בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסוף על פי אסי דיין: 20 שנה ל"החיים על פי אגפא"

האנשים שהיו מעורבים ביצירת "החיים על פי אגפא" מספרים על הלילות שבהם נולדה הגרסה הקולנועית של האפוקליפסה הישראלית

24תגובות

בני: "תגידי לי, מה דעתך שבדרך לרופין נעלה לאיזה קונגרס קטן, אצלי בבזל?"

ריקי: "טוב. באמת יש לעיר הזאת מין ריח חמוץ כזה, כאילו משהו התקלקל פה. כמו ריב אחד גדול. אני חושבת שלהיות לבד זה סוג של נוף בעיר הזאת. ואני לא יכולה יותר".

אחרי שנים ארוכות שבהן הוציא תחת ידיו בעיקר קומדיות קלילות ומהנות, החליט אסי דיין, אי-אז בתחילת שנות ה-90, לשנות כיוון. הוא ישב והתמסר לכתיבת תסריט שונה. בדידות אורבנית, דכדוך עירוני, לבבות שבורים, סמים, אלכוהול, חיילים שמתנהגים כבהמות אכזריות, חברה מפולגת, כוחנית, גזענית ואלימה. וכמובן מוות. הרבה מוות. התסריט של "החיים על פי אגפא" לקח את כל האלמנטים הללו ושלח אותם להסתחרר יחד במחול שדים תזזיתי, במשך לילה אחד, בבר תל-אביבי דחוס ואפל.

לפני 20 שנה בדיוק היו עסוקים דיין ושני מפיקי הסרט, יורם כסלו ורפי בוקאי, בהכנות קדחתניות לצילומים. הם לא העלו בדעתם ש"החיים על פי אגפא" ייהפך עד מהרה לאחד הסרטים החשובים של הקולנוע הישראלי. הם לא ידעו שמבקרים יסמנו את הסרט הזה כנקודת מפנה בתולדות הקולנוע המקומי. והם אפילו לא היו בטוחים שמספיק צופים יואילו לצאת מבתיהם ולצעוד לבית הקולנוע כדי לצפות בסרט. ובכל זאת, היצירה המורכבת והשנונה הזאת, שעתידה לבוא חשבון עם הקולנוע הישראלי לדורותיו ועם הדימויים שצרב לאורך השנים בתודעה הקולקטיבית המקומית, יצאה לדרך.

20 שנה אחר כך, החלטנו אנחנו לצאת בעקבותיהם של האנשים שהיו מעורבים ביצירת הסרט הזה, ולהרכיב באמצעות זיכרונותיהם ועדויותיהם את סיפור היווצרותה של אחת היצירות הגדולות של הקולנוע הישראלי. לאורך התחקיר אמנם צפו ועלו כמה סתירות ואי-התאמות בין הגרסאות השונות, ובכל זאת מרתק לעקוב אחר תהליך היצירה הזה. בתוך כך מתגלה, בין היתר, מיהו הבמאי שהיה אמור לביים את הסרט לפני דיין, מדוע השחקנים היו לחוצים במיוחד על סט הצילומים, ומה היתה הסיבה לכך שחודש לפני יציאתו של "אגפא" לבתי הקולנוע, המפיק בכלל עמד לגנוז אותו.

במאי רזרבי

יורם כסלו, ש"החיים על פי אגפא" סימן את תחילתו של שיתוף פעולה פורה בינו לבין דיין (הוא הפיק גם את "שמיכה חשמלית ושמה משה", "מר באום" ו"הבשורה על פי אלוהים"), נזכר שדיין נדרש לכתוב הרבה מאוד טיוטות לתסריט של "אגפא", לשנות ולשפץ אותו שוב ושוב, עד שנחה דעתם של כל שותפיו ליצירה. "במשך חודשים ארוכים נכתבו המון דראפטים, 12-13 לדעתי, עד שהתסריט היה מוכן לצילומים", מספר כסלו. "אלי התסריט הגיע בדראפט השני או השלישי שלו, אחרי שמי שאמור היה לביים את הסרט, אמנון רובינשטיין (במאי ‘הירושה' ו'אחרי החגים, נ"א), הבין שהוא לא מגיע לזה והחזיר את התסריט לאסי".

בסופו של דבר החליט דיין לביים את הסרט בעצמו, וכסלו החל במלאכת גיוס הכסף להפקה. ואולם, מצבו הבריאותי של הבמאי והתסריטאי באותם ימים הקשה על המשימה הזאת. דיין עצמו אישר בעבר כי צרך הרבה סמים בתקופה ההיא, אך בשנים האחרונות דווקא הכחיש זאת. מכל מקום, נראה שמצבו היה מעורער דיו לעורר חשש בקרב מי שרצו להשקיע בסרט.

"אסי היה אז בתקופה רעה במיוחד", אומר כסלו. "קרן הקולנוע הישראלי פחדה לתת לנו כסף, כי חששו שם שהוא לא יצליח לגמור את הצילומים. אסי מקצועי מאוד בכל הקשור לקולנוע שהוא עושה, אבל הם חששו שיקרה לו משהו ודרשו שיהיה במאי מלווה למקרה שהוא יפסיק לתפקד. אז אני הצעתי להם את שותפי האהוב, רפי (בוקאי, במאי הסרט ‘אוונטי פופולו', נ"א), והקרן קיבלה את ההצעה הזאת למקרה שהעולם ייחרב. מכל מקום, אנחנו לא היינו מוטרדים, כי ידענו שאסי יגמור את הסרט. אבל כשאסי שמע על כל הסיפור הזה, הוא נעלב, ובעקבות זאת בוקאי לא יכול היה לבוא לסט. ידיו היו קשורות, כי הוא ידע שאם הוא יגיע לסט - אסי יטרוף אותו".

לצד גיוס הכסף, שקדו המפיקים והבמאי גם על גיוס צוות השחקנים הגדול, שלבסוף כלל, בין היתר, את גילה אלמגור, שולי רנד, עירית פרנק, עזרא כפרי, שרון אלכסנדר, סמדר קילצ'ינסקי, אכרם תלאווי, דני ליטני, שמיל בן ארי, אורי קלאוזנר, רבקה נוימן ואביטל דיקר.

כסלו זוכר שלכל התפקידים נעשו אודישנים, חלק מהשחקנים טוענים אחרת. "פגשתי את אסי בפעם הראשונה במדרגות של מס הכנסה", מספר שמיל בן ארי, המגלם בסרט סרסור שמגיע עם הזונה שלו ועם שומר הראש שלו באישון לילה ל"בארבי", הבר שבו מתרחשת העלילה. "הוא אמר לי, ‘בוא למשרד של יורם, קח תסריט, יש לי תפקיד בשבילך'. כשסיפרתי על כך לסוכנת שלי היא זילזלה, אבל אני הלכתי בכל זאת.

"המשרד היה מפוצץ באנשים, ובצד ראיתי את אסי. ניגשתי אליו ואמרתי, ‘אתה זוכר, באתי לקחת תסריט', והוא אמר ‘כן, כן'. קראתי את התסריט, חשבתי שהוא ייתן לי את תפקיד המפקד של החיילים, כי זה סוג התפקידים שעשיתי לפני כן, אבל אז הוא אמר שהוא נותן לי תפקיד של סרסור. ‘אתה חושב שאתה יכול להביא אותה?' הוא שאל, ככה במלים האלה, וכשעניתי שכן, הוא אמר: ‘אז התפקיד שלך'".

דני ליטני, המגלם בסרט את צ'רניאק - טרובדור עירוני שרמנטי שיושב ב"בארבי" ליד הפסנתר, מתבונן במציאות שסביבו ומתרגם אותה לשירים - מספר כי את התפקיד הזה היה אמור למלא נפתלי אלטר (שותף קבוע של דיין ליצירה, שהלחין כמה מהשירים ב"אגפא"). לאחר שאלטר הודיע שהוא מוותר, הקפיצו את ליטני.

"למעט הופעה קטנטנה ב'סוסעץ', לא הופעתי אף פעם בסרט, ומכיוון שרציתי לדעת קצת על התפקיד, החלטתי לקפוץ ולהיפגש עם אסי. זו היתה הפגישה הקצרה בחיי", צוחק ליטני. "הגעתי אליו הביתה, דפקתי על הדלת, הוא פתח לי אותה סתור שיער, אפוף בענן עשן. שאלתי אותו מה התפקיד, ואז הוא הזכיר טיפוס שהיה מסתובב בכסית, פיצ'ו, שהיה תמיד צועק, עושה רעש, זורק כוסות כשהיה שיכור, היה דמות ידועה בחיי הלילה של אותם ימים. אז אסי הסתכל עלי ואמר לי: ‘פיצ'ו, אבל בלי האלימות. יהיה בסדר'. וזהו. אפילו לא נכנסתי בדלת".

דיין, שלא התראיין לכתבה זו, סיפר בעבר כי שמו המקורי של הסרט היה בכלל "החיים על פי קודאק". רק לאחר שחברת הצילום הגדולה סירבה לתמוך בסרט, הוא החליט לצלם את הסרט בשחור-לבן, עם חומר גלם מתוצרת אגפא, ולשנות בהתאם גם את שמו. "הם (קודאק) אמרו לנו, ‘עם סיפור כזה קשה ואיום ונורא, מה פתאום (שנתמוך בסרט)'. אז אמרתי טוב, נעבור לשחור-לבן, שזה הצבע האהוב עלי", מספר דיין בראיון המצורף לדי-וי-די של "החיים על פי אגפא". "החלטתי שאלה הפנים האמיתיות של הלילה, והרי הסרט מתרחש לאורך לילה אחד בתל אביב השחורה-לבנה".

לעומת זאת, כסלו טוען בתוקף כי לא היה שום שלב שבו השם קודאק אמור היה להיכלל בשמו של הסרט. "זה לא נכון, חרטא מוחלטת", הוא גורס. "מה שהיה זה שאני פניתי לחברת אגפא, ביקשתי מהם כסף, אבל הם זרקו אותי מכל המדרגות. זו חברה בינלאומית ענקית, ולא עיניין אותם להשקיע בסרט ישראלי. אמרתי להם ‘תנו לנו לפחות חומרי גלם', אבל גם לזה הם סירבו. כמחאה, צילמנו את הסרט בכלל עם סרטים של פוג'י". בקרדיטים של הסרט, אגב, מצוין כי חומרי הגלם ששימשו לצילום הסרט הם של אגפא. עם מי הצדק? התעלומה הזאת, לפחות בינתיים, נותרת על כנה.

אלנבי הארד-קור

רוב צילומי הסרט התקיימו בבר ישן ברחוב אלנבי, לא רחוק מהים, בקטע שבין רחוב הירקון לבן יהודה. "בלי הרבה מאמץ הצלחנו לשכנע את הבעלים של הבר, שעמד לפני סגירה, שייתן לנו לצלם שם", נזכר כסלו. "הסברנו לו שבעקבות הסרט הזה המקום ייהפך לשלאגר מטורף, ובזכות זה שהוא התלהב שאנחנו בעצם מקדמים לו את המקום, שילמנו לו פרוטות. אבל למרבה הצער, הוא נפטר ממש אחרי שגמרנו את הצילומים. מאוחר יותר באמת הקימו במקום הזה בר שנקרא ‘בארבי', על שם הבר שבסרט, אבל הוא מעולם לא המריא".

אפלבאום תומר

בראיון שנתן לפני שנתיים ל"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" סיפר דיין כי את ההשראה למקום שאב מהבר התל-אביבי "זיגל". "עשינו את הסרט הזה בחלקו על סמך זה ששרצתי כשנה ב'זיגל', מקום קטן בדיזנגוף. הייתי חבר של בעלת המקום", סיפר שם דיין. "באופן קבוע שמוליק קראוס היה נכנס לשם, מרביץ מכות, ומכיוון שהמשטרה היתה קרובה אז היו באים כל פעם ומפנים אותו. היו שם כל מיני טיפוסים, כולל בלש מזמר" (שעליו התבססה הדמות שמגלם בסרט שולי רנד).

הצילומים התקיימו בסופו של דבר בתחילת שנת 1992, לדברי כסלו, בתקציב של 600 אלף דולר (בנוסף לקרן הקולנוע, גם רשות השידור השקיעה בסרט). באותם ימים תקציב כזה לסרט ישראלי נחשב גבוה יחסית.

"צילמנו בלילות. תופת היה לעבוד אתי. השחקנים שונאים אותי שנאת מוות", סיפר דיין בראיון שצורף למהדורת הדי-וי-די של הסרט. "שולי רנד היה כזה מתוק. הוא פחד ממני, אז הוא היה בא לעוזר במאי השלישי ואומר לו שהוא מבקש עוד טייק. אז הייתי בא אליו ואומר ‘תשמע שולי, תכיר, אני הבמאי, אני לא יודע מי הבחור ששלחת אלי, אני לא מכיר אותו, שמעתי שהוא עוזר במאי אבל הוא לא עוזר לי בכלל, וגם אתה לא עוזר לי, כי אני ראיתי אותך (בטייק הזה) והיית נהדר, אז אל תבלבל את המוח'".

לעומת גרסת הבמאי שלפיה השחקנים לא חיבבו אותו, כל השחקנים שהתראיינו לכתבה הזאת דווקא הרעיפו אין-ספור שבחים ומחמאות על דיין. הם הודו שהצילומים היו מתישים ותובעניים, אך סיפרו שדיין התגלה להם כמקצוען אמיתי, במאי מבריק, שיודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג מכל שחקן ובכל סצינה.

"כשקראתי את התסריט נפלתי. זה ללא ספק היה הדבר הטוב ביותר שקראתי. הייתי המומה", מספרת גילה אלמגור, שמגלמת בסרט את בעלת הבר, דליה, שאוספת לביתה גברים מזדמנים שהיא פוגשת במקום עבודתה ומנהלת רומן עם גבר, שבמשך הסרט מתברר לה כי הוא חולה סרטן שסופו קרוב. "מרגע שהתחלנו לעבוד, היה לי ברור שאני הולכת להיות שותפה לסרט שכמוהו עוד לא עשיתי. אחרי יומיים ראשונים של לחץ, שבהם אסי היה מתוח, כי זה היה אחרי כמה שנים שהוא לא ביים, ניגשתי אליו ואמרתי לו, ‘אסי תירגע, כולנו פה כדי להיות בסרט הזה שלך, כל אחד מאתנו יודע שכזה דבר הוא עוד לא עשה. אז תהיה רגוע, כולנו אתך'. בלי שדיברנו על זה, לכולם היתה תחושה שזה לא סתם עוד סרט".

סמדר קילצ'ינסקי, שגילמה את דמותה של דניאלה, מלצרית יפהפייה חובבת קוקאין שקיבלה ויזה לארצות הברית ומתכננת בחדווה את נטישתה הקרובה את ישראל, היתה שותפה לתחושה הזאת. "כשקראתי את התסריט נפלתי", אומרת גם היא. "אם תולדות הקולנוע זה תקליט שכל אחד חורץ בו את החריץ שלו, אז לי פעמיים בחיים היתה תחושה שהנה, קיבלתי הזדמנות לחרוץ את החריץ שלי: זה קרה לי עם ‘בר 51' (סרטו של עמוס גוטמן, נ"א) ועם ‘החיים על פי אגפא'. ידענו שאנחנו הולכים לעשות סרט שיעשה היסטוריה. בגלל המסר שלו, מכיוון שהתסריט שלו היה מרגש במיוחד, ומפני שזה סרט על הרבה אנשים שנמצאים יחד, אבל כל אחד מהם לגמרי לבד".

"כולנו הרגשנו שאנחנו בשליחות", מציינת גם עירית פרנק, שגילמה את ליאורה, הברמנית המגלה שאהובה (שולי רנד, הבלש) בוגד בה עם שלל בחורות ומנציחה במצלמה שלה את ההתרחשויות ההזויות והטיפוסים המגוונים ב"בארבי". "היינו בטוחים שהסרט בא לומר לכולם ‘תיזהרו, אנחנו במצב רע מאוד'. זו היתה נקודת זמן כזו במציאות הישראלית, שנדמה היה שסוף העולם קרוב, ואנחנו באנו להתריע. היינו בטוחים שאנחנו לקראת סוף המדינה, שאסון נורא הולך לבוא, והרגשנו שאנחנו עושים משהו שהוא מעבר לסרט".

שרון אלכסנדר, שמגלם את סא"ל נימי - מפקד שנפצע בפעולה צבאית, יצא עם חייליו לקרוע את העיר והוביל אותם להתנהגות אלימה ובהמית במיוחד בבר התל-אביבי - מספר שבתחילה הוא ושחקנים אחרים לא ממש ידעו איך להתייחס לתסריט שקראו. "בהתחלה לא ידענו איך לאכול אותו", הוא אומר. "התסריט לא כלל שום דבר שהכרנו קודם. סגנונית הוא לא היה דומה לשום תסריט שהכרנו. לא בדיוק דרמה, לא בדיוק קומדיה, לא ריאליסטי ולא לא-ריאליסטי. זה נראה לנו מסקרן ומרתק, אבל לא ידענו איך להגדיר את זה. ועוד היו שירים באמצע. אני זוכר ששולי אמר לי ‘זה בכלל מחזמר'".

הצילומים נמשכו 22 יום והתקיימו ברובם בלילות. "זה היה מקום מאוד קטן, צפוף, ונדחסנו שם חבורה גדולה של שחקנים וצוות", אומר אלכסנדר. "זו היתה חוויה מאוד צפופה. כמו כוורת הומה של עשייה שבמרכזה עומד אסי. רוב הזמן הוא נראה מנותק, אבל זה בכלל לא היה כך. מדי פעם הוא היה ניגש אלי, ממלמל משהו, ובלי שהבנתי את המלים שאמר, הבנתי בדיוק מה הוא רצה ממני".

"זו היתה חוויה מאוד צפופה. כמו כוורת הומה של עשייה שבמרכזה עומד אסי. רוב הזמן הוא נראה מנותק, אבל זה בכלל לא היה כך. מדי פעם הוא היה ניגש אלי, ממלמל משהו, ובלי שהבנתי את המלים שאמר, הבנתי בדיוק מה הוא רצה ממני".

אנשי הלילה של האזור המפוקפק ההוא נמשכו אל סט הצילומים והתקבצו לידו שוב ושוב כדי להתאוורר משגרת הלילה האכזרית שלהם ולהתחכך מעט בזוהר, באמנות, בבוהמה. "היה צפוף, היינו עייפים, ובין הצילומים היינו מכורבלים על מזרונים", נזכרת קילצ'ינסקי. "דיברנו, שרנו, היה הווי נעים. הערבים האלה היו קסומים בעיני. היינו באלנבי בתקופת ההארד-קור שלו - הזונות הסתובבו שם, היו נכנסות לקרון האיפור שלנו, ואנחנו ישבנו ודיברנו אתן. הן היו חלק מהנוף".

שמיל בן ארי מוסיף: "המקום שרץ זונות וסרסורים, וראינו שם מראות איומים. אני זוכר מישהו, כנראה סרסור, שפוצץ בקבוק על המצח של איזו בחורה, כנראה זונה. כל המצח שלה התנפח, ואמרתי לה ‘לכי למשטרה, תתלונני'. אבל היא הסתכלה עלי במבט מוזר, ישבה והמשיכה לשתות את הבירה שלה. אני מניח שהסביבה הזאת תרמה לאווירה של הסרט".

אסי הבטיח וקיים

לדברי כסלו, בסרט הזה גיבש דיין את שיטות העבודה שבהן הוא משתמש עד היום. "כמעט כל דבר הוא מצלם בטייק אחד. רק במקרים חריגים הוא לוקח עוד טייק. השחקנים קלטו די מהר שזה סרט חשוב. כל אחד מהם התייחס לתפקיד שלו ברצינות, והם היו ממוקדים ומרוכזים כי ידעו שלא יהיה להם עוד טייק. הם היו כל כך שקועים בהכנות שלהם, שאי אפשר היה לדבר אתם. לא ראיתי כזה דבר בסרטים. אנשים היו בהיסטריה כדי לא לצאת מהריכוז. ואילו אסי, כתמיד, היה ישן בצילומים בין שוט לשוט. היו מעירים אותו רק כשהשוט היה מוכן. הוא היה קם, מצלם וחוזר לישון".

אפילו כשהשחקנית הראשית, הדיווה של הקולנוע הישראלי, ביקשה מהבמאי טייק נוסף, הוא לא מיהר להיענות לבקשה. "אני זוכרת את הסצינה שבה דליה יושבת על הבר, אוחזת פיסת נייר ואז מסתכלת עליה ומגלה שהמאהב שלה חולה סרטן", משחזרת אלמגור. "כשגמרנו לצלם אותה, אסי היה מאוד מבסוט. אמרתי לו, ‘אסי, בוא נעשה את זה עוד פעם אחת' והוא סירב. שאלתי אותו ‘ומה אם תהיה שריטה על הקטע הזה, ותגלה אותה רק בחדר העריכה?' אז הוא אמר ‘לא תהיה, לא צריך'. זה היה מדהים בעיני".

נראה שרק פרנק, שעבדה עם דיין בכמה סרטים קודמים, הצליחה לשכנע אותו לצלם מפעם לפעם טייק נוסף. "אני ידעתי כמה אסי מקסים, ובכל פעם שלא הרגשתי נוח עם הטייק שלי, הייתי ניגשת אליו ומבקשת טייק נוסף. הייתי עושה פרצוף מתחנן כזה, והוא היה מסכים", היא מספרת. "אני זוכרת ששולי ניגש אלי ואמר ‘יא מאניאקית, איך קיבלת עוד טייק?' בגלל ההילה שהיתה סביב אסי, כולם נורא פחדו ממנו וחששו לבקש עוד טייק. הם לא הבינו שהוא אדם מדהים, שבעצם מאוד קל לעבוד אתו".

כשהשחקנים קלטו שבכל שוט יעמוד לרשותם טייק אחד בלבד, הם הבינו שכדאי להם להתכונן היטב. "היינו בפאניקה", אומרת פרנק, שהיום מנהלת את תיאטרון "הסימטה". "עשינו הרבה חזרות לפני כל טייק, אבל לא עם אסי. הוא היה שרוי בעולמו, אז אנחנו נעזרנו זה בזה, דיברנו הרבה בינינו על הטייקים, היתה עזרה הדדית. בסרט הזה הרי אף אחד לא כוכב, לכל אחד יש הרגע שלו, שבו הוא הכוכב".

לדברי בן ארי, "אסי לא עשה חזרות בכלל. אני זוכר שעשר דקות לפני תחילת הצילומים, עדיין לא היו לנו בכלל הדמויות, ורק אז הוא בא ואמר לנו ‘בואו נדבר על הסצינה והדמויות'. אני זוכר שרבקה (נוימן, שגילמה זונה, נ"א) היתה בפאניקה. באנו שעתיים לפני הצילומים והיא אמרה לי ‘שמיל, אני לא יודעת מה לעשות, אני זונה אבל אין לי בכלל ח' וע''. אז אמרתי לה ‘למה את חייבת להיות זונה מזרחית? תהיי זונה אשכנזייה'. היא התלהבה מהרעיון ובאמת עשתה את זה. אבל אז גם אני התחלתי להסתובב ולחשוב מה אעשה עם הדמות שלי. לא עשינו חזרות ולא ידעתי לאן לקחת אותה. בסוף החלטתי שאעשה מין קול צרוד, והקול יעשה את הדמות. ואז שלושתנו, רבקה ואורי (קלאוזנר) ואני, הראינו לאסי את מה שחשבנו לעשות, והוא אמר לנו ‘מצוין, מצוין'. עשינו חזרה של כמה דקות, צילמנו וזהו. אבל זה לזכותו של אסי, כי הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה.

"הוא היה מאוד מבסוט ואמר לנו ‘אתם תראו, אני הולך לכתוב תסריט על שלושתכם'. אמרנו לו ‘כן, בסדר', חשבנו שהוא מדבר מתוך ההתלהבות שלו, אבל אז, אחרי חצי שנה, יורם כסלו התקשר אלינו, ‘בואו, קחו תסריט'. לא האמנתי. באתי למשרד של יורם, לקחתי תסריט והתפקעתי מצחוק - אסי הבטיח וקיים". ואכן, הדמויות שגילמו בן ארי, קלאוזנר ונוימן ב"אגפא" היו גיבורות סרטו הבא של דיין, "שמיכה חשמלית ושמה משה". אגב, הבחירה להציג את העבריינים חמי המזג ב"אגפא" דווקא כמזרחים עוררה ביקורת במשך השנים.

בנוסף להתעקשותו להסתפק ברוב המקרים בטייק יחיד, דיין גם הקפיד לעצור את המצלמה בדיוק בשנייה שנדמה היה לו שהשוט הסתיים. "הוא צועק ‘קאט' בדיוק כשהוא רואה את החיבור לשוט הבא, הוא פשוט רואה את הסרט במדויק בעיני רוחו", מסביר כסלו. "התוצאה היא שכאשר יושבים בחדר העריכה, רואים שהשוט פשוט נגמר פתאום, שאי אפשר למשוך אותו. מהסיבה הזאת, ב'שמיכה חשמלית', לבקשתו של זהר (העורך זהר סלע, נ"א), רימיתי את אסי. אמרתי לו שאנחנו מצלמים גם גרסה אנגלית, וכך כל שוט צולם פעמיים, ולזהר היו סוף סוף חומרים לשחק אתם בעריכה".

התאבדות לאומית

בסופו של הסרט, לקראת סוף הלילה, חוזרת חבורת החיילים השיכורים ל"בארבי". הם שולפים את כלי הנשק שלהם, מנפצים את החלונות ויורים למוות בכל יושבי הבר. בראיון ל"מאגר העדויות" הסביר דיין שבחר לסיים את הסרט ברצח ההמוני, כי הבין שאחרת הסרט הזה לא יהיה שונה בהרבה מכל סדרת טלוויזיה על חבר'ה שיושבים בבר. "אם זה לא ייגמר בטבח, זה יהיה כמו עוד פרק של ‘חופשי על הבר'", אמר שם דיין.

הוא הבהיר כי "אגפא" עוסק בהשקפה הגליאנית על תרבות הרוב, בתפישה שלפיה העם נמשך אל מותו, ולצד זאת, זהו סרט שעוסק בבדידות. "זו פירמידה שמתחילה מהבדידות הלאומית שלנו, וממנה צומח הקצה הדק של הטבח. זה סוג של התאבדות לאומית", אמר.

כסלו מספר שבהקרנות מוקדמות שערכו לסרט, רבים התקוממו על ההחלטה לגמור אותו כך. "אמרו לנו ‘מה פתאום, חיילים ישראלים הורגים יהודים? איזה מין דבר זה?' אנשים ראו בזה אמירה פוליטית במובן של שמאל-ימין, אף שהסרט בכלל לא היה כזה", הוא אומר. "מבחינת אסי, האמירה היתה אקזיסטנציאליסטית. אני זוכר שבזמן העבודה על התסריט אפילו היתה לנו התלבטות אם יהיו אלה הפושעים שיהרגו את כולם בסוף הסרט, או החיילים".

יש גם מי שרואים בסרט ובסצינת הסיום אלגוריה למצבו של הבמאי. "מצבו של אסי באותם ימים היה קשה מבחינה פיסיולוגית, אבל הוא תיפקד מצוין", אומר עזרא כפרי, שגילם בסרט את אלי שמגר, המאהב חולה הסרטן של בעלת הבר. "אני חושב שהוא עשה את הסרט הזה כמו צוואה. אני לא חושב שהוא האמין שיחיה עוד הרבה שנים אחרי הסרט הזה. אני מאמין שהוא הרגיש את הקטסטרופה הזאת על עצמו ותירגם אותה בסרט לאירוע חיצוני".

ואולם, יש גם מי שנזכרים בסצינת הטבח בנימה משועשעת יותר. "אני זוכר את עצמי שובר את החלון ויורה באשה שחודש אחר כך התחתנתי אתה. זה היה משעשע, היה ברור שהחתונה כבר היתה קבורה", צוחק אלכסנדר, ששבועות ספורים לאחר הצילומים נשא לאשה את קילצ'ינסקי.

היא מצדה מספרת שמצאה את עצמה על הסט במצב משונה: "זה היה מוזר נורא, הייתי עם בעלי לעתיד, שנינו משחקים בסרט של בעלי לשעבר (היא היתה נשואה לפני כן לדיין, נ"א). אבל הם היו מקסימים שניהם, ומאוד התחבבו זה על זה. כך שהיה מוזר בהתחלה, היה לי חשש איך זה יעבור, אבל בסופו של דבר זה בכלל לא היה עניין".

רבע מיליון צופים

"החיים על פי אגפא" הוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל ירושלים ביולי 1992. "היתה דממה מוחלטת בסוף ההקרנה, ולא ידענו מה זה אומר. ואז - היו מחיאות כפיים שלא נדע. אנשים ניגשו אלי ואמרו ‘אתה גאון, גאון'. מרוב גאון שכחתי להיות נרקומן", מחייך דיין בראיון ל"מאגר העדויות".

ואולם, היוצרים חששו מהאופן שבו הקהל הרחב יגיב לסרט. "היינו בטוחים שזה יהיה סרט מיוחד וחזק, אבל שהקהל לא יבוא לקולנוע כדי לצפות בו", אומר כסלו. "לכן, חודש לפני היציאה אני שקלתי לגנוז אותו. לא עלה בדעתי שהוא יצליח בקופות. חשבתי, מי יבוא לראות סרט כזה מדכדך? גם אסי לא חשב שהסרט יצליח.

"אני זוכר שעמדנו לצאת ביום שישי, וברביעי צילצלתי לקולנוע לב ואמרו לי שכל הכרטיסים לשישי ושבת כבר נמכרו. רק אז הבנתי שיהיה בסדר. התגובות על הסרט, הביקורות, לא היו נלהבות, אבל האולם היה מפוצץ מהיום הראשון. אסי פחד שלא יבינו את הסרט, אז חילקנו בבתי הקולנוע ברושורים של ארבעה עמודים, עם הסברים על הסרט ועל אקזיסטנציאליזם".

בארץ צפו בסרט בסופו של דבר 250 אלף בני אדם. "זה היה מספר מטורף, כי אז לא הלכו כמעט לראות סרטים ישראליים", מסביר כסלו. בפסטיבל ברלין זכה "החיים על פי אגפא" בציון לשבח ולאחר מכן נמכר להפצה במדינות שונות. "בגרמניה הוא הוצג ב-70 בתי קולנוע במשך חודשים, וכשהוא יצא בצרפת, פאריס כוסתה כולה בפוסטרים של הסרט. אחרי הפסקה ממושכת, מאז ‘סאלח שבתי' ו'השוטר אזולאי', הסרט הזה החזיר את הקולנוע הישראלי למודעות הבינלאומית", אומר כסלו.

"זה ללא ספק אחד הסרטים החשובים שנעשו פה", אומרת אלמגור. "אני מסתובבת בהרבה פסטיבלים שעושים רטרוספקטיבות לסרטים שלי, והתנאי שלי תמיד הוא שיציגו את ‘אגפא'. אני מחכה לאסי כדי לחזור שוב על החוויה הזאת".

אלכסנדר מציין כי לאורך השנים הופתע בכל פעם מחדש כשנוכח עד כמה הסרט הזה חדר לתודעה הישראלית. "כנראה הוא אמר לאנשים משהו, כי רבים אימצו אותו ללבם. עד היום אנשים אומרים לי שהוא מונח אצלם קבוע ליד הדי-וי-די והם צופים בו שוב ושוב. אני לא יודע למה הוא ננעל כך בהוויה הישראלית, אבל כנראה הוא באמת אמר משהו עלינו".

"יש חזון בסרט הזה, ולמרבה הצער הוא הולך ומתממש כאן", מציינת פרנק. עד היום שלוש תמונות מתוך הסרט הזה ניצבות במשרדה בתיאטרון "הסימטה" ומזכירות לה יום-יום אותה חוויה רחוקה. "אבל אני מקווה שהחברה שלנו תתעשת ובסוף יהיו לנו פה שמים כחולים, בדיוק כמו שאסי בחר לסיים את הסרט". השוט האחרון, היחיד ב"אגפא" שצולם בצבע, מציע מבט שמשקיף על תל אביב דרך חלון, מתבונן בה מתעוררת לבוקר של שמים כחולים.

ואולם, יש גם מי שמתייחסים לסיום האפוקליפטי של הסרט בגישה פחות אופטימית. "כאשר החוויה הציונית תסתיים, וכולנו נגור באירופה ובעוד כל מיני מקומות, אני חושב שהסרט הזה יבטא נורא יפה את הקיום שהיה לנו פה", מסכם כסלו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו