבע תכלת זרחני. פניו יפות אך נטולות תווים מיוחדים, בלוריתו האפורה כברזל נוטה מעט לצד. אילו נתקלתי בו ברחוב הייתי עשוי לחשוב שהוא רוקח מעיירה קטנה, או מנהל נשוא פנים של בית ספר תיכון, על סף פרישה. אבל לינץ', בן 65, הקליט זה עתה את אלבום הבכורה שלו. האלבום, "Crazy Clown Time" , הוא פסקול מנוקד ביבבות אורגזמיות ובקולות של מקודד דיבור (ווקודר). לינץ', כך מתברר, שר את תפקיד הסולו ברוב השירים; והוא טווה סיפורים על אובססיות מיניות והתמוטטות אקזיסטנציאליסטית בנשימה כבדה ובנימה מרירה, באווירה פרוורטית ומכמירת לב.

האלבום הזה לא היה אמור להיות מוצלח, ולמרות זאת, איכשהו הוא פועל את פעולתו. בימים שלפני הראיון האזנתי לדיסק שוב ושוב: תחילה בחשש, אחר כך בחרדה ולבסוף בתחושה מזדחלת של הקלה.

השיר Noah's Ark"" נהדר."Song of Love" דליל ומפחיד."I Know" , לעומת זאת, הוא פסיכודרמה כובשת, עתירת אורגן. לאחר כמה השמעות אני עשוי אפילו לחבב את "Strange and Unproductive Thinking", הימנון אפי ארוך לתענוגות המדיטציה הטרנסצנדנטלית. "אושר", שר לינץ'. "זו תוצאה של החוקים השולטים בהתנהגות הפיסית המתמזגת עם רמות גבוהות של רוח, ויחד הן מגלמות מודעות קוסמית קסומה ומיסטית". תגידו מה שתגידו, אבל דברים כאלה לא שומעים ב"אקס פקטור".

מה פתאום החליט לשיר את השירים האלה? בתגובה לשאלה הוא מצחקק בתענוג ואומר: "זה נשמע כמו אמירה שיפוטית: ‘מה חשבת לעצמך לכל הרוחות?'" הוא משתתק כדי לחשוב. "מכל מיני סיבות. הייתי יכול לקחת מישהו אחר, שחקן, שיגלם תפקיד. אבל יש כמה תפקידים שעליהם אתה חושב: ‘אני רוצה להיות האיש הזה. אני רוצה להיכנס לעולם הזה'. רציתי לנסות. רציתי לבדוק אם אצליח, בהנחה שאוכל להתגבר על הפחד והמבוכה ולמצוא מקום חשאי ובטוח לעבוד בו. אבל כן, יש בזה הרבה פחד. זה מפחיד מאוד".

האם הפחד הוא מניע חשוב? "לא", הוא אומר נחרצות. "בעצם, מבחינה מסוימת, כן".

זה ללא ספק מוטיב חוזר המלווה את כל יצירתו. בסרטים כגון "ראש מחק", "קטיפה כחולה", "כביש אבוד" ו"מלהולנד דרייב" שזורה משיכה מפחידה אל הלא-נודע, אל מה שמעבר, בלוויית קו אופל אמריקאי מוזר.

בילדותו, הוא אומר, הוקסם מהשרף השחור שזלג מעצי הדובדבן ותהה מה מתרחש מאחורי הגדרות הלבנות המקיפות את חצרות הבתים. אחותו, הוא מוסיף, פחדה מאפונה. "אני יכול להבין את הפחד הזה. אפונה היא דבר מורכב. יש לה קליפה קשה, אבל היא רכה מבפנים. הדואליות הזאת הפחידה אותה".

כתיבת שיר דומה מאוד לכתיבת תסריט, מסביר לינץ'. זה מרדף אחר רעיונות; ניסיון לספר סיפור, או להניח לסיפור לספר אותך. יותר מזה, מתברר, הוא אינו מוכן לומר על שיטת העבודה שלו. "כי שום דבר מהדברים האלה אינו אני עצמי, לא ממש. הרעיונות באים ממקום אחר. זה כמו דג", הוא אומר.

מה כמו דג?

"הרעיונות. לא עשית את הדג. דגת את הדג. עכשיו אתה יכול לבשל אותו, להכין ממנו תבשיל טעים או גרוע, אבל זה הכל. הדג הגיע ממקום אחר. ולפעמים..." עיניו לובשות ארשת מרוחקת. "לפעמים הוא עונה לך. הוא מספר לך איך הוא רוצה שתבשל אותו".

פרדוקס גלוי

אפשר לשער שהמקור לכל זה הוא המדיטציה הטרנסצנדנטלית. הבמאי החל לעסוק במדיטציה באתר הצילומים של סרט הביכורים שלו, "ראש מחק", בשנות ה-70, ולא מכבר כתב ספר ("Catching the Big Fish") על השפעת המדיטציה הטרנסצנדנטלית על תהליך היצירה שלו.

התשובות של לינץ' על כל שאלה בעניין סרטים, שירים או ציורים ספציפיים - מעורפלות ואפלוליות. ברגע שעולה בשיחה עניין המדיטציה, כאילו נדלק אור. זה יפה, הוא אומר בפסקנות. אנחנו יפים. האושר מצוי בתוכנו. ההארה היא זכותנו מלידה.

יש כאן פרדוקס גלוי. לינץ', בעזרת קסמי המדיטציה הטרנסצנדנטלית, זכה להגיע לרמה הנשגבת של אושר ושלווה - וזה טוב ויפה. אבל מתוך האושר הזה יוצאים סרטים (מבלי להביא בחשבון את "סיפור פשוט") שחורים ומעוותים, רוויי מרירות.

"זה נכון", הוא מודה. "אבל העניין הוא לא מה אתה עושה, אלא העדר הסבל כשאתה עושה זאת. יש הרבה אושר בעולמות האפלים, או בתרגום הרעיונות שצצים. וכשמצליחים לסלק את השליליות שמגבילה את האנרגיה, כאילו הוסרו ריחיים מהצוואר. אז אפשר לשאוב אנרגיה מהמאגר יום יום והמאגר לא מידלדל. הרי אין לי שליטה על דעתם של אנשים על הסרט או הציור שלי, ולכן כדאי שלפחות איהנה מתהליך העשייה".

אבל אם מה שאתה מעלה מתוך משקעי התת-מודע העכורים הוא -

"אלה לא משקעי התת-מודע העכורים", הוא קוטע את דברי. "רעיון קולנועי הוא פשוט משהו שהקולנוע יכול להגיד, אמירה קולנועית שמשקפת את העולם. אנחנו חיים בעולם אפל ומטריד. הרעיונות הם תגובות למה שמתרחש בעולם".

בשלב הזה נכנסת העוזרת של לינץ' ומגישה לו כוס קפה ענקית. הבמאי מגיב כמו ילד קטן שמקבל מתנת יום הולדת מפתיעה. "מה זה?" הוא קורא. "מה זה? הו, מינדי, תבוא עלייך ברכה".

אני נוקט קו פעולה אחר. איזה ערך הוא מייחס לחוויה ממקור ראשון; להתבוננות ב"עולם האפל" עין בעין? כשהיה סטודנט לאמנות, למשל, התגורר לינץ' עם אשתו הראשונה (פגי ריבי) באזור מוזנח בפילדלפיה. הוא סיפר שזאת היתה תקופה אינטנסיבית וחסרת יציבות בשכונה סוערת ומסוכנת. אזור פיירמונט, הוא אומר, השפיע רבות על היצירה שלו והוביל ישירות לכתיבת "ראש מחק", שבו הגיבור הצעיר והפאסיבי מטפל בתינוק בעל מום ובולש אחר אשה מיניאטורית השרה על גן עדן מתוך הרדיאטור בביתו.

אבל פיירמונט נותרה הרחק מאחור.

לינץ' מהנהן. "אני מבין מה אתה אומר. אבל לא חייבים לסבול כדי לעשות סרט על סבל. אני זוכר איך הרגשתי בפנים, כשגרתי בפילדלפיה. אבל זה לא עזר לי לעשות את ‘ראש מחק'. זה פגע בי, אני מוכרח לומר. ומכל מקום, לא כתבתי את ‘ראש מחק' בפילדלפיה. כתבתי אותו אחרי שעזבתי, והוא פשוט נבע מתוכי. אני אפילו לא זוכר מה הדבר הראשון שיצא, רק שפתאום היה לי תסריט של 21 עמודים. הרעיונות יכולים לצוץ בכל רגע".

מדיטציה וקפה

לינץ' צילם את סרט הקולנוע האחרון שלו ב-2006. באותה תקופה חשבתי שייתכן ש"אינלנד אמפייר" יהיה סרט הקולנוע האחרון שיעשה אי פעם: זה סרט פסיכוסקסואלי מטורף וסוער; הסרט שבו הבמאי השתחרר סוף סוף מכבלי הנרטיב הקונבנציונלי ויצא לחופשי. למרבה השמחה, התחזית הזאת כנראה לא תתממש.

הקולנוע מת, אומר לינץ'. הוא כבד מדי, הוא דינוזאורי מדי וזמנו עבר. אבל המדיום הדיגיטלי חי ובועט ופניו אל העתיד. הוא מודה שהוא יתגעגע לצילומים בצלולויד ("כי זה כל כך יפה"), אבל הוא ישמח מאוד לצלם בדיגיטלי - אם וכאשר תצוץ ההזדמנות המתאימה. עד אז הוא שמח להתבטל בסטודיו וללגום את הקפה שלו; לצייר את הבתים השחורים והמסתוריים שלו ולשיר את השירים העגומים על אהבה שלא עלתה יפה.

"אני יכול להבין למה אנשים מתוסכלים ממני: ‘אולי תוותר על העיסוקים הצדדיים ותעשה סרט'", הוא מצחקק. "אבל כל הדברים האחרים מזינים את העתיד. ואם לא יגיעו רעיונות לסרט, והלחץ יימשך, אני עלול לבחור רעיון גרוע ולגלות שנכפה עלי להתחתן עם מישהי שאני לא ממש מאוהב בה. אז אני מעדיף לחכות".

בשלב זה כבר התרוקן דלי הקפה עד קרקעיתו. לינץ', על פי הסיפורים, לוגם לפחות עשרה דליים כאלה כל יום. האם זה עולה בקנה אחד עם התדמית שלו? הקפאין לא מפריע למדיטציה הטרנסצנדנטלית? בעיני רוחי אני רואה את הבמאי מסטול מפולי קפה, מזמזם את המנטרה שלו כמו זבוב כועס בדרך להארה.

"לא, לא, לא", אומר לינץ', נחרץ כפי שהיה כל הראיון. "לא צריך לוותר על שום דבר! לא צריך לחיות בסגנון חיים מסוים! צריך רק להוסיף את המדיטציה - את הצלילה פנימה - לכל מה שרוצים לעשות. זה הסוד. המאגר הגדול שבפנים הוא העצמי של כל יצור. העצמי", הוא מדגיש. "דע את עצמך! אם תתמסר לחוויה תגיע רחוק. אתה יכול לשתות כמה קפה שתרצה".

אחרי המשפט הזה הוא קם ומתרחק אל החלק האחורי של הסטודיו. חולצת העבודה שלו מתנופפת, שערו נוטה הצדה. יש לו בטן מלאה קפה והוא יוצא לחפש דג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו