צחוק הגורל

הוא מכר 50 בדיחות ביום כשהיה תלמיד תיכון, והיה נער יפה תואר. סרט טלוויזיה תיעודי חדש לא מגלה הרבה דברים על וודי אלן, אבל יש לו ערך נוסטלגי

מייק הייל, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מייק הייל, ניו יורק טיימס

יש חוסר איזון בולט ב-"Woody Allen: A Documentary", סרט ביוגרפי בן שלוש שעות וחצי ששודר השבוע ברשת פי-בי-אס כחלק מתוכנית הטלוויזיה "American Masters". הפרק הראשון, הארוך והטוב יותר מהשניים, עוקב אחר גיבורו בעשרת הסרטים הראשונים שעשה בקריירה שלו, ומגיע עד "אבק כוכבים". ואז דוחס במאי הסרט, רוברט וייד, את 31 הסרטים הנותרים של אלן ב-90 הדקות המואצות של הפרק השני.

אפשר לפרש את החלוקה הזאת כמין ביקורת קולנוע מרומזת - הצבעה בעד הסרטים המוקדמים והמצחיקים יותר (מבלי להביא בחשבון את "אבק כוכבים", יצירת המעבר שבה אלן השתמש בשורת המחץ "מוקדמים ומצחיקים יותר", ואת "רגשות"). אפשר בהחלט לראות בזה הכרה, גם אם זו הכרה מלנכולית מעט, בכך שאחרי כל השנים האלה, "הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן" הם עדיין שני הסרטים שצצים במחשבה כששומעים את השם וודי אלן.

אפשר לראות בסרט הזה תרגיל נחמד בנוסטלגיה, שירגש את חסידי אלן ואת אוהבי הקולנוע בכלל. הקטעים שעוסקים ביצירה וביציאה לאקרנים של "הרומן שלי עם אנני", של "מנהטן" ואפילו של "אבק כוכבים", מ-1977 עד 1980, מזכירים מה רבה היתה השפעתם של סרטים בימים ההם, כמה הכרחי היה לצפות בהם (הגם שזו היתה חוויה לא נוחה פיסית) ולדבר עליהם ולגבש עמדה באשר אליהם.

חלף זמן רב מאז הסרטים האלה, תהיה איכותם אשר תהיה, קסמו ואיחדו תרבות שלמה, ולא פשוט לקבץ את גדודי הבנים חובבי המדע הבדיוני או הילדות הקטנות. גם אם אתם מעדיפים את אלן המוקדם יותר או המאוחר יותר - אם אתם חסידים של "בננות" או דווקא של "שושנת קהיר הסגולה" - יש קסם בהיזכרות בפעם הראשונה ששמעתם את צלילי הפתיחה של "רפסודיה בכחול" בתחילת "מנהטן", ובמאי הסרט עושה עבודה נפלאה בכל הנוגע להעלאת זיכרונות.

ואכן רוב הדברים הטובים ב"וודי אלן" קשורים לנוסטלגיה. בפרק הראשון של סרט התעודה הענייני, רצוף הראיונות, של וייד, מוקדש שפע של זמן לתחילת הדרך של אלן, בתפקיד כותב בדיחות לבעלי טור בעיתונים ולקומיקאים, ולקריירה שלו עצמו כקומיקאי סטנדאפ. אף שאין בכך שום דבר חדש, זה חומר מרתק לרוב הצופים.

הצופים למדים שאלן, שב-1 בדצמבר ימלאו לו 76, כתב ומכר עד 50 בדיחות ביום עוד בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון, והשתכר יותר מכל אחד אחר במשפחתו בשנת לימודיו השנייה באוניברסיטה. בתצלום מרתק של אלן בגיל 17 או 18, לצד הרלן רוזן, יפהפייה שעד מהרה היתה לאשתו הראשונה, אנחנו רואים נער יפה תואר בעל שיער שחור, ללא שום אות לביישנות ולנוירוזה שהגדירו את אישיותו בבגרות. וודי אלן הצעיר נראה פושע בחליפה מרובעת, מישהו שלא היית רוצה להסתבך אתו.

אלא שזה הדבר הכי חדש או עמוק שהסרט חושף על אלן או על עבודתו. זו ביוגרפיה מורשית: הגיבור הסכים להצטלם בראיון קצר, המלווה בקטעים רבים שנלקחו מראיונות קודמים, לרבות לפחות שלושה שהיו בבי-בי-סי במשך השנים.

1 מתוך 4 |
וודי אלן. אמנות הלגלוג העצמי
2 מתוך 4 |
מתוך "הרומן שלי עם אנני"

כל דבר ב"וודי אלן" מגיע מתוך הבועה, ולאיש מהשחקנים, העמיתים, בני המשפחה או המבקרים המופיעים בו אין משהו מפתיע או אפילו דו-משמעי לומר. כשווייד משלב חמישה דוברים שונים, ובהם דיאן קיטון, המשתמשים במלה "מידור" ומתארים בה את הלך הרוח של אלן, יש לזה אפקט קומי, אבל אתה גם תוהה שמא כולם קוראים מתסריט שהוכן מראש.

האמירות השליליות נותרות אפוא נחלתו של אלן עצמו, ששיכלל במשך יותר מ-50 שנה את אמנות הלגלוג העצמי המתוחכם. הוא מייצר כמה בדיחות טובות מאוד על חשבון עצמו. בראיון ישן הוא מספר שפעם העוזרת איימה להרוג אותו ומציין, "העולם היה יכול להפסיד לא מעט בדחנים גדולים". בשיחה עם וייד הוא מתפעל ממהומת הטבלואידים שהציתה מערכת היחסים שלו עם מיה פארו ועם בתה המאומצת סון-יי פרווין בתחילת שנות ה-90, ואומר, "זה קצת מיתן את האפרוריות הטבעית שלי".

פרווין, אשתו של אלן כמעט 14 שנה, בולטת בהעדרה; היא מופיעה כמה פעמים בקטעים שונים אך אינה מרואיינת. יש בכך להעצים את הניגוד בין סרטו של וייד לבין סרט התעודה של ברברה קופל מ-1997, "ויילד מן בלוז", שכל דקה ממנו חשפה פרטים על אישיותו של אלן ועל הקשרים בחייו.

לקראת סוף סרטו של וייד, אלן אומר על 41 הסרטים שביים, "כל כך מעטים מהם שווים משהו", הערה שווייד, נאמן לגישת ה"לא נגענו" השמורה לאח"מים, מגיש כפשוטה. לפחות רבע מהסרטים, בהערכה שמרנית, שווים לא מעט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ