בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור אהבה רגיל בתקופה לא רגילה

"כשתקראי בשמך" עוסק בצדדים הנאיביים של מהפכת התרבות בסין. בראיון מספר הבמאי ז'אנג יימו איך אילץ את השחקנים הצעירים ללמוד את התקופה

תגובות

"בין שסרטי הם אפוסים מפוארים כמו ‘גיבור' או ‘מחול הפגיונות', או מלודרמות ריאליסטיות צנועות כגון ‘הדרך הביתה' או ‘כשתקראי בשמך' - הם תמיד עוסקים בהיסטוריה. זה המשותף להם, גם אם הם נדמים שונים זה מזה בחזותם ובסגנונם".

זו תשובתו של הבמאי הסיני ז'אנג יימו לשאלתי, האם הוא מסכים לחלוקה המסורתית של סרטיו לסרטי ראווה וסרטים צנועים יותר. "גיבור", "מחול הפגיונות" וסרטים נוספים שלו הם מהיפים שנראו על המסך. גם סרטים צנועים יותר שלו הצליחו לעצור את נשימתי, אך מרוב רגש ולא אך ורק בגין יופיים החזותי.

בסרטיו יש תמיד מרכיבים יפהפיים, שמרוכזים לרוב בפניהן של השחקניות. בכ-20 הסרטים שביים עד כה הציג לעולם את השחקניות גונג לי וז'אנג ז'י יי. בסרטו החדש, "כשתקראי בשמך", שעלה אתמול לאקרנים בישראל, הוא מציג את השחקנית הצעירה ז'ו דונגיו.

מתוך הסרט

עלילת "כשתקראי בשמך" מתרחשת באזור כפרי של סין בזמן מהפכת התרבות, שהשליט מאו במדינה בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70. ז'ינג, גיבורת הסרט, היא תלמידת תיכון שנשלחה עם אמה חמורת הסבר למקום כדי לעבור בו "חינוך מחדש". אביה, כמו רבים אחרים באותה תקופה, נמצא בכלא.

בכפר פוגשת ז'ינג בגבר צעיר ונחמד, סון (שון דו), והשניים מתאהבים. עליהם להסתיר את אהבתם ואין להם אפשרות לממש אותה, מכיוון שחשיפתה עלולה לפגוע בשמה הטוב של ז'ינג ולפגוע בסיכוייה למצוא תעסוקה כמורה בבית הספר שבו הוא לומדת. לאהבה שלהם אין הרבה סיכוי, כפי שמרמז הדימוי העיקרי של הסרט: עץ עוזרד שגדל בסמוך לכפר והאגדה מספרת שהוא מניב פירות אדומים כדם, במקום ירוקים כמקובל.

רוח וגוף

ז'אנג יימו, יליד 1951, זכה בפרס דוב הזהב בפסטיבל הקולנוע של ברלין כבר על סרטו הראשון - "שדות החיטה האדומים" (1987). במשך השנים ביים את "ז'ו דאו", הסרט הסיני הראשון שהיה מועמד לאוסקר; "הפנסים האדומים", "סיפורה של קיו ז'ו", "לא אחד פחות" ועוד. כמה מסרטיו המוקדמים נאסרו להקרנה בסין, אך כעת יחסיו עם השלטונות תקינים ויש המאשימים אותו שהתפשר לשם כך.

ז'אנג היה לבמאי הסיני הנודע בעולם. ב-2008 הוזמן לביים את טקסי הפתיחה והסיום של האולימפיאדה בבייג'ין - סמל לחיבוק הממסדי שקיבל. בעקבות "כשקראתי בשמך" הוא מביים כעת שוב סרט ראווה היסטורי, "פרחי המלחמה".

רקס

סרטך החדש, היפה והמרגש מתבסס על ספר מאת איי מי, "מתחת לעץ העוזרד". מה משך אותך לספר וכיצד עיבדת אותו לקולנוע?

"נמשכתי לספר מכיוון שחוויתי את תקופת המהפכה התרבותית. אני מבין את עולמם הפנימי של האנשים שחוו אותה, זהו עולם מסוגר מאוד וגם נאיבי. כאשר מעבדים ספר לסרט, צריך למצוא את הדרך הנכונה לעצב את העלילה בתמונות. פתגם סיני אומר: ‘גם אם צורתו של הגוף משתנה, הרוח הנושבת באותו גוף אינה משתנה'. במלים אחרות, יש דרכים רבות ושונות לספר סיפור. אין זה משנה באיזו דרך בוחרים, כל דרך משרתת את רוח הסיפור".

האם חשוב לך להמשיך לעשות סרטים שמציגים את סיפורה של סין במהפכת התרבות? יש לזה יעד פוליטי רלוונטי?

"הייתי בן 16 כשמהפכת התרבות פרצה ובן 26 כשהיא דעכה. היא חלק מחיי וממשיכה לעניין אותי כחלק מעברה של מולדתי. מהפכת התרבות היתה תנועה פוליטית ולכן זה בלתי נמנע שלסרטים שעוסקים בה יהיו השלכות פוליטיות. אך אני פחות מתעניין בהשלכות הפוליטיות של הסרטים שלי מאשר ברגשותיהן של הדמויות".

נדמה שסרטך נע בין הפרטי לציבורי. הוא מציג סיפור אהבה אינטימי, שיכול לשמש כאלגוריה חברתית ופוליטית. אתה מסכים עם ההגדרה? האם זה היה אחד מגורמי המשיכה שלך לספר?

"הסרט מציג מציאות חברתית והיסטורית נאיבית, שהיא בה בעת מציאות של דיכוי ועיוות. לצעירים בסין קשה לדמיין מה היה אז, והסיפור המוצג בסרט עלול להיראות להם זר ומרוחק. זה עלול להיראות כעוד סיפור אהבה רגיל, אבל הוא נושא באומץ את חותם התקופה שבה התרחש. זהו רגע היסטורי שהתרחקנו ממנו, שצמחנו ממנו. קשה להעביר לקהל צעיר בסין את מורכבותו האידיאולוגית והרגשית של הרגע, שנדמה כה נאיבי אך היה רחוק מזה. אי אפשר להציג סיפור אהבה שמתרחש באותה תקופה מבלי לחשוף את החותם שעיצב את הסיפור, את הגורל שהנחה אותו ואת הדמויות המעורבות בו".

כיצד אתה נמנע מסנטימנטליות יתר, מיצירת "מסחטת דמעות"? או שלא אכפת לך להיות סנטימנטלי? האם לדעתך נדרש כיום אומץ מבמאי כדי שלא לחשוש מסנטימנטליות?

"אין לי שום בעיה עם סרט שגורם לצופים לבכות, כפי שקורה עם הסרט הזה. דמעות אינן מעידות על סנטימנטליות יתר. אני מנסה שלא לעבור את הגבול בכל הנוגע להיבטים מלודרמטיים וסנטימנטליים, אך הגבול הוא החלק הקשה ביותר של עבודת הבימוי ויש ויכוחים קשים לגבי מיקומו".

אפילו מאה פעמים

בשלב זה בראיון אני חוזר לסוגיית החלוקה בין סרטי ראווה לסרטים ריאליסטיים וצנועים יותר, ושואל את ז'אנג אם הוא מכיר בחלוקה שכזאת. האם היא נובעת ממניעים אידיאולוגיים והאם שני סוגי הסרטים ממלאים תפקידים תרבותיים שונים בחברה הסינית העכשווית.

"כל עוד הסיפור מעניין אותי, לא מעניין אותי אם זה סרט ראווה או מלודרמה ריאליסטית", משיב ז'אנג. "הבעיה נעוצה בקושי למצוא תסריט. כאשר אני נתקל בתסריט טוב, אני בוחר בו בלי לשאול את עצמי אם הוא שייך ליצירתי ולאיזה חלק בה הוא מתחבר. אם התסריט מושך אותי, סימן שהוא משתייך ליצירתי".

כיצד אתה בוחר שחקנים ועובד אתם?

"שני כוכבי הסרט החדש נבחרו מבין אלפים שבאו לאודישנים. כשבחנתי את ז'ו דונגיו ושון דו, הבחנתי במשהו אמיתי וטבעי לגמרי בהופעותיהם. בזמן הצילומים הקפדתי שלא יאבדו את האיכויות האלה. אני עובד קשה כדי שזה לא יקרה - אני משתמש במצלמה דיגיטלית, ויש סצינות שאני מצלם עשר או אפילו מאה פעמים עד שאני מקבל מהשחקנים את מה שאני רוצה.

"מובן שאני דורש מהשחקנים להתכונן לתפקיד. לשני כוכבי הסרט לא היה מושג מה קרה במהפכת התרבות. אילצתי אותם לקרוא ספרים שעוסקים בתקופה ולהכיר לעומק את אופיו של אזור ההתרחשות של הסרט. אנחנו קוראים לתהליך שקודם לתחילת הצילומים ‘לחוות את החיים' - במקרה הזה הוא ארך כחודשיים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו