הבמאי רצה קומדיה, אבל יצא סרט תיעודי על הכיבוש

כשאחד מגיבורי סרטו הקודם נעצר, רענן אלכסנדרוביץ' צלל לסרט דוקומנטרי על האנומליה הבלתי נסבלת של מערכת המשפט הישראלית בשטחים

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

ב"הטיול הפנימי", הסרט התיעודי שביים רענן אלכסנדרוביץ' לפני עשר שנים, הוא עקב אחר קבוצת פלסטינים שמגיעים לטיול מאורגן בן שלושה ימים בישראל. גיבורי הסרט יצאו למעין "טיול שורשים" במולדת שנשמטה מתחת רגליהם ב-1948. לצדם הופיעו גם כמה דמויות משנה: ילדים צעירים שליוו את הוריהם בסיור המרגש. הסרט זכה להערכה והוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם, ואילו אלכסנדרוביץ' פנה מיד לאחריו לעשות סרט עלילתי ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש"), שהתקבל אף הוא באהדה.

כמה שנים לאחר מכן, אלכסנדרוביץ' קיבל הודעה שאחד הילדים שהופיעו ב"טיול הפנימי" נעצר. הוא הואשם בזריקת אבנים. הבמאי ארז את חפציו והגיע לבית המשפט הצבאי שבו אמור היה להתקיים הדיון בהארכת המעצר. "כפי שיודע כל מי שעושה סרטים דוקומנטריים, האנשים שמופיעים בסרט שלך נשארים חלק ממך גם אחריו", אומר אלכסנדרוביץ' בראיון שהתקיים השבוע בתל אביב. "חמש שנים אחרי ‘הטיול הפנימי', הילדים שהופיעו בו התחילו להיעצר בזה אחר זה, כמו שקורה לרוב הנערים הפלסטינים הזכרים.

"כשהודיעו לי על משפטו של הנער הראשון שנעצר, באתי להארכת המעצר שלו, ואחר כך כבר נשארתי להמשך המשפט, שנמשך שבעה חודשים. הילד היה בן פחות מ-16, הפסיד שנת לימודים, ובסופו של דבר הורשע בכמה מקרי זריקת אבנים בכפרו. רק ביום שבו הסתיים המשפט, הוא שוחרר. בשבילי, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי בית משפט צבאי. כמו הרבה מאוד אנשים, ידעתי על קיומם של בתי המשפט האלה, אבל לא ממש הכרתי אותם. הישיבה בבית המשפט הזה היתה מבחינתי חוויה מאוד חזקה, משנה תודעה".

מערכת הצדק המשונה שפעלה לנגד עיניו באותו אולם, סחפה את אלכסנדרוביץ' לתחקיר ממושך ומרשים בהיקפו, שבעקבותיו יצר, יחד עם המפיק לירן עצמור, את הסרט "שלטון החוק". חמש שנים שקדו השניים על היצירה הקולנועית הייחודית הזו, שמנסה לשחזר את התגלגלות העניינים שהובילה להקמת מערכת החוק שמפעילה ישראל בשטחים, לאופן שבו היא עוצבה לאורך השנים, ולשינויים שהיה צריך שוב ושוב להכניס בה כדי להתאימה למציאות הבלתי אפשרית שבה היא פועלת.

רענן אלכסנדרוביץצילום: תומר אפלבאום

הסרט - שזכה בפסטיבל ירושלים האחרון בפרס סרט התעודה הטוב ביותר ויוצא בימים אלה להקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ - מזמין את צופיו למסע לימודי ואינטלקטואלי מאתגר, כדי לעמוד על טיבה של מערכת החוק והמשפט יוצאת הדופן הזאת, שבה הצבא הוא הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת גם יחד.

בראיון עמו מסביר אלכסנדרוביץ' כי הוא מקווה שסרטו יגרום לאנשים להתנער מכמה הנחות יסוד מקובלות, ולקבל זווית התבוננות לא שגרתית על מערכת החוק והמשפט שמפעיל צה"ל בשטחים והאנומליה המובנית בה, שאינה מספיק מוכרת. הוא מבהיר מדוע בחר להזכיר לצופים לאורך הסרט שוב ושוב כי מדובר ביצירה קולנועית, ומספר על המגבלות הרבות שהוא נאלץ להתמודד אתן תוך כדי העבודה על הסרט. עם או בלי קשר לכך, אלכסנדורביץ', אחד הקולנועים המוכשרים והמסקרנים הפועלים בישראל בשנים האחרונות, מפתיע בראיון הזה כשהוא מספר כי הוא שוקל לנטוש את העשייה הקולנועית.

מחליפים תפקידים

בפתיחת "שלטון החוק" עוקבת המצלמה אחר הקמת הסט לצילומי הסרט. כמה גברים נראים בונים במה קטנה במרכז האולפן, מניחים עליה שולחן ומציבים לצדו כיסא. לאורך הסרט מצולמים בסט המינימליסטי הזה כמה וכמה משפטנים, כולם בכירים לשעבר במערכת המשפט הצבאית. על הקיר שבצדו האחורי מוצב מסך ירוק, שעליו יוצגו בהמשך חומרי ארכיון מצולמים.

בזה אחר זה מתיישבים מרואייני הסרט, וביניהם נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, על אותו הכיסא, מאחורי אותו השולחן, ומאזינים לשאלות שמפנה אליהם הבמאי היושב מולם. הם מאזינים בדממה, ואז פורשים לפניו את תשובותיהם. השאלות לעתים טכניות ולעתים נוקבות. התשובות לעתים מקיפות ומפורטות ולעתים מסרבות לחשוף את האמת כולה.

קשה להימנע מהדמיון הרב לסיטואציה של בית משפט, שבה עדויות נמסרות בזו אחר זו במסגרת חקירה מעל הדוכן. ואולם, הפעם השופטים והפרקליטים הם אלה שנדרשים לענות על שאלות, הם אלה שמתבקשים להסביר את הקונפליקטים והפרדוקסים הרבים הגלומים במערכת המשפטית המשונה והמעוותת הזאת.

אלכסנדר רמתי, מתוך הסרטצילום: שרק דה-מאיו

כאשר ישב בבית המשפט הצבאי וצפה בדיונים שהנאשמים בהם היו פלסטינים, אלכסנדרוביץ' מצא עצמו מרותק למתרחש לפניו. "מהר מאוד התחלתי להתעניין בבית המשפט הזה, המוזר, שבו אנשים מעם אחד הם השופטים, התובעים ולפעמים גם הסניגורים של אנשים בני עם אחר, שהם הנאשמים", הוא מסביר.

"במקום הזה מתקיים מתח עצום בין המושג של עשיית משפט צדק לבין העוינות והקונפליקטואליות המוחלטת השוררת בין שני הצדדים. מה שראיתי שם נראה לי כסיטואציה אנושית חזקה, אבל גם כמטאפורה למשהו רחב יותר, לסוג של שניות המאפיינת את החברה שבה אנו חיים: מצד אחד רצון לחיות על פי ערכים של דמוקרטיה, שוויון בפני החוק ושלטון החוק, ומצד שני קיום במצב קיצוני של כיבוש צבאי מתמשך של ארבעה וחצי עשורים - סיטואציה שמעצם הגדרתה אין בה דמוקרטיה ושוויון. כשראיתי את הניסיון של בתי המשפט הצבאיים לשלב בכל זאת בין שני הדברים הללו, חשבתי שזה חומר לסרט".

אלכסנדרוביץ' החל ללמוד את הנושא, שלף מארכיון צה"ל עוד ועוד תיקים של משפטים שהתנהלו ב-44 השנים האחרונות בבתי המשפט הצבאיים, ובמקביל החל לחפש אחר חומרי ארכיון ויזואליים מתאימים. ואולם, בשלב מסוים החליט שהכיוון שבחר לסרטו אינו נכון.

"אחרי השקעה לא מבוטלת, הגעתי למסקנה שבתי המשפט הם לא הסיפור הנכון. כי מה שהשתמע מהדיונים שהתנהלו בהם, מה שהיה מובלע בטקסט של התיקים, היה החוק. בתי המשפט הצבאיים הם המקום שבו מיושם ונאכף החוק. הבנתי שאני צריך להתחיל להבין את החוק הזה", הוא אומר.

לדברי אלכסנדרוביץ', המחשבה על הפער בין שני המובנים השונים מאוד של חוק, בישראל ובשטחים שבהם היא שולטת, "החזירה אותי חזק לתקופת השירות הצבאי שלי, שבה עסקתי באכיפת החוק בשטחים, והייתי מסביר לאנשים בשכנוע עצמי עמוק ש'זה החוק' - ‘אתה צריך עכשיו להיכנס הביתה כי זה החוק', ‘אסור לך לעבד את האדמה הזאת כי זה החוק'. נורא סיקרן אותי פתאום לחפור לתוך מושגי היסוד האלה".

נושא גדול מדי

בסרט "שלטון החוק" עומד הבמאי על משמעות המלה "חוק", מתאר כיצד נוצרה מערכת החוקים שצה"ל החיל על השטחים שכבש במלחמת ששת הימים, תוהה על השפעתו של בג"ץ על המערכת הזאת, ומציג כמה וכמה תיקים משפטיים מרכזיים שנידונו בבית המשפט הצבאי לאורך השנים ועיצבו את פניו של השלטון הצבאי הישראלי בשטחים.

בין היתר, למשל, הוא מתאר את התכסיס המשפטי שאיפשר לישראל להפקיע שטחים נרחבים בגדה המערבית מידי בעליהם ולהכריז עליהם כעל שטחי מדינה. מובן שהסרט נאלץ למסור לצופים את הרקע לתיקים המשפטיים הללו ופרטים רבים עליהם, כדי שיוצר הסרט יוכל לדון בהם עם מרואייניו.

באדיבות מחסן ספריית הפקולטה למשפטים בהר הצופים בירושליםצילום: שרק דה-מאיו

"היו שאמרו לי: ‘תיזהר, אתה לוקח משהו שבלתי אפשרי לעשות ממנו סרט. זה נושא גדול מדי, מסובך מדי, יבש מדי'. אבל אני כבר צללתי לתוך התהום הזו, שהלכה והעמיקה ככל שקראתי עוד ועוד חומר. ישבתי בארכיונים וספריות וקראתי מאות תיקים משפטיים, אלפי צווים ועתירות רבות, והבנתי שאני צריך למצוא דרך כיצד להתמודד עם כמות החומר העצומה הזאת", אומר אלכסנדרוביץ'. "בנוסף, סרטי הקודמים עבדו עם אלמנטים שעובדים חזק בקולנוע - דמויות, היכולת להזדהות איתן, לצאת למסע, לעשות שינוי. ואילו פה נאלצתי להתמודד עם עולם מאוד טכני, יבש, ושפה משפטית, שהיא מבהילה על פניה".

שני הגופים שתמכו בסרט, ערוץ 8 וקרן יהושע רבינוביץ, הצביעו בפניו על הבעייתיות הזאת אבל הניחו לו להתמודד עם האתגר. כאילו זה לא מספיק, החליט אלכסנדרוביץ' להטיל על עצמו מגבלה נוספת: "החלטנו גם לא לספר את הסיפור מנקודת מבטם של הפלסטינים שחיים תחת החוק הזה, אף שמבחינה קולנועית שהם הגורם המיידי שאתו אמורים לספר סיפור כזה, כי הדרמה מתחוללת אצלם. אבל אני ולירן (עצמור) חשנו שנכון יותר יהיה לבנות הזדהות דווקא עם האנשים שפיתחו את המערכת הזאת, לנסות להבין איך הם חשבו, איך הדבר הזה נבנה, מה היה הלך הרוח שהוביל לעיצובו".

כדי להתמודד עם שלל המגבלות, בחר אלכסנדרוביץ' בין היתר לשלב בסרטו אזכורים חוזרים ונשנים למעשה הקולנועי. יחד עם הצלם שרק (שרון) דה מאיו והעורכים רון גולדמן ונטע דבורקיס, הוא חושף לפני הצופים את מנגנון עשיית הסרט, מציג את המיקרופונים ואת המסך הירוק, מצלם את המתרחש באולפן לפני הראיון, במהלכו ולאחריו, מריץ את חומרי הארכיון המוקרנים על המסך במהירויות משתנות, לפנים ולאחור, ומזכיר לצופים שוב ושוב שהם צופים בסרט, ולא בשיקוף אובייקטיבי של המציאות, ושהוא, הבמאי, מעצב כרצונו את המציאות המוצגת לפניהם.

החיבור בין חשיפת המנגנון הקולנועי לחשיפת המנגנון המשפטי מעורר לא פעם למחשבה. כך למשל, בזמן הראיון עם השופט הצבאי לשעבר עודד פסנזון מסביר המרואיין לבמאי כי בבית המשפט הצבאי מרשיעים לא פעם נאשמים על בסיס חומר חקירה חסוי, שמגיע באופן בלעדי מהשב"כ. זאת, מבלי שהשופט יכול לשוחח עם האנשים שמסרו את המידע לחוקרים, ומבלי שהנאשם מורשה לעיין בחומר החקירה.

"מה היו יחסיך עם אנשי השב"כ שהופיעו מולך? האם פיקפקת לפעמים באמינות דבריהם?" שואל הבמאי את המרואיין. "לא, ככלל לא פיקפקתי במה שהם אמרו", מודה פסנזון. מיד לאחר מכן, מזכיר הבמאי לצופיו כי אותה הביקורת תקפה גם לגבי הסרט שבו הם צופים. על רקע תמונות המציגות את פסנזון עוזב את האולפן, נשמעים דברי הקריינות שלו: "הראיון עם עו"ד פסנזון נמשך כמעט שלוש שעות. הוא סיפר בו דברים רבים (...) אם להשתמש במלותיו שלו עצמו, הצופה בסרט שומע רק פראפראזה של דבריו, משום שאני הוא המחליט אילו מהתכנים של הראיון להציג ואילו להשמיט. הצופה אינו יכול לשאול את עו"ד פסנזון מה הוא חושב על האופן שבו ערכתי את הראיון עמו. הצופה עצמאי לשפוט את הדברים, אבל את המידע הוא מקבל רק ממני".

אלכסנדרוביץ' מאמין שהצופים של ימינו כבר יודעים כיצד נוצר טקסט קולנועי. "אני מאמין שחשיפת המכניקה הקולנועית הזאת אינה מחדשת להם דבר, אלא רק מאששת דברים שהם כבר יודעים. למרות זאת, היה חשוב לי לחשוף זאת בסרט, כי אופן ההתבוננות על הדברים הוא דבר שרלוונטי לא רק לעיצוב המציאות בקולנוע או בתקשורת, אלא גם להליך משפטי יש תמיד פרספקטיווה מסוימת, והוא בנוי מהרבה מאוד מניפולציות", הוא מסביר.

"בנוסף, חיפשתי דרך לומר לאנשים בואו נסתכל על כל הנושא הזה מההתחלה, כולל על העובדה שאני עושה זאת באמצעות סרט. כך, מושג המציאות שמתאר הסרט מוטל בספק, וכמוהו גם כל יתר הדברים הבסיסיים. אני מקווה שכך גם הצופים יעצרו ויחשבו על הדברים האלה. מה זה בעצם חוק? מה זה צדק?"

המשך לא קולנועי

אלכסנדרוביץ', בן 42, נולד וגדל בירושלים, ולמד במחזור השלישי של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה בעיר (עוד לפני שזה נקרא על שם סם שפיגל). לאחר לימודיו עבר לתל אביב, ויצר את סרט התעודה "מרטין" (1999), שזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, והביא את סיפורו של ניצול שואה קשיש המתגורר ליד המוזיאון שבמחנה הריכוז דכאו ומציע לתיירים פרשנות אלטרנטיבית להסברים הרשמיים של המדריכים. שנתיים לאחר מכן יצר את "הטיול הפנימי", ולאחריו את סרטו העלילתי היחיד עד כה "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (2003). הוא חי עם בת זוג, אב לשניים, ולפני שבע שנים חזר להתגורר בירושלים.

"שלטון החוק" הוא הסרט הראשון שהשלים מאז חזר לעיר הולדתו. הוא מספר שאת חלקה הראשון של התקופה הזאת הקדיש לכתיבת תסריט לפיצ'ר נוסף, "הנס במונטה לני" שלא יצא אל הפועל. "זו קומדיה שחורה, פוליטית, על שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שעוזבות את הארץ ומוצאות עצמן גרות בשכנות בעיירה בצרפת שמשוועת לתנועת תיירים. זה נגמר במכוניות נשרפות ברחובות מרסיי", אומר אלכסנדרוביץ'. "זה סרט לא ריאליסטי שמסתכל על חיים של אנשים בתוך סכסוך, אבל במבט משועשע ופוליטיקלי לא קורקט. אני חשבתי שזה טקסט די טוב, אבל שתי קרנות הקולנוע פה לא רצו אותו".

לאחר שלא השיג מימון לסרט, ויתר אלכסנדרוביץ' על הפקתו ונסחף לעבודה הממושכת על "שלטון החוק". היום הוא חולם שלסרט הזה יהיה המשך, דווקא לא קולנועי. "מי שעוסק בסרטים יודע שלמדיום הזה יש גם הרבה מגבלות", הוא מבהיר. "זה הסרט הראשון שנעשה על הנושא הזה, והוא מנגיש אותו לקהל חדש, שלא קורא מאמרים וספרים שנכתבו על הנושא. אבל המחיר שמשלמים על כך הוא שהיריעה פה מאוד צרה, אף שהתחקיר הקיף המון חומר.

"יש לי חלום, שאותו אני רוצה לממש במדיום שאינו כבול לצורך לספר סיפור ולגרום לקהל לשבת איתך את מלוא 90 הדקות. אני מקווה ליצור מעין ספר היסטוריה פתוח, אינטרנטי, הרבה יותר עמוק, שיאפשר לקוראים להיות מעורבים, ובו המידע יהיה זמין לאנשים שעוסקים בנושא או מתעניינים בו".

כשהוא נשאל מה הפרויקט הקולנועי הבא שלו, אלכסנדרוביץ' מפתיע ומגלה כי הוא שוקל להניח את הפרק הקולנועי בחייו מאחור, ולפרוש מעשיית סרטים. "כרגע הפרויקט הבא שלי זה שלא יהיה לי הפרויקט הבא", הוא מחייך. "הסרט הזה והחומרים שעבדתי עליהם דורשים כאמור עוד עבודה, וכדי שאוכל לעשות זאת, צריך שלא יהיה עלי למהר ולעבור לדבר הבא.

"אבל יש גם סיבות נוספות, עמוקות יותר, שבגללן אני רוצה לבחון אם יש נחיצות לכך שאני אמשיך לעשות סרטים, או האם אני יכול לרתום את מה שלמדתי על התחום הזה לפרויקטים של אנשים אחרים. כלומר לעבוד בשביל מישהו, ולא רק לנסות ליצור כל הזמן את הדברים שלי".

מה קרה? מאסת בעמדת היוצר שצריך להתאבד על הסרט שלו ולמשוך את העגלה בעצמו?

"זה גם זה. בגיל 42 עם שני ילדים, אני מרגיש שצריך לבדוק אם זה לא לוקח ממני יותר מדי משאבים ולשקול אם יחס העלות-תועלת פה הגיוני. אני גיליתי שבשבילי לעשות (קולנוע) זה דבר נורא רציני, שאני שוקע לתוכו באופן שבסופו של דבר רק חלק קטן מהמאמץ מגיע אל המסך.

"לדעתי מה שמאפשר לא רק לי, אלא לכל מי שעושה סרטים, את השקעת המשאבים הזו היא תחושת חשיבות עצמית, רצון שאנשים יראו את הסרט הזה שאני רוצה לעשות. אני מודה שבשנים האחרונות אני מגלה קצת אירוניה כלפי החשיבות העצמית הזאת, ואני חושב שהיא דורשת מאתנו דברים שלא תמיד הולכים עם ערכים אחרים שאנחנו מנסים לקדם בחיינו.

"אז כרגע החלטתי לא לרוץ לדבר הבא, אלא לעצור רגע ולהבין מה הלאה. באופן כללי התחום שמעניין אותי, שאני מרגיש שיותר ויותר מעסיק אותי, זה חינוך".

והאם התשוקה הקולנועית שלך תעמוד בהחלטה מעין זאת?

"השאלה אם האגו שלי יעמוד בזה", הוא מחייך. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ