שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

"אלגנטיות של קיפוד" - מועדי הקרנה

פלומה (גאראנס לה גירמיק) - מגיבורות "אלגנטיות של קיפוד", בהשראת ספרה של מוריאל ברברי - היא ילדה בת 11 ממשפחה אמידה ומכובדת (אביה, שמגלם ולדימיר יורדנוף, הוא שר בממשלת צרפת; אמה, שמגלמת אן ברושה, טיפשה ונוירוטית). היא לא סובלת את משפחתה ואת החיים המצפים לה ומתכוונת להתאבד ביום הולדתה הבא. בינתיים היא מבלה חלק ניכר מזמנה בתיעוד החיים סביבה במצלמת וידיאו.

המשפחה גרה בבית דירות פאריסאי מפואר, שמנהלת ביעילות רנה מישל (ז'וזיאן באלאסקו), אלמנה בת 54, שמתחזה לשוערת טיפוסית. אחד מחדרי דירתה, בקומה הראשונה של הבניין, גדוש בספרים - שמסודרים על מדפים מהרצפה עד לתקרה. ברגעים האהובים עליה היא יושבת על הכורסה, חתולה לאו (על שם לאו טולסטוי) בחיקה, וקוראת תוך כדי שתיית תה ואכילת שוקולד מריר. היא גם אוהבת סרטים יפאניים.

את סודה מגלה דייר חדש בבניין, גבר יפאני אלגנטי ושמו קאקורו אוזו (טוגו איגאווה). לאוזו שני חתולים - לוין וקיטי - על שם שניים מגיבורי "אנה קרנינה" של טולסטוי. אוזו, אלמן אף הוא, מחזר אחר מישל, שלא יצאה עם גבר שנים רבות והזניחה את מראה.

מתוך אלגנטיות של קיפוד
מתוך הסרט "אלגנטיות של קיפוד". בעשורים האחרונים חל שיפור ניכר בגישה לפיתוח המחוננות בקרב בנות

בשלב מסוים היא שואלת אותו אם הוא קשור ליאסיז'ורו אוזו, גדול במאי הקולנוע של יפאן. הוא מודה שלא, אך הדבר אינו מונע מהם לצפות בסרט של אוזו באחר צהריים נעים. אוזו גם מלמד את מישל שיעורים בסיסיים בבישול יפאני (וטוב עושה הבמאית מונה אשאש שאינה מעבירה את האוכל היפאני פטישיזציה כנהוג לעתים קרובות מדי בקולנוע).

עייפות החומר

פלומה, שמגלה אף היא את סודה של מישל, מתיידדת עמה. הילדה החריגה, שנדמה שאין לה קשר עם סובביה, מושכת את מישל. למרות ההבדלים המעמדיים, מישל מבחינה בקווי דמיון ביניהן. כאשר פלומה שוכחת לרגע שבכוונתה להתאבד, היא אומרת למישל שהיא רוצה להיות שוערת. זו שולחת בה מבט אוהד-אירוני, שהרי ילדות ממשפחות כמו שלה אינן נהפכות לשוערות.

לפלומה יש אובססיה למוות (בשלב מסוים בסרט היא מנסה לחסל את דג הזהב של אחותה). המפגש של מישל הסגורה עם אוזו, ובמידה מסוימת גם עם פלומה, מפיח בה חיים. בלב הסרט ניצב העימות בין המשיכה הילדותית למוות למשיכה הבוגרת לחיים. העימות מניב רגעים יפים, בעיקר אלה המתארים את השינוי החיצוני והפנימי של מישל. הבעיה היא שלמרות מעלות הסרט, הוא סובל ממחסור ברבדים. ככל שהוא מתקדם, הוא קצת חוזר על עצמו ומעייף.

גם פלומה, עם פניה המכורכמות, היא דמות מעט מעייפת - למרות העבודה המיומנת של השחקנית שמגלמת אותה. הסרט שייך לשחקנים המגלמים את מישל ואוזו. כשאינם על המסך, הוא מתרוקן מתוכן. הבמאית והשחקנית ז'וזיאן באלאסקו, שמופיעה באותה מידה של הצלחה בקומדיות ובדרמות, עושה עבודה מצוינת, עדינה ומדויקת. בקטעים הטובים ביותר בסרט המצלמה פשוט מתבוננת בה.

טוב לא פחות הוא טוגו איגאווה, שמשדר נעימות ואלגנטיות בדיוק מעודן. ב-2009, השנה שבה הופק סרטה של אשאש, שיחק איגאווה גם בסרט הישראלי "סיפור גדול" של שרון מיימון וארז תדמור. הוא גם מוכר מכמה פרסומות שהופקו במקומותינו. אם עד כה לא ידעתי להעריך את השחקן הזה במלואו, הרי בעקבות הצפייה בסרטה של אשאש, כל הערכתי נתונה לו.

סופו של הסרט בעייתי. משהו בו לא עובד, בעיקר בגלל הממד הריאליסטי של הסרט, שממנו הוא מנסה להינתק לפעמים - אך לא תמיד בהצלחה. לסיכום, יש סיבות לצפות ב"אלגנטיות של קיפוד", גם אם התוצאה אינה מספקת במלואה. אולי אחת הסיבות האלה היא שהסרט מפנה אותנו אל הספר - תירוץ לא רע לצפות בסרט.

היומרה לעולם נשארת

"אלגנטיות של קיפוד" יצא לאור בצרפת ב-2006 היה לרב מכר בינלאומי (אשר לשם, פלומה מתארת את מישל כדוקרת מבחוץ אך אלגנטית מבפנים; גם אותה אפשר לתאר כקיפוד צעיר שטרם פיתח את צדו האלגנטי. בכותרות הסרט מצוין כי אשאש יצרה את סרטה העלילתי הארוך הראשון בהשראת ספרה של בארברי והוא אינו מתבסס עליו. אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר (תרגום: שרון פרמינגר, הוצאת כתר) וההשוואה לסרט אינה מחמיאה לאחרון.

בספר יש מידה לא מבוטלת של יומרה - שמעיקה לפעמים - והיא ניכרת גם בסרט. אך בסרטה של אשאש חסרה תחושה של הרפתקנות יצירתית מבדחת, שהופכת את הקריאה בספר למהנה. הספר הוא מעין מסע לתודעתן של שלוש דמויות; הסרט פשוט הרבה יותר, ובהיעדר התעוזה ההרפתקנית של המקור - התוצאה נעשית מעט מלאכותית ומאולצת.

"אלגנטיות של קיפוד". בימוי: מונה אשאש; צילום: פטריק בלוסייה; מוסיקה: גבריאל יארד; שחקנים: ז'וזיאן באלאסקו, גאראנס לה גירמיק, טוגו איגאווה, אן ברושה, ולדימיר יורדנוף

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ