בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האושר יש לו סוף

מנהל קמפיין פוליטי ב"משחקי שלטון" או מאמן קבוצת בייסבול ב"מאניבול". פיליפ סימור הופמן מגלה למה בחר להשאיר בצד את הדמויות החריגות

2תגובות

כשרוצים שחקן לתפקיד אדם בעל כישורי תקשורת לקויים - פיליפ סימור הופמן הוא האיש. כשמחפשים תמהונים מכל הסוגים - חולי נפש אדומי פנים, שמנים, מתנשפים, מזיעים, מלאי תיעוב עצמי - הופמן הוא האיש. היתה תקופה שבה אוננות היתה יכולה להיות שמו האמצעי.

די לקרוא את קורות החיים שלו. הוא אמנם השתתף ברבים מהסרטים הטובים והעגומים ביותר ב-15 השנים האחרונות (ולעתים קרובות בהופעות קצרצרות ובלתי נשכחות), אבל ניכר פה דפוס ברור. ב"אושר" של טוד סולונדז הוא השרץ הלא מתפקד שמאונן בשיחות טלפון עם זרים ומשוכנע שהוא האיש הכי פחות נחשק ביקום. ב"לילות בוגי" הוא נודניק ג'ינג'י, שכרסו משתפלת מעל מכנסי ג'ינס קצרים וצמודים, מאוהב ללא תקנה בכוכב הפורנו דירק דיגלר. ובל נשכח את "מוכה אהבה", שבו הוא מגלם מנהל סחטני ומפלצתי של שירותי ליווי טלפוניים; את "ביג לבובסקי", שבו הוא מגלם עוזר חלקלק בעל צחוק גרוטסקי; ואת "קפוטה", שזיכה אותו באוסקר על החיקוי המרהיב של טרומן קפוטה - פגם הדיבור העצלני, הנרקיסיזם המתייפה וכמובן תיעוב עצמי במידה לא מבוטלת.

הוא גבוה ורחב, כרסו משתפלת מעל לחגורתו בדיוק כמו בסרטיו, והוא גם מגושם בדיוק כמו בסרטיו. הוא נראה כמו מישהו שלעולם אינו מגהץ את חולצותיו. לעומת שחקנים כמו טום קרוז ובראד פיט, שנדמה כי הזמן אינו נותן בהם את אותותיו, הופמן הקדים להזדקן - זקנו לבן, שערו הולך ומאפיר, סנטרו כפול.

הפחד לצאת

אין שחקן שמשחק תיעוב עצמי כמוך, אני אומר. "אני חושב שאין מי שאהבה עצמית באה לו בקלות. אני חושב שזו ברירת המחדל של המצב האנושי - להתעורר בבוקר ולנסות לחיות את היום כך שתוכל ללכת לישון ולהרגיש שאתה בסדר. כשהייתי צעיר רציתי להראות מה עובר על אדם שמפקפק כל כך בעצמו, שחדור פחד כזה". הוא מלטף את בטנו כדי לקבל השראה. "יותר משזה תיעוב עצמי, זה פחד. פשוט פחד לצאת החוצה".

אתה פחדת? "זה היה מעניין. אתה יודע, היו לי חברות. הייתי חסר ביטחון והיו לי פחדים כמו לכולם, והתגברתי עליהם. אבל תמיד התעניינתי בחלקים האלה בי, בפחדים ובחוסר הביטחון".

הגולמיות שבה הוא מגלם את התפקידים האלה היא שמדהימה כל כך. כשהוא מדבר אני חושב על התשוקה המשתפכת, הנואשת, של "לילות בוגי" ושל "אושר". האם הנשים בימים ההם ציפו שתהיה גרוע במיטה? הוא צוחק. "לא".

אתה בטוח שהן לא ציפו לחוויה המבישה ביותר בחייהן במיטה?

"לא, כי הן לא צפו בסרטים שלי. אלה היו בנות שהכרתי, אתה יודע. לא. אם שופטים אותי על פי התפקידים שאני מגלם, שהם בעצם העבודה שלי, קשה לי מאוד להתמודד עם זה לפעמים, כי אני..." הוא מצחקק. זה צחוק נהדר, מלא חיים והומור. אבל אני לא בטוח שזה צחוק אמיתי. אני חושב שאולי טמונה בו אזהרה.

על כל פנים, הוא אומר, כל הדברים האלה קרו מזמן. כיום הוא מתעניין הרבה יותר במשמעות של ההתבגרות ובהתמודדות עם מה שהעולם מזמן לו. הוא מדבר על סרטים עכשוויים יותר, כגון "מלחמתו של צ'רלי וילסון" (שזיכה אותו במועמדות נוספת לאוסקר על תפקידו בדמות סוכן הסי-איי-אי האינדיווידואליסט גאסט אוורקוטוס) ו"סינדקדוכה ניו יורק" שבו הוא מגלם במאי תיאטרון. ב"משחקי שלטון" המוקרן בימים אלה, הופמן מגלם את מנהל הקמפיין הלהוט יתר על המידה של המועמד לנשיאות האידיאליסט שמגלם ג'ורג' קלוני. ב"מאניבול" שיעלה מחר בישראל הוא מגלם מאמן קבוצת בייסבול. "הסרטים האלה לא עוסקים בספקות אלא יותר בחיים מלאי עזוז, בהתמודדות עם דברים בתקופה אחרת בחיים, שבה לא נותר לך זמן רב, ובשאלה מה תעשה".

הופמן, בן 44, גדל בניו יורק והיה נער חובב ספורט שלא התעניין כלל בתחום התיאטרון. הוא שיחק בייסבול והתאבק ברצינות עד גיל 15. הוריו נפרדו כשהיה בן תשע, ואמו, מרילין אוקונור, פעילה למען זכויות האזרח ועורכת דין שהתקדמה והתמנתה לשופטת, גידלה אותו אחרי הפרידה. היא נשמעת הרואית, אני אומר. פניו זורחות. "היא אשה מיוחדת. היא ילדה ארבעה ילדים והיא נפרדה מאבא שלי, ורק היא היתה בבית והיא הלכה ללמוד משפטים ונעשתה לעורכת דין וגידלה אותנו. גם לאחותי הגדולה היה חלק חשוב בזה. גם היא לקחה אותי לתיאטרון כשהייתי קטן, היא אהבה ספורט, היא עודדה אותי מאוד. לאמי יש חלק גדול בכל הדברים שאני אוהב עכשיו בחיי".

ואביו? "הכל היה אמא, פחות או יותר. היה לי קשר עם אבי, אבל הוא גר במקום אחר והוא לא היה בסביבה כל כך". הוא אומר שאמו היא האדם החיובי והמעשי ביותר שהוא מכיר, והכיפית ביותר. "היא אשה אינטליגנטית ביותר. ואם מדברים על אופטימיות, היא תמיד בחנה את המצב ואמרה, ‘טוב, מה אני רוצה לעשות עכשיו?' היא כזאת וזה נפלא".

האם עבר אליו משהו מזה בירושה? "אני חושב שכן, אבל יש בי גם חלק מאבי. הוא אחד האנשים החכמים שאני מכיר. אינטלקטואל מהורהר, אדם שמשועבד לרגשות יותר מאמי".

אמו עודדה אותו להצטרף לחוג דרמה והוא ראה שם נערה שמצאה חן בעיניו, נשאר לתפקיד קטן בהצגה, וכך התחיל הכל. הוא אהב את הבמה ולא התכוון לעסוק בקולנוע. "חשבתי שאסע על האופניים לתיאטרון. זה נראה לי כל כך רומנטי". הוא למד תיאטרון באוניברסיטת ניו יורק והשלים את לימודיו ב-1989.

זמן קצר אחר כך התאשפז מרצונו במרפאת גמילה כדי להיגמל מהתמכרותו לאלכוהול ולסמים, ונשאר נקי מאז. עד כמה קשה היתה ההתמכרות שלו? "זה היה גרוע. עמוק בפנים אני עדיין אוהב את רעיון השתייה הפרועה כמו ששתיתי עד אז. זה עדיין מוחשי לי".

מה שתה? "הכל. הלכתי לגמילה ואתה יודע... "הוא מושך בזרועו בחוסר סבלנות. האם הרגיש שהוא נהנה? "אני לא יודע, הייתי צעיר, שתיתי יותר מדי, אתה יודע, אז הפסקתי. זה לא ממש מסובך. לא היה לי עניין לשתות במתינות. ועדיין אין לי ענין כזה. והעובדה שעבר כל כך הרבה זמן מאז לא אומרת שזה היה רק שלב בחיים. זה אני, זה מי שאני".

מבקר הקולנוע דייוויד תומסון, מעריץ נלהב של הופמן, רמז לפני כמה שנים שהשחקן אינו מציב לעצמו אתגרים. נדמה שזה דבר מוזר לומר על אדם שקנה את פרסומו בדמויות חריגות ומאתגרות. אבל תומסון צדק מבחינה מסוימת. ככל שהופמן מעורר יותר אי נוחות בעבודתו, כך נדמה שהוא חש בנוח.

לפני כשנה יצא בארצות הברית הסרט הראשון שביים, "Jack Goes Boating". הוא מככב בו בתפקיד הגיבור שאיננו גיבור. הסרט, המבוסס על מחזה שהופמן ביים עם אותם שחקנים, הוא מבחינה מסוימת טריטוריה מוכרת - ג'ק הוא נהג לימוזינה, רווק, חסר תקווה, מזדקן, וביישן כל כך, עד ש"כן... אהה!" הוא מונולוג שלם בשבילו. אבל יש גם הבדל עצום בינו לבין דמויות קודמות שגילם הופמן. הדמויות האלה כמעט תמיד דוחות ולעתים קרובות אבודות לחלוטין, ואילו ג'ק הוא טיפוס רומנטי כבד לשון, שרוצה כל כך להסב אושר לחברתו הפוטנציאלית עד שהוא לומד לשחות כדי שיוכל לקחת אותה לשוט ולומד לבשל כדי שיוכל להיות הגבר הראשון שמכין לה ארוחה. זה סרט אטי, שקט ומכמיר לב.

טוב לראות שגם כבמאי אתה מלהק את עצמך בתפקיד הופמני קלאסי, אני אומר. "אני מניח שכן", הוא ממלמל-רוטן ואז משתררת שתיקה. עד מהרה ברור שהוא מתקשה לא פחות מג'ק לבנות משפטים. "האמת היא שניסיתי ללהק מישהו אחר בתפקיד, אבל לא היה לנו די זמן ולא יכולתי להשיג את האדם שרציתי. אז כן, זה תפקיד שאינו זר לי".

מאיזו בחינה? "אני מכיר את החוויה שג'ק עובר, אלה דברים שהרגשתי כשהייתי צעיר. זה קושי ממשי להתחבר. כשהייתי צעיר רציתי מאוד לחקור את המיניות שלי, ואת הצורך להתחבר לאנשים וכמה זה קשה וכמה כולנו מרגישים לא מספיק טובים". עכשיו, בשנות הארבעים לחייו, הוא אומר, יש קיבעונות חדשים, "יש לי משפחה. דברים אחרים מעסיקים אותי עכשיו.

האם אי פעם רצה לגלם גיבור ראשי קונבנציונלי? "אני חושב שכבר אין גיבורים כאלה. הם מיתוס עכשיו. עושים היום סרטים טובים באמת עם תפקידים ראשיים לגברים? אני לא חושב שהגיבור הרומנטי הגברי עוד קיים, ואני לא חושב שהייתי האיש הזה אילו הוא היה קיים". למה? "אלה לא דמויות מעניינות בעיני". וגם משום שיצטרך להיפטר מהכרס? "כבר הייתי בלי כרס בחיי", הוא אומר קצרות.

האם הוא מחפש את התפקידים או שמא הם מחפשים אותו? "אני לא יודע. כי אני חושב על סרטים אחרים, כמו ‘הכישרון של מר ריפלי'. וזה דבר אחר לגמרי: דמות של בחור שקופץ ממיטה למיטה, והוא מתפרץ לחדר ופותח בשיחה עם הבחורה הכי יפה". אבל אפילו הבחור הזה ניחן באינטנסיביות מטורפת.

להיות סופר

כשבוחנים את הדמויות שהוא מגלם אי אפשר שלא לשער שבסוף יום צילומים הוא מדוכדך ומותש. מספרים שאיש מצוות הצילום שאל אותו פעם אם הוא נהנה, והופמן הביט בו כאילו יצא מדעתו. נהנה? השתגעת? "טוב, זה משהו שאמרתי לפני הרבה זמן, הייתי קצת דרמטי, אבל יש בזה גרעין של אמת, כלומר לא כל מה שאדם אוהב לעשות הוא גם נהנה לעשות; ואני חושב שזה נכון כשמדובר במשחק".

בעבר, הוא אומר, תפקידים היו מדכדכים אותו לעתים קרובות. לקראת צילומי "קפוטה" הוא למד במשך שלושה חודשים להיות סופר. "הייתי צריך ללמד את עצמי לדבר בצורה מסוימת, הייתי צריך להביא את הגוף שלי למצב שהוא יתנהג בדרך שונה לחלוטין מהדרך הטבעית שלו, ויעשה את זה בלי מבוכה. עשיתי כושר כדי שהשרירים בגרוני ובגופי יוכלו לתמוך בחיי הרגש שאעניק לדמות הזאת. זה גזל זמן". בתקופה ההיא היה לו רק ילד אחד, עכשיו יש לו שלושה, והמשפחה צריכה להיות במקום הראשון. זה לדבריו שינוי גדול נוסף. "אני צריך לזכור לא להרוג את עצמי, לא להלקות את עצמי, לא לתת לזה להטריד אותי יותר מדי".

הופמן אומר שהשתנה מאוד מאז תחילת דרכו. "הייתי יותר הפכפך, יותר נוטה למצבי רוח". בצעירותו הרגיש שהוא מי שהוא, וזהו זה. "כן, יש העניין הזה, שאתה צעיר... אתה חושב במונחים של הכל או כלום. אתה מהמר. אבל בגיל מבוגר יותר אתה מבין שאתה יכול להמציא מחדש; אתה חושב, התחושה הזאת שאני מרגיש עכשיו, היא תחלוף".

וואו, אני אומר, נראה שאתה סובל ממקרה חמור של חיוביות. הוא מחייך. "לא, אתה יודע למה אני מתכוון, זה לא הכל, יהיה סרט אחר, יהיה קשר אחר, או שאני אמות ואז אהיה מת. אבל כל עוד אני חי אני יודע שהחיים יזמנו לי כל מיני דברים". הוא ניגש לאטו אל החלון, מדליק סיגריה ומפריח עשן אל אור השמש. אני עוזב אותו בוהה בשקט אל העתיד, האופטימיסט העגום ביותר שראיתם מימיכם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו