בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לו הייתי פיראט

הוא מתעב את התקשורת וידוע בחמקמקותו, אבל כדי לקדם את הסרט החדש בכיכובו "יומן הרום", ג'וני דפ מוכן להיחשף ולספר על ידידותו עם הסופר האנטר ס' תומפסון, על הערצתו לתרבות האירופית ועל הסיבה שבגללה אינו מוכן לוותר על האזרחות האמריקאית

10תגובות

בשבועות האחרונים, לקראת הראיון, התחלתי לחשוב שאולי יש איזה חוק שמחייב לאהוב את ג'וני דפ. כולם נמסים לשמע שמו. גברים מסוחררים ממנו עוד יותר מנשים - וככל שמקומם של הגברים גבוה יותר בסולם הקוליות של התהילה, כך נדמה שהם מאוהבים בג'וני דפ יותר. קית ריצ'רדס, בראד פיט, מרילין מנסון, האחים גאלגר - כל החבר'ה מעריצים את ג'וני - ומגזין "GQ" הכתיר אותו השבוע בתואר "השחקן הקולי ביותר בעולם". במאי "וית'נייל ואני" הסכים לחזור בו מפרישתו לגמלאות רק כדי לעשות את סרטו האחרון של דפ "כי זה היה בשביל ג'וני", ולא מכבר השתפך ריקי ג'רווייס ב"גרדיאן" ש"המיילים שלו הם ממש שירה. האיש אמן בנשמתו".

מה עשה דפ כדי לעורר את כל ההערצה הזאת? לא הייתי בטוחה שההזדמנות לנסות להבין זאת תקרה אי פעם. דפ, על פי המיתוס האופף אותו, הוא מעין סקרלט פימפרנל הוליוודי, כה ידוע בחמקמקותו עד שבמאי אחד שטס פעם ללונדון וחיפש אותו ימים שלמים אמר שהמפתח להחתמת דפ על חוזה צילום הוא "למצוא אותו".

דפ מתעב את התקשורת. פעם איים על צלמי פפראצי בקרש, ובפסטיבל בלתי נשכח אחד בקאן הוא ביטל את כל הראיונות שנקבעו לו וסירב לצאת מהמיטה. אבל בתום משחק פינג-פונג ארוך ותובעני של כן-לא, כן-לא, ושוב כן, נפתחה ביום שישי לא מכבר הדלת לסוויטה במלון דיסקרטי בלונדון, ודפ נגלה לעיני, מעשן, פלג גופו העליון משורבב מהחלון.

דפ נראה כאילו היה צריך להיות אחד מחברי "בון ג'ובי", או לעמוד מאחורי דוכן ולמכור מציתי זיפו בשוק קמדן. חולצתו קרועה להפליא, תכשיטיו גותיים וכבדים, משקפיו כהים והקעקועים נכרכים סביבו כמו צמח מטפס. טון הדיבור שלו נע בין אטיות מתפנקת לבין נהמה - תערובת קנטאקי חריפה של מלמולים - אבל הוא מנוקד בפרצים מפתיעים של אנגלית בריטית מסורתית שצץ בה מדי פעם מטבע לשון אנגלי מובהק, ואז הוא נשמע כמו טום וייטס שנבחן לסרט "גברתי הנאווה".

פניו של דפ, בן 48, עדיין עוצרות נשימה ביופיין, גם אם כבר אינן שמימיות - חלקות כמראה, סימטריות עד פחד, ומעוטרות בשיער עבה בגון שוקולד, חף מכל שמץ של שיבה. השחקן ניסה רוב שנות הקריירה שלו להתנער מעמדת סמל מין הוליוודי, אבל נדמה שאינו יכול לגבור על עקשנות היופי. ואף על פי כן, הדבר הראשון שיוצא מפיו - אחרי שהוא מכבה את הסיגריה - מבהיר בצורה ברורה למדי איך הוא מעדיף שיתפסו אותו, ואיך הוא תופס את עצמו.

"בלוס אנג'לס, המי ומי, האנשים היפים, יושבים בסנסט סטריפ ואוכלים במסעדות מהודרות שאסור לעשן בהן - אבל מותר לשאוף אדי מכוניות כמה שרוצים". הוא מניד בראשו. "בעיני זה אומר הכל".

העישון הוא מטאפורה שימושית לדימוי העצמי של דפ - עריק, אירופאי, מחוספס. הוא דווקא ויתר על העישון למשך שנתיים וחצי, אבל אף על פי שהיה עליו לעשן כמעט בכל סצינה מסרטו החדש, "יומן הרום" - "לא סיגריות אמיתיות, אני חושב שעושים אותן מעור משומר או משהו כזה, הן פשוט איומות, כשמציתים אותן יש ריח של צמיג נשרף" - הרי רק בנסיעה הביתה הכריע אותו הניקוטין שוב.

"שאכטה אחת מסיגר ה'קפה קרם' הקטן והאיום של ברוס רובינסון (הבמאי). שאכטה אחת - כן, שאיפה אחת וזהו זה". רובינסון, מצדו, הפר בזמן העבודה על הסרט את ההתנזרות שלו מאלכוהול וחזר לשתות. "כן", מחייך דפ, "זו היתה המתנה שהענקנו זה לזה".

"אני פשוט אמרתי: ‘בחייך, תן שאכטה'. ברוס ואני ישבנו במטוס, ואני פשוט אמרתי: ‘נו, בחייך'. את יודעת, שתינו קצת - ו..." הוא מחקה שאיפה מסיגריה. במטוס? "במטוס, כן". אני נראית תמהה. הוא עוטה ארשת מבוישת. "טוב, זה היה מטוס פרטי. במטוס פרטי מותר לעשן. זה כמובן הופך את העישון להרגל יקר להחריד", הוא מושך בכתפיו, "כי אתה יכול לעשן רק במטוס פרטי". למעשה, הוא אומר, העישון אינו הסיבה היחידה לעובדה שהוא טס אך ורק במטוסים פרטיים. "טיסות מסחריות - פשוט מוזר קצת כשאני עומד בתור ופתאום אני כבר לא סתם איש שעומד בתור אלא אני נהפך למוקד תשומת הלב".

מעצר בית

מאז היה דפ לאליל נוער בסדרת הטלוויזיה משנות ה-80 "רחוב ג'אמפ 21" הוא נאבק בפרסום. הוא נהפך לשחקן במקרה - בנעוריו הגיע ללוס אנג'לס בתקווה להשיג חוזה הקלטות ללהקת הרוק שלו, אבל בסופו של דבר עסק בטלמרקטינג עד שהתגלגל למשחק, ועד מהרה נהפך לדמות מוכרת בכל העולם. את רוב שנות ה-80 וה-90 עבר דפ שיכור מאוד; הוא יצא עם קייט מוס ועם וינונה ריידר והתקוטט עם צלמים. כל תפקידיו האפלים והמוזרים - אדוארד מ"המספריים של אדוארד", אד ווד, דון חואן דה מרקו - לא הצליחו לחלץ אותו מתוך טורי הרכילות.

"כל הסרטים האלה הצליחו נפלא בקופות. אבל הפפראצי עדיין רדפו אחרי, זה היה הדבר המוזר ביותר בעולם. בכל מקום הייתי חשוף למצלמות. זו היתה תמיד מין מתקפה מוזרה על החושים; אף פעם לא הצלחתי להתרגל אליה. ולכן טיפול תרופתי עצמי", כלומר אלכוהול וסמים, "היה פשוט הדרך להתמודד עם זה".

האסטרטגיה הזאת היתה לחם חוקו עד שנולדה לילי-רוז, ב-1999, בתו ובתה של השחקנית והזמרת הצרפתייה ונסה פארדי, שלדבריו שינתה - ואף הצילה - את חייו. השניים הסתגרו מאחורי קירות בתים בפאריס, בבהאמס ובדרום צרפת, נולד להם גם בן, ג'ק, כיום בן תשע, והם התמסרו לחיי משפחה פרטיים, לגידול ירקות ולטיפול בכרמים. דפ חזר לאור הזרקורים רק כדי לעשות סרטים שזכו לשבחי הביקורת, גם אם לא להצלחה קופתית מרהיבה. נשמע שזה סגנון חיים פשוט ובריא, מלווה ביושרה אמנותית. הבעיה היחידה היא, לדבריו, "שאני פשוט לא יוצא. אני לא הולך לשום מקום. פשוט לא עוזב את הבית".

זה מקצוע מוזר, שהתגמול על הצלחה הוא מעצר בית, לא? "קיבלתי הזדמנות יקרת ערך, כמובן. היתרונות נפלאים, אין ספק", הוא מחייך. "אבל יש לזה גם מחיר, כמו בכל דבר. תמיד מגישים לך חשבון בסוף. תמיד תגיע הדרישה לתשלום". והחשבון הוא החופש שלו.

דפ היה כבר יכול לחזור לחופש שלו, ולו חלקית, אילולא החלטה אחת שקיבל לפני עשר שנים. ההחלטה הזאת לא רק זיכתה אותו במועמדות הראשונה שלו לאוסקר; היא הפכה אותו לכוכב הקולנוע בעל השכר הגבוה ביותר בכל הזמנים, שהרוויח 75 מיליון דולר בין יוני 2009 ליוני 2010 בלבד. הופעותיו עטורות הפרסים ב"צ'רלי בממלכת השוקולד", ב"למצוא את ארץ לעולם לא" וב"סוויני טוד" עיגנו היטב את הגלגול שלו לזהב קופתי - והכל בזכות תפקיד אחד, בדמות קפטן ג'ק ספארו בסרט הראשון בסדרת "שודדי הקאריביים".

האם צפה מראש את ההשפעה של התפקיד הזה על הקריירה שלו? "לא ממש, לא. ‘שודדי הקאריביים' היה סרט שעשיתי כמו כל סרט אחר, קיבלתי את ההחלטה כמו שקיבלתי כל החלטה מקצועית אחרת".

האם עכשיו, כשהוא יודע מה שהוא יודע, היה חושב פעמיים בטרם יקבל את ההחלטה הזאת? "לא הייתי משנה שום דבר, כי אני חושב שהלכתי לזה בתום לב, וזה נהפך למה שזה נהפך. עכשיו רוצים לקרוע אותי לגזרים. מיד, ברגע שעשיתי את ‘שודדי הקאריביים 2', אמרו: ‘אה, הוא מוכר את נשמתו לשטן'. מה העניין, לעזאזל? ואם הייתי עושה סרט המשך ל'אד ווד', גם זה למכור את נשמתי לשטן? הרי לא התכוונתי להיהפך לשחקן של סדרת סרטים, אף פעם לא רציתי להיות משהו כזה. פשוט נצמדתי לדמות שאהבתי".

התגלגלותו ל"שחקן של סדרת סרטים" לא פגמה כלל באמינות שלו. אבל אני לא בטוחה שיש בסרטיו הסבר למעמד שזכה לו, מעמד השחקן הקולי ביותר בעולם, או שהם סרטים חשובים במיוחד. גם לא ייתכן שכל העניין הוא היופי שלו, אחרת גברים לא היו מסתחררים ממנו כל כך. אני חושבת שאנחנו מתקרבים להסבר האמיתי כשדפ מדבר על "יומן הרום" ועד ידידותו עם האנטר ס' תומפסון.

הסרט מבוסס על ספר שלא ראה אור, שדפ מצא במרתפו של תומפסון בשנות ה-90. הספר, האוטוביוגרפי במידה רבה, מספר על כתב בעל חיבה לטיפה המרה ושמו פול קמפ, שמתחיל לעבוד בעיתון בפורטו ריקו ב-1960 ומתמלא זעם על השחיתות וההרס שחולל הקפיטליזם האמריקאי מאז הגיע לאי. הסרט נהפך לסיפור גבורה על יושרה עיתונאית - אבל למען האמת אינו סרט טוב.

תומפסון בגרסה המבוגרת, הרקובה מאל-אס-די, שדפ גילם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", היה אנרכיסטי ומצחיק ופיקח - ואילו הגלגול הצעיר יותר בדמות קמפ הוא נאיבי, רציני להחריד ומתייחס לעצמו ואל רעיון דמות הסופר ברצינות כה רבה, עד שרק סטודנט לעיתונאות תמים לחלוטין יוכל לצפות בו מבלי להתכווץ בכיסאו. אבל בעיני דפ קמפ הוא הגיבור הרומנטי האולטימטיבי - בלתי מתפשר, חף מציניות - וסגידתו לכותב מגיעה כמעט עד חוסר נשימה.

"את יודעת שהאנטר הדפיס את ‘גטסבי הגדול' במכונת כתיבה? הוא הסתכל בכל עמוד שפיצג'רלד כתב והעתיק אותו. את כל הספר. והוא עשה את זה יותר מפעם אחת. כי הוא רצה לדעת איך מרגישים כשכותבים יצירת מופת. הוא היה עד כדי כך רעב, כן. תמים, ומלא כיסופים". אחרי שתומפסון ראה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", דפ היה פקעת עצבים, והתקשר אליו לשאול אם הסרט לא מצא חן בעיניו. "אלוהים, לא, בן אדם", אמר לו תומפסון. "זה היה כמו תרועת חצוצרה מוזרה על הפסד במערכה". דפ נראה מלא יראת כבוד. "המלים האלה רק יצאו, ואני חשבתי, לעזאזל, איזה משפט יפהפה". הוא חוזר על המשפט באטיות, באהבה: "תרועת חצוצרה מוזרה על הפסד במערכה".

תמימותו של דפ, שבאה לידי ביטוי בהערצה המוחלטת שלו לאנשים שהוא מתפעל מהם, היא הדבר שהגברים מגיבים אליו. זה מוזר, אבל כוכב שנוטה להתייחס לגיבוריו בסגידה עיוורת מעורר כנראה סגידה עיוורת כזאת בקרב מעריציו. דפ הוא מעריץ נלהב המפורסם בטעמו הטוב - הוא אוהב את הסרט "ויתנייל ואני", את תוכנית המערכונים הבריטית "The Fast Show", את ג'ק קרואק, את עיתונאי הגונזו, שתייה כבדה, יין טוב וגיטרות רוק. אבל כמוהו גם רבים מהגברים בבר המקומי שלי בהאקני. רק בהוליווד של היום, שבה רוב שוברי הלבבות הם חסרי ביטחון או חסרי יכולת הבחנה מכדי לספר על ההעדפות האלה בהתלהבות נערית ומלאת ענווה, משווים את מעמדו של ז'אן-פול סארטר לזה של ג'יימס דין.

חיי מדף ארוכים

בפגישה פנים אל פנים דפ הוא אדם מהורהר, ידידותי ומשעשע. קשה מאוד שלא לחבב אותו. אבל - ואני יודעת שהדברים שאומר עכשיו ייחשבו לי דברי כפירה - הוא כנראה לא השחקן הטוב ביותר בעולם; אמנם אין מי שישווה לו כשצריך לגלם מוזרויות מטורפות, אבל תפקיד "נורמלי" ומאופק כמו קמפ חושף את מגבלותיו. ועם זאת הוא מגלם אידיאל קולקטיבי של קוליות שמדבר לגברים.

ההכנסות מההקרנות הראשונות של הסרט מרמזות שייתכן ש"יומן הרום" לא יחזיר את ההשקעה - אבל דפ אומר שהכסף אינו מעניין אותו. "לא, ממש לא. זה תמיד הימור, ואם זוכרים את זה כשמצלמים סרט, התהליך שונה מאוד. לא, זה ממש לא מזיז לי".

לנוכח המתקפה התקשורתית בשבוע האחרון יגידו אולי הציניקנים שזה דווקא מזיז לו מאוד. אבל הסרט הוא מחווה של דפ לתומפסון, שמת ב-2005 וזה גם הסרט הראשון של חברת ההפקה של דפ, וזה אולי מה שעומד בבסיס הקמפיין התקשורתי האנרגטי שכל כך לא אופייני לו. "אני מאמין שלסרט הזה, בלי קשר לסכום הכסף שהוא יכניס השבוע בוויצ'יטה, קנזס, נניח - שיהיו כנראה 13 דולר בערך - יהיו חיי מדף ארוכים. אני חושב שהוא לא ייעלם ואנשים ייצפו בו וייהנו ממנו".

האם להערכתו הסרט יתקבל באירופה טוב יותר מאשר בארצות הברית? "אני בטוח בזה. באירופה יעריכו את הסרט הרבה יותר. כי הוא - טוב, אני חושב שזה סרט אינטליגנטי". הוא עוצר ושותק שתיקה רבת משמעות. "ובמקרים רבים, מחוץ לערים הגדולות בארצות הברית, אנשים לא רוצים סרטים כאלה".

גם סיפור האהבה המתועד היטב של דפ עם התרבות האירופית ניחן בשמץ של סגידה עיוורת. אני שואלת אם יש באירופה משהו שהוא אינו אוהב, והוא מאמץ את מחשבתו. "לא. שום דבר לא עולה בדעתי. זו תרבות עתיקה ויפה, אנשים יודעים לחיות. את יודעת, כאן יש הארוחה המסורתית של יום ראשון, או ארוחת הצהריים בפאב, דברים כאלה. זה מרגיע. בתרבות שלנו בארצות הברית אין דברים כאלה. יום ראשון הוא יום הפוטבול, אז אוכלים כנפי עוף ופיצה".

הוא הסתבך ב-2003 כשהגדיר את ארצות הברית "מטומטמת", לאחר שאמר למראיין אחר ב-2000 "אני רוצה להיות במדינה שהחיים בה פשוטים, ולא צריך לחשוש שישדדו אותך או שמוכר סמים יפנה אליך ברחוב". דפ מאז ומתמיד אינו מסתיר את ייאושו מתרבות הטראש ומהאלימות בארצות הברית, וצרפת ממלאת תפקיד כה מרכזי בזהות האדם המתוחכם והבררן שלו, עד שהנחתי שלעולם לא יחזור לארצות הברית. לכן כשאני שואלת אם הוא מסוגל לראות את עצמו חי שם שוב, תשובתו מפתיעה אותי.

"דווקא כן. אני אהיה על הקו בין המקום שבו ייגמרו הצילומים לבין ארצות הברית". מה? רק רגע; למה עזב את צרפת? הוא משמיע קול זועף, חלקו נהמה, חלקו כחכוח רב משמעות. "כי צרפת רצתה להתלבש עלי. הם רצו שאהיה תושב קבע. מעמד של תושב קבע - זה משנה הכול. הם פשוט רוצים", והוא מחווה תנועה של ספירת שטרות בכף ידו. "כסף".

אם דפ ישהה בצרפת יותר מ-183 יום, הוא מסביר בכעס, יהיה עליו להתחיל לשלם מסים. "אין לי שום כוונה לוותר על האזרחות האמריקאית שלי. אין חובה לוותר על האזרחות האמריקאית", הוא מוסיף בעוקצנות, אבל אז יהיה עליו לשלם מסים בשתי המדינות, "ואז אתה בעצם עובד בלי כסף".

ופתאום הוא נשמע בדיוק כמו המולטי-מיליונר התאגידי הממוצע מהמערב התיכון באמריקה - מתנגד לממשל, מתנגד למסים, וככל הנראה אינו מודע לחלוטין לתפקיד ששתי ההתנגדויות האלה עשויות למלא בעיצוב מדינה שבה לא יהיה עליו לחשוש שסוחרי קראק ישדדו אותו בפינת הרחוב.

אולי אין מי שיוכל לעמוד בציפיות שיצרה התדמית האגדית שנרקמה סביב ג'וני דפ - אפילו לא דפ עצמו. אבל הקשר שלנו למיתולוגיה עמוק כל כך, עד שספק אם שמשהו שהוא יגיד או יעשה יוכל אי פעם לנקב בה חור. בטרם ניפרד אני שואלת אם הסיפור המפורסם, שלפיו הוא וקייט מוס הזמינו אמבט מלא שמפניה במלון אופנתי בנוטינג היל קרה באמת.

"אפילו לא התאכסנו במלון הזה", הוא מחייך בהתנצלות. "לא, הסיפור הזה לא נכון. הלוואי שהיינו עושים את זה. אבל את יודעת, אני לא האדם המוחצן ביותר בעולם. אני לאו דווקא... אני לא... אני לא..." והוא מחפש את המלה ללא הועיל. "את יודעת, ביסודי אני די ביישן. פשוט המקצוע שלי מוזר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו