בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחירתה של קליין

מי שציפה למצוא ב"פלייאוף" את סיפור חייו של רלף קליין צפוי להתאכזב. בתו מספרת על הבחירה שנאלצה לעשות בין אביה לבין בעלה, שכתב את התסריט

תגובות

הסרט "פלייאוף" מתעתע. הפרסומים עליו מבטיחים סיפור שנוצר בהשראת חייו של רלף קליין, המאמן האגדי של מכבי תל אביב בכדורסל, זה שסחף אותה לאותו ניצחון דרמטי על צסק"א מוסקווה ב-1977 ומיד לאחר מכן לזכייה ההיסטורית בגביע אירופה - אבל באולם הקולנוע מתברר שאין ולו רגע אחד בסרט שבו המסך נשטף בצהוב. מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי, אולסי פרי, האוהדים המזנקים לבריכה בכיכר מלכי ישראל, טל ברודי שמצהיר בהתרגשות "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה", ועיני הקוקר ספנייל המחייכות של המאמן הנערץ - למי שיגיעו לבית הקולנוע בתקווה לצפות שוב באותם רגעים מרגשים ובאותן דמויות בלתי נשכחות, צפויה אכזבה.

לא רק שלגיבור הסרט "פלייאוף" קוראים מקס סטולר ולא רלף קליין, ולא רק שרגעי הכדורסל הנראים על המסך מעטים, אלא שעלילת הסרט, שביים ערן ריקליס לפי תסריט שכתבו גדעון מרון ודוד אקרמן, בכלל מתרחשת חמש שנים לאחר 1977, בגרמניה, מבוססת על השנים שבהן יצא קליין לאמן את הנבחרת הלאומית הגרמנית, ומכילה הרבה פרטים בדיוניים. כך שנוסטלגיה ישראלית מענגת היא בהחלט לא מה שיוצרי הסרט הזה, שייצא לבתי הקולנוע ביום חמישי הקרוב, תיכננו לספק לצופים.

קליין עצמו, ששלוש שנים חלפו מאז מותו, ליווה בשנותיו האחרונות את יצירת הסרט, והניח שהפרק המוכר ביותר בהיסטוריה הפרטית שלו דווקא יהיה חלק ממנו. הוא קיווה שהסרט יביא את סיפור חייו, ולא יגלוש למחוזות הדמיון, הוא הניח שהכדורסל בסרט הזה יהיה דומיננטי לא פחות מכפי שהיה בחייו שלו לאורך השנים, ובעיקר הוא חלם שלגיבור הסרט יקראו רלף, ולא מקס. אבל הדברים התגלגלו אחרת. יוצרי הסרט אמנם קיימו אתו דיאלוג רצוף לאורך העבודה, אבל אט אט הלכה והתגבשה בהם ההבנה שיהיה עליהם לנווט את היצירה הקולנועית הזאת לכיוונים אחרים.

איפור ושיער: סמדר חזן

רינת קליין, בתו של המאמן המנוח, ליוותה מקרוב את תהליך יצירתו של הסרט מתחילתו ועד סופו. היא אמנם אינה חברה בצוות היוצרים הרשמי שלו, אבל היא חבשה שני כובעים שבמקרה הזה היו חשובים במיוחד: היא לא רק היתה בתו של האדם שסיפק את ההשראה לסרט, אלא גם אשתו של התסריטאי גדעון מרון. בראיון שהתקיים בתחילת השבוע, היא סיפרה שהצורך להתנהל תחת הכובע הכפול הזה, ועוד בזמן שאביה גוסס לנגד עיניה, חייב אותה בשלב מסוים לקבל החלטה קשה במיוחד.

"כשגידי סיפר לי על הרעיון לכתוב סרט שיבוסס על הסיפור של אבא שלי, חייכתי בסקפטיות. לא האמנתי שאפשר להוציא מזה סרט. בהתחלה הוא רצה לעשות סרט על מכבי המיתולוגית של 1977 - הדרמות של הניצחון, המריבות, השחקנים - אבל לא היתה שם דמות אחת שהובילה את הסיפור הזה. כשגידי חיפש איך להפוך את זה לסרט עם גיבור שעובר תהליך, הוא הבין שזה בעייתי והתחיל לחפש פתרון. בסופו של דבר, הוא החליט להתמקד בפרק של גרמניה, ודמות הגיבור עברה המון שינויים", היא מספרת.

אביה היה מאושר מהידיעה שעושים עליו סרט, אבל המחלה כירסמה בגופו וסירבה להתחשב בלוח הזמנים הקולנועי. "ממד חזק בעבודה על הסרט הזה היתה העובדה שכולנו ידענו שהוא ימות מבלי שיספיק לראות את הסרט. מבחינה רגשית, זה היה מאוד קשה. כולם, כולל אותו, ידעו שעד שהסרט יצא הוא כבר לא יהיה שם", היא אומרת. "והוא מאוד רצה שהסרט יהיה עליו, שהוא יוביל אותו, ושהסיפור יהיה סיפור חייו אחד לאחד. אבל אני הבנתי שגידי לוקח את הסרט למקום אחר לגמרי. בגלל שכל הזמן שיתפנו את אבא שלי בתהליך העבודה, מהר מאוד הבנתי שגידי נמצא במצוקה. מהר מאוד הבנתי שאין לי ברירה, ואני בעצם צריכה לבחור בין אבא שלי לבין בעלי".

בסופו של דבר, החליטה קליין להתייצב לצד בן זוגה, להעדיף את ההיגיון על פני הרגש, ולתמוך בשינויים בתסריט שהרחיקו את העלילה מסיפור חייו האמיתי של אביה. "העמדה שלקחתי היתה של ‘אני בעד הסרט, בכל מחיר, ולא משנה עד כמה זה יפגע בי, באמא שלי, במשפחה שלנו'. עשיתי בחירה שהיתה מאוד קשה מבחינתי, אבל הבנתי שאם אני רוצה לתת לגידי את החירות האמנותית שלו, אני חייבת להשתחרר מהחיבור האישי שלי אל הדמות", היא מסבירה.

"אבל זה לא היה פשוט. אני הייתי זו שהתייצבה מול אבא שלי והסבירה לו שזה מה שנכון לסרט, ובמקביל אמרתי לגידי ‘עזוב את מה שהוא רוצה, ותעשה מה שאתה רוצה. לך עם זה, כדי שייצא לך סרט מצוין'. הם אמנם הוסיפו כל הזמן לתסריט אלמנטים שהרחיקו אותו מהסיפור האמיתי של אבי, אבל הגרעין שלו - המניעים של הדמות, המהות שלה - הדברים האלה נשארו שם. לכן, בסופו של דבר, החלטתי ללכת עם זה עד הסוף".

לשמחתה, בשלב מסוים גם אמה התייצבה לצדה והעניקה אף היא למרון ולחבריו את החירות ליצור את הסרט לפי הבנתם. "גם היא אמרה בשלב מסוים שהיא רוצה שהסרט יצליח בשביל גידי. אבא שלי עבר אז למקום השני. החלטנו שקודם כל אנחנו רוצים שגידי יצליח. אל תשכחי שאבי מת וגידי חי. כך שלמעשה, אנחנו בחרנו בחיים. בחרנו באדם שחי, והחלטנו לעשות הכל כדי שהסרט יצליח, וגם התסריטאי".

ילדות מודחקת

גיבור הסרט "פלייאוף" הוא מקס סטולר, מאמנה האגדי של מכבי תל אביב, שנמצא בשיא הקריירה שלו ומוזמן ב-1982 לאמן את נבחרתה של גרמניה. הוא מותיר את משפחתו מאחור, וחוזר לפרנקפורט, עיר הולדתו, כ-40 שנה לאחר שנמלט ממנה בימי מלחמת העולם השנייה. הוא מסרב לספק את תאוותה של התקשורת ולספר את שעבר עליו באותה תקופה איומה, ואינו משתף פעולה עם הניסיונות להגדיר את חזרתו כסוג של נקמה. הוא מסרב לדבר על עברו, ובכל זאת, הוא נסחף אט אט להתמודדות עמו, מתיידד עם מהגרת טורקיה ובתה המתגוררות בדירה שבה גרה בעבר משפחתו, ומגלה פרטים חדשים על ילדותו.

הסרט הוא קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית, שצולמה בשפה האנגלית, ומככב בה השחקן האמריקאי דני יוסטון, בנו של הבמאי ג'ון יוסטון ואחיה למחצה של השחקנית אנג'ליקה יוסטון, שכיכב בין היתר בסרטים "הגנן המסור" ו"21 גרם". הסרט (שהפיק מיכה שרפשטיין בתמיכת קרן רבינוביץ, ערוץ 10, אורנג' והוט), נוצר בתקציב גדול במיוחד במונחים של הקולנוע הישראלי - 25 מיליון שקל - והוא אחד הסרטים היקרים ביותר שנוצרו כאן אי פעם. הקרנת הבכורה שלו התקיימה באוגוסט האחרון בפסטיבל מונטריאול, ויוסטון, שמגלם בו את קליין, זכה שם בפרס השחקן המצטיין.

סטפני קולבך

אחרי שקליין מבהירה עד כמה הרחיקו התסריטאים את הסרט מסיפור חייו האמיתי של אביה, היא מודה שלמרות זאת, כאשר היא רואה את יוסטון על המסך, היא בכל זאת מתרגשת. "הוא מזכיר לי את אבא שלי", היא אומרת. "הוא אמנם לא דומה לו חיצונית, אבל משהו בהתנהלות של הדמות הזאת מזכיר לי מאוד את אבי: היסוד שמניע אותו, האובססיה לכדורסל, הבריחה מעימות עם העבר, ההדחקות. כל זה מאוד אמיתי. וגם האהבה שלו לאוכל גרמני, הסיגריות, הפילוסופיה שהיתה לו על שחקנים, והג'נטלמניות שלו. אבי היה יקה, אירופאי, היתה לו עדינות וג'נטלמניות, ולא החספוס והשחצנות שרואים אצל אנשים פה בארץ. מצד שני, חוש ההומור שלו, הקלילות שלו, זה לא קיים בסרט. הוא היה מאוד קליל ומצחיק, וזה לא קיים בדמות".

ממש כמו מקס סטולר, גם קליין, יליד 1931, הדחיק את ילדותו שנהרסה בימי מלחמת העולם, כאשר במקום לשחק ולהשתובב נאלץ להיאבק כדי לשרוד, לפנות במו ידיו גופות מהגטו ולהתמסר למרדף בלתי פוסק אחרי מזון. "כילדה לא ידעתי כלום על מה שעבר עליו. אצלנו היתה שתיקה. אבי אף פעם לא ישב ודיבר אתנו על זה. אחד הדברים בסרט שאני רואה כמסר אוניברסלי, זה שהגישה של אבא שלי, כניצול שואה, היתה ‘אני מעיף מעצמי את כל הסיפור הזה ומתקדם'. והוא באמת עשה את זה.

"אף פעם לא הרגשתי אצלו סאבטקסט של ‘איזה חיים קשים היו לי'. הוא אמנם איבד את הילדות שלו, אבל זה לא עבר אלינו. הוא ממש מחק את העבר שלו, קבר אותו. כשהוא הוזמן לאמן בגרמניה, הוא אמר ‘אני לא הולך לנקום, אבל באופן פרדוקסלי הגרמנים צריכים אותי'. את יודעת מה זה בשביל מי שכילד הגרמנים השפילו אותו, גירשו אותו בבושת פנים והרסו לו את הילדות - שהם יבקשו ממנו לחזור לגרמניה כדי לאמן את הנבחרת שלהם?"

כבתו של מי שהיה רב-אמן לא רק בכדורסל אלא גם בהדחקות, העבודה על הסרט חשפה בפני קליין דברים שמעולם לא ידעה על אביה. "בגלל השתיקה שלו, לא הבנתי אף פעם שהשואה היתה כזאת טראומה בחיים שלו, ולא הבנתי את חוויית המהגר שלו. הוא אף פעם לא סיפר לי איך הגיע לארץ חסר כל וכולם צחקו עליו כי הוא לא דיבר עברית, וקראו לו ‘גולאש'. לי היו מספרים רק איך היתה בלטה במכבי שהוא היה עומד עליה וקולע וקולע וקולע, והיה השחקן הכי טוב בקבוצה.

"אף אחד לא דיבר איתי על המהות שלו, אלא רק על החיצוניות. אני תמיד הכרתי את אבי כאדם מאוד מצליח, ולא חשבתי מה הניע אותו לעשות את הדברים. הסרט הזה פתאום גילה לי מה היה המניע האמיתי שלו להצלחה, למה הוא כל כך רצה לנצח. את יודעת, לי יש שתי ילדות, ואני תמיד מוותרת להן, נותנת להן לנצח כשאנחנו משחקות. אבל כשאני הייתי ילדה ושיחקנו עם אבא בדוקים או בקלפים, הוא היה מרמה אותנו, משגע אותנו, עושה הכל כדי לנצח. הוא היה חייב לנצח תמיד, גם את הילדים שלו".

העדיף סרטי פעולה

קליין, בת 44, היא עיתונאית ועורכת תוכן. את מרון הכירה במהלך 12 השנים שבהן עבדה כעיתונאית ב"מעריב", ובשנים האחרונות היא המנהלת והעורכת הראשית של ערוץ הבידור הישראלי בהוט. היא אם לשניים, ומתגוררת עם משפחתה בבית דו-משפחתי, שבחלקו השני גרו בעבר הוריה, וכיום אמה. מאז ומתמיד, היא מציינת, היתה מאוד קרובה לאביה ומאוד מעורבת בחייו. "בגלל העבודה התקשורתית שלי תמיד הייתי מאוד בחשנית בכל הנוגע אליו, תמיד מאוד גוננתי עליו", היא מודה, "אבל בסרט הזה שחררתי, כי הבנתי שהוא תיכף לא יהיה פה, ומאוד רציתי שהסרט הזה ינציח אותו. כמה אנשים זכו בחייהם או במותם ששמם ייקשר לסרט קולנוע? זה נורא מרגש אותי ומאוד חשוב לי".

כשהיא מדברת על "פלייאוף" כעל מצבת זיכרון קולנועית לאביה, היא עוצרת, נודדת לרגע לעולם הספורט הישראלי, וניצוצות של כעס חודרים לראשונה לקולה. "בארץ, כל מוסדות הספורט לא נותנים לאבא שלי ולספורטאים גדולים אחרים את הכבוד המגיע להם", היא אומרת. "אצלנו לא זוכרים אנשי ספורט, לא נותנים להם כבוד. אין פה תרבות של זיכרון בספורט, כמו שיש למשל בארצות הברית. אין היכל התהילה ואין מוזיאון של ספורט ובבתי הספר לא לומדים על ספורטאים. בעיני, ספורט זה משהו כל כך יצרי, שמי שעוסק בו הוא ממש כמו כל יוצר אחר. אבל כאשר ספורטאי גדול מת, הוא לא משאיר אחריו ציור, ספר או סרט, אלא רק זיכרון. כרגע יש פה עדיין דור שחי וזוכר את מכבי, אבל עוד רגע זה יישכח, ובאופן פרדוקסלי, דווקא הסרט הזה יזכיר פה את אבא שלי לתמיד".

קליין עצמו העדיף סרטי פעולה (ובזמן העבודה על הסרט אף דרש מהבמאי, בחיוך, שהשחקן שיגלם אותו יהיה ארנולד שוורצנגר) וגם היה כאמור רב אמן של הדחקות, ובכל זאת, בתו אומרת שהיא שמחה על כך ש"פלייאוף" הוא דווקא דרמה פסיכולוגית. "זה סיפור מאוד ישראלי, כי כל אחד כאן הרי הגיע ממקום אחר, ויש לו סיפור של עלייה, של הטמעה, של הגירה ושל לאבד את עצמך, והסרט מספר על מהגר שהגיע לארץ אחרי השואה, איבד את הכל ורצה לברוח מהעבר שלו. אני מאוד התחברתי לזה, כי תמיד כשכתבו על אבא שלי כתבו ‘וינר', ‘לוזר', ‘המאמן הכי גדול', ‘אגדה' - השתמשו במלים נורא גדולות, שאני לא מתחברת אליהן כי בסופו של דבר אנשים הם אנשים. אז אני מאוד התרגשתי מהפיצוח הזה של אבי, מכך שבסרט הזה הצליחו לחפור בנפשו ולחשוף את הבסיס שלה".

ספי מגריזו

העבודה על הסרט, לדבריה, חיזקה את אביה בשנים הארוכות שבהן נאבק בסרטן. בעיניה, הדיונים על התסריט, הסיפורים על המתרחש בסט הצילומים, ההודעה על התקציב הגבוה של הסרט, והמחלוקת הגדולה מכולן - האם לגיבור הראשי יקראו מקס או רלף - כל אלה הפיחו בו את האנרגיות שנדרשו למאבק במחלה. "כל הזמן הרגשתי שהעניין הזה של הסרט מחייה אותו, שזה נותן לו עוד קצת זמן לחיות, וזה היה מדהים מבחינתי, כי זה נתן לי את אבא שלי לעוד כמה חודשים, זה ממש החזיק אותו בחיים", היא אומרת.

לאורך העבודה על התסריט, מרון סיפר לקליין בפרטי פרטים על אפיוני דמותו של הגיבור שיעמוד במרכז הסרט - על אהבתו לשעוני יוקרה, על הסיגריות שמלוות אותו לכל מקום, על האובססיה שלו לכדורסל - וניהל איתו גם שיחות ארוכות על ילדותו. על האלמנטים הבדיוניים בתסריט, שמרחיקים את הסרט מסיפורו האמיתי של קליין, דוגמת הקשר שסטולר מנהל עם המהגרת הטורקיה ובתה, הוא נמנע מלדבר אתו, בעצתה של אשתו.

"האדם הולך וגוסס, הסרטן הולך וגומר אותו, ובמקביל הוא יושב ומנהל המון שיחות על הילדות שלו, ועל המניעים שלו. בשבילי, זה היה מקסים לראות איך בדמדומי חייו הסרט הזה החזיר אותו לעבר שלו ולילדות שלו. אחרת זה הרי לא היה קורה. ועל זה אני מאוד מודה גם לגידי וגם לצוות", אומרת קליין. "זה הוציא ממנו המון רגשות שאני חושבת שלא היו קיימים. אני ראיתי אותו חי בשביל הסרט, ראיתי את העיניים שלו, את השמחה שלו, את המחוות הקטנות לגידי, את הכרת התודה שלו. בימים האחרונים שלו הוא כל הזמן התעסק בתסריט, דיבר עליו, וכל הזמן צחקנו על העניין של השם, אם לגיבור יקראו בסוף רלף או מקס. הסרט כל הזמן היה ברקע וליווה אותנו".

"במובן הזה, מאוד קשה לי עכשיו, כשהסרט עומד לצאת, כי אני מבינה שזהו, זה נגמר. עד עכשיו בעצם לא התעמתתי עם המוות שלו, לא נפרדתי ממנו ולא התאבלתי עליו, כי היה לי את הסרט, וכל הזמן היינו עסוקים בו. עכשיו, עליית הסרט מבהירה לי שזהו, שעכשיו באמת נגמר הסיפור, ושעכשיו אני קוברת את אבא שלי סופית. פתאום אני מבינה שזו הפרידה האמיתית שלנו. זה כאילו שעד עכשיו חיינו בסרט, ועכשיו - החיים האמיתיים מתחילים. שלוש שנים וחצי עברו מאז מותו, אבל בזכות הסרט הוא היה אתי כל הזמן. עכשיו זה נגמר, ואני יודעת שמחכה לי נפילה איומה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו