בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השנאה העצמית של אלילת האהבה ריטה הייוורת

היא פיתחה קריירה מפוארת, אבל נפלה קורבן לגברים מתעללים. סיפור חייה של השחקנית מקביל לזה של גילדה, גיבורת הסרט בכיכובה שיצא לפני 65 שנה

12תגובות

"הגברים בחיי היו הולכים הביתה עם גילדה, אבל בבוקר הם קמו עם ריטה הייוורת", כך אמרה פעם כוכבת הקולנוע על תפקידה הקולנועי הנודע ביותר בסרטו של צ'ארלס וידור, שהשנה מלאו 65 שנים לעלייתו לאקרנים.

התפישה העצמית של הייוורת לא תאמה את הדימוי שלה כאחת מכוכבות הקולנוע הגדולות של אמריקה. היא היתה סמל מין זוהר ומפואר ואף כונתה "אלילת האהבה". אלא שידידיה מספרים כי היתה הכוכבת ההוליוודית בעלת הדימוי העצמי הנמוך ביותר שהכירו. לדבריהם, היא תמיד חיפשה גבר חזק, שינהל את חייה ואת הקריירה שלה. השליטה של הגברים הללו בה גבלה בהתעללות ויחסה אליהם נע בין כניעה, אהבה ושנאה.

לשיא האומללות הגיעה הייוורת בשנות ה-80, כאשר התקשורת פירסמה תמונות של הכוכבת לשעבר כהומלסית מוזנחת ופרועה. האלכוהוליזם הביס אותה, טענה אז התקשורת, אך האמת היתה רחוקה מכך. רק לקראת מותה (ב-1987, והיא בת 68) נודע שלקתה באלצהיימר, מחלה שעדיין לא היתה ידועה לציבור.

אין זה פלא איפוא שב"גילדה", תפקידה הידוע ביותר, גילמה הייוורת דמות נשית שכל-כולה כפילות והסרט עצמו עוסק בכפילות הזאת. עלילת הסרט, שהפיקה וירג'יניה ואן אפ, אחת המפיקות החזקות היחידות בהוליווד של פעם, מתרחשת בארגנטינה. גיבוריו, גילדה וג'וני, עוזבים את ארצות הברית לארגנטינה אך שואפים לחזור אליה ("בוא נחזור הביתה" הוא המשפט האחרון שגילדה אומרת לג'וני).

בשנות ה-40 הפיקה הוליווד לא מעט סרטים שעלילותיהם התרחשו בדרום אמריקה. אחת הסיבות לכך היתה רצונה של ארצות הברית לטפח קשרי שכנות טובה עם המדינות הלטיניות, ובראשן ארגנטינה, במלחמת העולם השנייה. הוליווד אף קיבלה הוראה מפורשת מוואשינגטון לפתח בסרטיה את הקשרים האלה. מרבית הסרטים האלה היו מוסיקליים.

הוליווד אף ייבאה לאמריקה את אחת מכוכבותיה של ברזיל, כרמן מירנדה, והפכה אותה לבדיחה אקזוטית כובשת עם כובעים אקסטרווגנטיים עתירי פירות. לקראת סוף המלחמה הופקו גם מלודרמות שעלילותיהן התרחשו בדרום אמריקה, שוב בעיקר ארגנטינה, והן כבר נגעו בחשש מהפיכתה של היבשת הדרומית למקלט לנאצים שיימלטו ממולדתם עם תום המלחמה. ואכן, הנבל ב"גילדה" מעורב בעסקאות מפוקפקות עם גרמנים.

"הנודעת" של אלפרד היצ'קוק - שכמו "גילדה" הופק ב-1946, בכיכובם של קרי גרנט ואינגריד ברגמן - מתרחש ברובו בארגנטינה. הוא עוסק בסכנת היווצרותו של תא ניאו-נאצי רב עוצמה במקום. לסרטים קווים משותפים: בשניהם גבר אוהב אשה, נרתע מלהודות בכך וגורם לה להינשא לגבר מבוגר ממנה, שהיא מתעבת ומפחדת ממנו. הם גם מציגים את דמות הגיבורה באופן דומה. בשניהם, הכוללים מאפיינים של הפילם-נואר, היא מתוארת כאשה טובה-רעה. חלק מהמשימה המוטלת על גיבור הסרט - ובהשלכה על הצופים - היא לפענח את החיבור בין טוב לרע.

פני צלקת

גילדה היא הפאם פאטאל האולטימטיבית של הקולנוע ההוליוודי בשנות ה-40. לכל אורך הסרט דמותה משדרת כפילות בין תום לשחיתות, בין פגיעות לתוקפנות ובעיקר בין אהבה לשנאה. כפי שנאמר בסרט, סיפור אהבה כה מוזר כמו זה שבין שני גיבוריו לא נראה מעולם. ואכן, "גילדה" נדמה בראש וראשונה כמלודרמה שהיא הרפתקה פסיכואנליטית על הקשר בין אהבה לשנאה. היא עוסקת בשאלה כיצד גברים ונשים מתייחסים לדמיון ולשוני בין התחושות העזות האלה.

סרטו של וידור נקרא על שמה של הגיבורה שלו, אך אין ספק שהגברים שולטים בו. אלה הם ג'וני פארל (גלן פורד), מהמר זוטר שמגולל את הסיפור, ובאלין מונדסון (ג'ורג' מקרידי), הבעלים של הקזינו האלגנטי ביותר בבואנוס איירס. ההימורים אסורים בארגנטינה והקזינו פועל רק בזכות קשריו של באלין עם נציגי החוק והממסד. מוצאו של באלין אינו מצוין בסרט, אך יש רמזים לכך שהוא גרמני: צלקת על לחיו שנגרמה כנראה בדו-קרב וסכין חדה המוסתרת במקל ההליכה שלו (סטודנטים גרמנים, בעיקר ממשפחות אריסטוקרטיות, נהגו לצלק את פני יריביהם בדו קרב; הצלקת נהפכה לאות של כבוד).

לשני הגברים בסרט יש שמות משפחה; לגילדה אין - היא מאמצת את שמות בעליה. העדר שם המשפחה מבליט את מעמדה של גילדה במערכת הגברית השולטת בסרט ובחייה. העובדה שיש לה שם פרטי בלבד ומשמעותו המיוחדת (בשלב מסוים בעלילה היא מתוארת ככלואה בכלוב מזהב, "A Gilded Cage") מבליטות את המהות המופשטת של גילדה.

סרטים המוציאים את גיבוריהם מארצות הברית וממקמים אותם בטריטוריה זרה - בין שזו דרום אמריקה, צפון אפריקה או המזרח הרחוק - מתרחשים "מעבר לגבול". למושג משמעות סמלית, שפירושה שבירת החוקים המסורתיים המעצבים את החברה והתרבות ומגדירים את היחסים בין גברים לנשים ובין גברים לגברים. מבחינה זאת "גילדה" מתרחש "מעבר לגבול". הוא לא רק מטשטש את הגבולות בין אהבה לשנאה, אלא גם מערבב בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות כדי ליצור קשר רגשי ומיני נזיל ומעורער בין גילדה, ג'וני ובאלין.

באלין מכנה את הסכין המזדקרת בלחיצת כפתור ממקל ההליכה שלו "ידידי הנאמן". כך הוא מכנה גם את ג'וני, שהוא מציל בתחילת הסרט משוד ורצח ומאמץ ליד ימינו. כל זה קורה לפני שבאלין יוצא לנסיעת עסקים וחוזר ממנה נשוי לגילדה. הסרט מותיר כמה מרכיבים של העלילה לא פתורים במכוון. האם באלין ידע שגילדה וג'וני הכירו בעבר ונשא לאשה את גילדה כדי להפעיל את כוחו על ג'וני? האם ג'וני נמשך לבאלין כדמות אב ויחסה של גילדה לבעלה מגביר את שנאתו אליה? מה קרה בין ג'וני לגילדה לפני שעברו את הגבול לארגנטינה, שגרם להם לשנוא זה את זה, או לאהוב זה את זה, בעוצמה שכזאת? "מעבר לגבול" פירושו להגיע לטריטוריה שבה האדם וערכיו עומדים למבחן; פירושו גם להתחיל מחדש או לאבד את הכל.

כוחו של הסרט נובע מהיותו משל פסיכואנליטי מקיף, שמעמיד במבחן את הגבריות והנשיות וחושף את צדדיה הסדיסטיים והמזוכיסטיים של האהבה הרומנטית. הכל כפול ומתפצל בסרט. אפילו השירים שמושמעים בו - "אמאדו מיו" ו"Put the Blame on Mame" - מושרים בפיה של גילדה (בקולה של אניטה אליס) פעמיים, בגרסה שקטה ומופנמת ובגרסה סוערת ולוהטת.

השיר על מיים, אשה שאחראית לכל האסונות שפקדו את אמריקה, מעניין מכיוון שהוא מוביל לאחת הסצינות הידועות בתולדות הקולנוע. בפעם הראשונה גילדה שרה אותו באטיות, כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה. המאזין היחיד הוא האחראי על השירותים בקזינו, מעין פילוסוף עממי, שמשמש בסרט מקהלה יוונית של איש אחד. בפעם השנייה גילדה לבושה בשמלת ערב שחורה של ז'אן לואי (אחת השמלות היפות ביותר שנראו בקולנוע), עוטה כפפות שחורות עד מעל למרפק ומבצעת את השיר בקזינו כשהיא מיואשת והיסטרית. היא מלווה את הביצוע בריקוד ובמעין סטריפטיז (מסירה את הכפפות ואת הענק שלצווארה וזורקת אותם לקהל המריע "עוד!"). ג'וני קוטע באלימות את המופע.

גטי אימג`ס

זו אחת הסצינות הארוטיות ביותר שנראו בקולנוע, בוודאי בקולנוע האמריקאי הקלאסי. התקריב שבו גילדה אוספת את שיערה ומחייכת לקהל הוא עדיין אחד המרהיבים בתולדות הקולנוע. הייוורת היא רקדנית תוקפנית ובוטה יותר מאשר ג'ינג'ר רוג'רס או סיד צ'ריס. בכמה מקטעי הסולו שלה היא זזה באלגנטיות ואז שועטת קדימה, כמי שרוצה לכבוש את העולם. אגב, פרד אסטר, שכיכב לצדה בשני סרטים, טען תמיד שהיתה הרקדנית הקולנועית שהעריך יותר מכל.

הופעתה של הייוורת ב"גילדה" מהפנטת, אך היא נחשבה אך ורק לאשה יפה, כך שהסרט לא זיכה אותה בהכרה. היא מעולם לא היתה מועמדת לאוסקר או לפרס חשוב אחר. כאשר צופים בסרט כיום, ההתעלמות הזאת מפתיעה. גילדה, על זהותה ורגשותיה הכפולים והמפוצלים, איננו תפקיד קל - והיא מבצעת אותו להפליא. פניה הם מפה של רגש, שמתחלף כל רגע, חושף את נשמתה ומגביר את תחושת התעלומה שאופפת אותה.

דמותה של גילדה נדמית כצלמה של הייוורת - היא עצמה היתה מעין המצאה שעיצב המנגנון ההוליוודי. לרוב היא קיבלה את דבר הממסד ההוליוודי בהכנעה, לעתים נאבקה בו. התוצאה היתה קריירה מפוארת - אך לא קריירה מאושרת ולא חיים מאושרים.

לא רצתה לרקוד

ריטה הייוורת נולדה בברוקלין ב-1918 בשם מרגריטה כרמן קנסינו להורים רקדנים; אביה, אדוארדו קנסינו, היה ממוצא ספרדי ואמה, וולגה הייוורת, ממוצא אנגלי. היא החלה ללמוד מחול בהיותה בת שלוש וחצי ובגיל שש הופיעה לראשונה על במה. לימים סיפרה שמעולם לא רצתה להיות לרקדנית, אך עשתה זאת בלחץ אביה.

ב-1927 עברה המשפחה ללוס אנג'לס, מכיוון שהאב האמין שעם המעבר מהראינוע לקולנוע יהיה צורך ברקדנים ובמורים לריקוד. קנסינו ייסד סטודיו בהוליווד, שעם תלמידיו נמנו ג'יימס קגני וג'ין הארלו, אך השפל הכלכלי חיסל את הסטודיו, ולא נותר לו אלא לצאת להופעות עם בתו. הם קראו לעצמם "The Dancing Cansinos".

באותן שנים החלה ריטה קנסינו להופיע בתפקידים קטנים בסרטים וחתמה על חוזה לחצי שנה עם חברת פוקס המאה ה-20. כשהסתיים החוזה פוטרה. היא הופיעה בתפקידים זוטרים בכמה סרטים עצמאיים עד שהעסקן אדוארד ס' ג'אדסון שיכנע את הארי כהן, מנהל חברת קולומביה, להחתים אותה על חוזה לטווח ארוך. ב-1937 נישאה לג'אדסון, שגילו היה כפול משלה. הם התגרשו ב-1942, אחרי שנהייתה כוכבת.

באולפני קולומביה שינו את שמה לריטה הייוורת, שם שהצניע את מוצאה הלטיני, ועיצבו מחדש את מראה: הבהירו את עורה כדי שלא תיראה לטינית מדי והגביהו את מצחה בהליך שכלל טיפולים מכאיבים. שיערה, שהיה לאחד מסמלי ההיכר שלה, נצבע בחום אדמוני. היא הופיעה בעיקר בתפקידי משנה בבי מוביז, ואלה קידמו את הקריירה שלה.

את הפוטנציאל שלה זיהה הבמאי האוורד הוקס. ב-1939 העניק לה תפקיד קטן אך בולט בסרט "רק למלאכים יש כנפיים" עם קרי גרנט וג'ין ארתור. להוקס היה כישרון לגלות שחקניות ולעצב את דמותן, כפי שעשה לימים עם לורן באקול ואנג'י דיקנסון. את דמותה של הייוורת עיצב כך שמיניותה, שהודחקה עד אז, פרצה אל המסך. התפקיד הפך אותה לכוכבת והחלו השנים הגדולות, ששיאן היו הסרט המוסיקלי "נערת השער" (1944) - סרט של וידור שבו הופיעה לצד ג'ין קלי.

כהן נחשב לגס ולעריץ מבין מנהלי האולפנים בהוליווד, והייוורת הסתכסכה אתו שוב ושוב - היא סירבה להופיע ברבים מהסרטים שהציע לה. יותר מכל התנגד כהן לבחירת הבעלים של השחקנית. ב-1943 התחתנה עם אורסון ולס, שהיה שנוא בהוליווד ומאז "האזרח קיין" לא הצליח להחיות את הקריירה שלו. ב-1944 נולדה בתם, רבקה. ב-1947 הנישואים עלו על שרטון, אך הייוורת רצתה לעזור לוולס וידעה שקולומביה תיתן לו לביים סרט אם היא תככב בו.

ואמנם כך היה. ולס חזר להוליווד וביים את המותחן "הליידי משנחאי", יצירה מבריקה בכיכובה של אשתו. הוא מיקם את הייוורת במרכזה של עלילה מסובכת שקשה היה לעקוב אחריה, העניק לה תפקיד של אשה מושחתת ורעה (בניגוד לדמותה ב"גילדה") וחמור מכל - קיצץ את שיערה הארוך וצבע אותו לבלונד.

הכל נראה כאקט של הרס עצמי אופייני לוולס, שביקש לנקום כך באשתו ובכהן, השנוא עליו. תקציבו של הסרט תפח הרבה מעבר למתוכנן והוא היה לכישלון קופתי. ולס והייוורת התגרשו ב-1948. שנה לאחר מכן נישאה לנסיך אגא חאן. החתונה, שכהן התנגד לה בכל מאודו, עוררה התרגשות תקשורתית שלא היתה כמותה, לפחות עד נישואיה של גרייס קלי לנסיך רנייה ממונקו כמה שנים לאחר מכן.

אי–פי

הייוורת חשבה באותה תקופה לפרוש מהקולנוע - בעיקר אחרי הולדת בתה השנייה, יסמין - ואולי אף להתאסלם. אך גם נישואים אלה כשלו - נראה שהנסיך בגד בה ללא הפסקה - והשניים התגרשו ב-1953. באותה שנה נישאה הייוורת לזמר דיק היימס, ואלה היו כנראה נישואיה המוזרים ביותר. הקריירה של היימס, שנולד בארגנטינה, היתה בצרות - הוא היה מסובך באין-ספור חובות לנשותיו לשעבר ולמס הכנסה. הרוב האמינו שהוא מנסה להציל את הקריירה שלו בעזרת הקשר עם הייוורת. כאשר מנסים להבין מה מצאה הייוורת בזמר מדרגה שנייה, התשובה היא אולי דמיונו הפיסי לאורסון ולס. על כל פנים היא הסתבכה בבעיות הכלכליות שלו, ואחרי שהתגרשו, ב-1955, נקלעה לחובות גדולים.

הייוורת חזרה לככב בסרטים, אך הקריירה שלה דעכה ומרביתם נכשלו בקופות. כהן, שזעם על מה שהגדיר כבגידתה בו, החליט לעצב כוכבת חדשה שתתפוס את מקומה. הוא בחר במלכת יופי ללא ניסיון משחק, מרילין נובק. מרילין אחת כבר היתה בהוליווד, לכן שינה את שמה הפרטי לקים.

אי–פי

ב-1957 החליט כהן לשבץ את הייוורת לצד נובק בגרסה מוסיקלית למחזמר "פאל ג'ואי". הייוורת גילמה אשה מבוגרת ואמידה, שנהפכת לפטרוניתו של בדרן נכלולי (פרנק סינטרה); נובק גילמה צעירה שהבדרן מאוהב בה. הסרט זכה להצלחה, אך היה משהו אכזרי באופן שבו הבליט את העובדה שזמנה של הייוורת עבר וזה של נובק הגיע.

ב-1958 נישאה הייוורת לבעלה האחרון, המפיק ג'יימס היל. חברת ההפקה שלו העניקה לה את תפקידה הטוב האחרון, בגרסה הקולנועית למחזהו של טרנס ראטיגן "שולחנות נפרדים", שביים דלברט מאן. הייוורת הופיעה בכמה סרטים נוספים, לעתים בתפקידי משנה ולעתים בסרטים שהופקו בתקציב נמוך באירופה. הופעתה הקולנועית האחרונה היתה ב-1972 בסרט "זעם האל". יש הטוענים שסימניה הראשונים של מחלת אלצהיימר נתגלו כבר אז.

דימויים מ"גילדה" השפיעו על סרטים רבים וצוטטו בהם. כך, למשל, הסצינה ב"לה דולצ'ה ויטה" של פדריקו פליני, שבה אניטה אקברג נכנסת למזרקה ברומא לבושה בשמלת ערב שחורה, היא מחווה לסרט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו