בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

5 יריות בלבו של החופש: ראיון עם בת זוגו של ג'וליאנו מר

חודשיים אחרי שנרצח מר ליד התיאטרון שהקים בג'נין, ילדה ג'ני ניימן תאומים. בראיון היא מסבירה למה היא מתעקשת לגדל את בניהם דווקא כאן

109תגובות

בחודש יוני השנה שכבה ג'ני ניימן במיטת בית החולים בחיפה והמתינה לניתוח קיסרי. לא היה צורך רפואי בניתוח כזה, אבל ניימן, בת 33, תאומים בבטנה, לא ראתה דרך אחרת. חודשיים אחרי שנרצח בעלה, השחקן והבמאי ג'וליאנו מר חמיס, על מפתן דלת התיאטרון שהקים וניהל במחנה הפליטים ג'נין, וכשבבית יש גם תינוק בן כשנה, ניימן, ילידת פינלנד, הרגישה שלא תוכל לעמוד בייסורי הלידה. בוודאי לא לבדה.

"לא יכולתי. זו היתה התקופה הכי איומה שהיתה לי עד כה", היא מסבירה, מספרת לראשונה, בשיחה המתנהלת באנגלית, על מה שקרה לה בשבועות ובחודשים אחרי הרצח, מסיטה בעייפות קווצת שיער בהירה מפניה. "כמה שבועות לפני כן הייתי כבר כל כך כבדה שלא יכולתי לזוז. הייתי כל כך עייפה בגלל הכל, כל מה שקרה, אבל גם בגלל המשקל הגדול שנשאתי. זה היה עינוי רגשי, עצם המחשבה שאצטרך לעבור לידה רגילה. אם ג'ול היה שם לא היתה שאלה, אבל בסיטואציה שנוצרה בחרתי בניתוח קיסרי. ידעתי מיד שזה לא יקרה בדרך אחרת, בוודאי כשמדובר בתאומים".

הניתוח עצמו, היא מספרת, עבר במהירות וכך גם ההחלמה הפיסית. אבל מבין הרגעים הקשים שהיו מנת חלקה מאז חודש אפריל השנה, אז נרצח מר חמיס, אלו היו נוראים במיוחד. במקום האושר שבלידת תינוק חדש, ניימן - והנסיבות מובנות - מתארת סיוט.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

איליה מלניקוב

"הימים והשעות שלפני, לשכב לבדי בבית החולים, זה היה עינוי מוחלט", היא אומרת כמעט בלחישה. "וזה נהפך לחוויה אחרת, כשלא עוברים את כל תהליך הלידה. בהתחלה הרגשתי מנוכרת לתינוקות. הייתי בכזה מצב שההיקשרות היתה שונה. זה היה שונה מאוד מאשר הילד הראשון. אתו הייתי כל הזמן, הוא היה מחובר אלי, ינק. זה היה מצב אחר. לקח לי הרבה זמן להתקרב. אבל זה בסדר", היא ממהרת לומר, מחייכת חיוך קלוש, עייף, "נגיע לשם, אני בטוחה".

אובדן ופאניקה

חייה של ניימן, הזוגיות עם מר חמיס והמשפחה שהקימו ושספגה טלטלה מחרידה כל כך הם חומרים שמהם עשויה טרגדיה יוונית. ב-4 באפריל, סמוך לתיאטרון שיסד בג'נין, נרצח מר חמיס, בן 53. חמש יריות כיוון אליו רעול פנים, שלא נתפס מעולם.

מר חמיס היה דמות מוכרת היטב ושנויה במחלוקת לפחות באותה המידה. אמו, פעילת זכויות האדם ארנה מר, היתה יהודייה ומתה לפני כמה שנים ממחלת הסרטן. אביו, סליבא חמיס, היה ערבי נוצרי ופעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. מר חמיס עצמו היה שחקן מוכשר, כריזמטי ורב יצרים, וגם בעל מוניטין בעייתיים. הוא השתתף בשורה ארוכה של סרטים, בהם "בר 51", "סיפורי תל אביב", "חתונה בגליל" ו"כיפור", וגילם תפקידי מופת, אבל גם פוטר בשנת 1998 מהתפקיד הראשי במחזה "אותלו" בתיאטרון חיפה, אחרי שנהג באלימות כלפי שותפתו לבמה. בנוסף לילדיו מג'ני ניימן, יש למר חמיס בת, מילאי, בת 11, מיחסים קודמים.

מלבד הקריירה שלו כשחקן היה מר חמיס גם במאי תיאטרון וקולנוע פעיל. הסרט האחרון שהשלים, במסגרת פרויקט "יוצרים עם קשת", ישודר ביום חמישי הקרוב בערוץ 2 (ראו מסגרת). על הסרט, שנעשה בשיתוף קבוצת נערים שהדריך בלימודי קולנוע, עבד במשך החורף האחרון שלו.

דניאל צ'צ'יק

על יום מותו מספרת ניימן, שהיתה אז בחודש השביעי להריונה, כי חיכתה לשובו בבית ששכרו בג'נין. "הוא היה ברמאללה, עבד על מחזה והיה אמור לחזור", היא משחזרת, ונדמה שגילגלה את התרחיש בראשה כבר מאות פעמים. "אני הייתי עייפה, בהריון, ולא התחשק לי לנסוע אתו. הבייביסיטר יצאה לטיול עם הבן הגדול שלנו ג'יי, ופתאום אחרי הצהריים באו כמה אנשים מהתיאטרון לבית ביחד עם ג'יי. שאלתי איפה הבייביסיטר, והם ענו שהיא מיד תחזור. היו שם כמה אנשים והרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה".

מישהו אמר לך משהו?

"זה לקח כמה שעות, אבל אחרי כמה זמן אמרו לי שהוא נורה. אני זוכרת ששאלתי מה מצבו והם ענו שלא טוב. שאלתי אם הוא נפצע, אם הוא מת, ביקשתי שיגידו לי. ענו לי שהוא נפצע ונלקח לבית החולים. זה היה שקר, הוא מת במקום. במשך בערך שעה ניסיתי לברר מה קרה וכל מי שראיתי ענה שהוא בבית חולים ולא יודעים בדיוק מה קרה ומה מצבו. ואז קיבלתי טלפון מתחנת טלוויזיה שנפתחה ב'תנחומינו על האובדן', וניתקתי את הטלפון".

פניה הבהירות של ניימן מחווירות עוד יותר. בקול יציב היא ממשיכה לספר על שיחת טלפון נוספת שקיבלה ובה שאל אותה מכר על סידורי הלוויה, "וכל זה במצב שבו אף אחד לא דיבר אתי ואמר לי, בפני, שג'ול מת. כבר הבנתי, זה היה ברור, אבל עדיין אף אחד לא אמר לי. אני רציתי שיגידו לי בצורה מפורשת, אבל הם ניסו לקחת אותי לבית בחיפה, שהיה מלא אנשים כבר, מבלי שאני יודעת מה קרה. זה מטורף. כל האחרים כבר ידעו".

את היתר, היא אומרת, מה שקרה אחר כך, במשך כמה ימים, אינה זוכרת, "חוץ מהלוויה שבה היה לי רגע צלול אחד, הבנה שזה באמת קורה ואמיתי, אבל עד אז זו פשוט ערבוביה. עיתונאי שהגיע, חברים שביקרו, טלפונים".

אלה אגרט

כמה ימים אחרי הרצח הופיעה בראיון טלוויזיוני, היחיד שהסכימה לו. היא נראית בו המומה ועייפה, נדמה שאינה מבינה לחלוטין מה קרה לה, רגועה ושלווה באורח לא צפוי. "אני מניחה שאני עדיין, ובטח שם, במצב חירום", היא אומרת עתה. "ג'יי היה בן 11 חודשים, אני הייתי בחודש השביעי ולא היה זמן לעבד. פשוט חייתי כל יום בפני עצמו, כי בנוסף לאובדן היתה גם פאניקה. לא ידעתי מה אני עומדת לעשות. איך אני אסתדר עם שלושה ילדים קטנים לבד? זה פשוט קרה מדי יום, כל יום בפני עצמו, לעשות מה שצריך לעשות".

את מנסה לעבד את מה שקרה?

"היו רגעים שנתתי לזה לחלחל, אבל רוב הזמן אני פשוט צפה. אולי זה יכה בי מתישהו, בעוד כמה שנים. כרגע אני מנסה לפעמים לפתור את זה, לעבד את זה, לחשוב על זה ולנסות להבין. ביתר הזמן זה תינוקות וחלב, חיתולים ובייביסיטר".

להיות קרובים לאבא

סמליות אכזרית מאפיינת את הטרגדיה של ניימן. כך גם את גיבוריה: מר חמיס, בנם של הורים בני דתות שונות, שגורלו הוא כעין מטאפורה לגורל עמיהם; וניימן, פינית שהעניין שלה בסכסוך מרוחק בלע אותה לתוכו, נהפך ממקור עניין למציאות חייה. וישנם כמובן ילדיהם של השניים, שמגיל רך מותווים חייהם על ידי הקונפליקט הזה, המערבב ביד גסה בין הפוליטי לאישי.

ניימן מהנהנת בהבנה: "אלו היו חמש שנים אינטנסיביות מאוד, שמה שהיה ברור בהן לחלוטין הוא שבחיים של ג'ול לא היתה הפרדה בין האישי לפוליטי. הכל התאחד וחי בו ביחד. זה היה משהו שלם.

"היום אני כבר לא מעורבת בתיאטרון", היא ממשיכה, "אבל ברור לי שגם כשאני אבחר במשהו חדש, הוא ינבע ממה שעשינו, ואת מה שלמדנו בשנים האחרונות אני אקח ואיישם במקום אחר.

"אני רוצה שהילדים יגדלו עם כל המטען הזה סביבם", היא אומרת, מכוונת לתמיהה שמעוררת התעקשותה להישאר ולגדל את הילדים בארץ, בחיפה. "מה אני יכולה לומר להם על אביהם אם אני אקח אותם לפינלנד? זה לא יהיה קל יותר בטווח הרחוק, ואם הם לא יגדלו ויחוו אותו דרך אנשים שהכירו אותו, המצב רק יהיה מסובך וקשה יותר בעתיד. אני לא מצליחה לדמיין אותם כבני נוער שמגלים שישנה כל ההיסטוריה הזאת שנלקחה מהם, בנוסף לאביהם. זה חלק מהזהות שלהם, מי שהם והמקום שהם הגיעו ממנו".

זו החלטה שמבחוץ עשויה להיראות לא מובנת.

"הם כבר איבדו את אבא שלהם, אבל רק אם הם יחיו פה הם יוכלו לחיות כשמשהו ממנו סביבם. האנשים שהוא הכיר, הסיפורים עליו, הבית שלו. הם צריכים לדעת מה שאפשר עליו, על הסיבה שהוא מת, על המקום שההורים שלהם נפגשו וחיו והיו מלאי התלהבות בנוגע לעקרונות ועבודה מסוימת, ומה היתה המשימה המשותפת שלהם בחיים שממנה הם נוצרו. אני צריכה לתת להם לפחות את זה. חייב להיות להם הבסיס הזה לפחות, גם אם מתישהו בעתיד נחליט לעזוב. לא יכולתי לחשוב על חיים במקום שבו אבא שלהם בכלל לא היה קיים. והוא פה".

מלניקוב אילייה

בדומה לבן-זוגה, גם ניימן עצמה חיה חיים לא שגרתיים. גזרתה צנומה ודקיקה כשל נערה ופניה בהירות ונאות; רק סימני העייפות המתבקשים שניכרים בהם מסגירים שאינה כזו. כשהיתה בת 16 עזבה את בית הוריה ובת 19 עקרה מפינלנד, חיתה באנגליה ולמדה באוניברסיטה. אחר כך טיילה בעולם במשך תקופה ארוכה. לארץ התגלגלה לפני כשש שנים, במסגרת התמחות בארגון למען בני נוער פלסטינים.

הגעתה לארץ, היא מספרת, לא היתה מקרית. "היו לי כמה חברים ישראלים יהודים. למדתי באוניברסיטה שמאלנית מאוד וגם שם היתה התייחסות לאזור. הרבה אנשים מרקסיסטים ושמאלנים הסתובבו שם, ומובן שכולם היו מאוד פרו-פלסטינים, אבל לא באמת ידעתי במה להאמין. את קוראת בעיתון ומנסה להתאים את הגרסאות והסיפורים והם לא מתאימים. חשבתי לעצמי לבוא ולהציץ. שש שנים אחר כך אני יושבת כאן עם שלושה ילדים ועם הבלגן הזה".

אלו היו ימי תחילת הקיץ של שנת 2006. זמן קצר קודם לכן הקים מר חמיס, עם זכרייה זביידי, דרור פיילר ויהונתן סטנזק, את "תיאטרון החופש" לילדים במחנה ג'נין. במידת מה הוא המשיך בכך את פועלה של אמו, שאותו גם הנציח ב-2003 בסרטו התיעודי עטור הפרסים "הילדים של ארנה".

הוא וניימן הכירו במסיבת יום הולדת בחיפה, והיא מספרת שכמעט מהרגע הראשון התחברו. "הכרתי את המוניטין שלו", היא מקדימה ומחייכת, "אבל חוץ מזה ששמעתי עליו לא הכרתי אותו, לא שמעתי על הסרטים שלו ואפילו לא ידעתי איך הוא נראה. מה ששמעתי עליו היו השמועות שכולם שמעו, על האופי המשוגע שלו".

בכר דודו

היו לו מוניטין מסוימים.

"חתיכת מוניטין, זה נכון, וזה פחות או יותר מה שידעתי עליו. בחור משוגע. זה גרם לי להיות די זהירה לגביו, אף על פי שבהתחלה הוא נראה לי עוד בחור. אבל הוא הפתיע אותי".

איך?

"מתחת לפני השטח - כל האנרגיות האלו, האישיות המשוגעת והתיאוריות המטורפות שהיו לו על כל מיני דברים - היתה גם אחריות. ג'ול היה, מתחת לכל זה, אדם אחראי. אולי שכחן, אבל יציב, אפשר היה לבטוח בו".

כאילו ג'ול מיהר

כך או כך, דברים קרו מהר. ניימן השתלבה בצוות התיאטרון, שנזקק לעזרה בארגון ובגיוס תרומות והשניים היו לזוג. כעבור שנה החליטו להינשא ועשו זאת בקפריסין. את חייהם חילקו בין הבית בחיפה, שבו היא והבנים מתגוררים גם כיום, לדירה ששכרו בג'נין כדי להיות קרובים לתיאטרון. היא מתארת אותו כ"תיאטרון מסוים מאוד, פוליטי, במקום רגיש ונפיץ.

על חייהם המשותפים היא אומרת, "זה קרה מהר. כאילו שג'ול מיהר. אני לא יודעת עד כמה אני מאמינה בגורל וכל זה, לפחות לא האמנתי אף פעם, אבל בחצי השנה האחרונה התחלתי להאמין".

היא מתייחסת לקטע וידיאו שהתפרסם כמה ימים לאחר הרצח, ובו מר חמיס מתנבא על נסיבות מותו, מהרהר באפשרות שיירצח בידי פלסטיני, אחרי שזמן מה קודם לכן קיבל איומים על חייו.

ניימן מסבירה: "לפני שלוש שנים הוא העלה הפקה של ‘חוות החיות' בתיאטרון וזה היה מאוד שנוי במחלוקת. באותה תקופה הוא קיבל איומים והיה מודאג. הוא כנראה יצר לעצמו איזה תסריט בראש. היו לו כמה תסריטים, למען האמת, וזה היה אחד מהם - יירה בו איזה ‘פלסטיני דפוק', ככה הוא אמר, וג'ני בדיוק תהיה בהריון. אני לא יודעת עד כמה הוא היה רציני בנוגע לזה, אבל לג'ול היתה לפעמים ראייה ברורה מאוד של העתיד".

כלומר?

"אנחנו למשל לא תיכננו ילד נוסף מהר כל כך. חשבנו שזה יקרה מתישהו בעתיד, אבל נכנסתי להריון בטעות כשג'יי היה בן חמישה חודשים", היא מחייכת, "הבנו את זה רק כשכבר הייתי כמעט בחודש רביעי. הרגשתי תנועה, בעיטות, וחשבתי לעצמי שאני מכירה את התחושה הזאת. משם התברר שאני באמת בהריון, שיש לנו תאומים וששניהם בנים.

"לא הבנו מה קרה לחיים שלנו ואיך, כי הסיכוי שאכנס להריון באותו זמן היה אפסי. היינו רגילים להתרוצץ ולעבוד כל היום ופתאום, עם המשכורות הנמוכות שלנו, אנחנו אמורים לגדל שלושה ילדים צעירים בין חיפה למחנה פליטים.

מלניקוב אילייה

"לג'ול היו הרבה רגעים של ‘מה זה אומר?', ‘למה זה קרה כך?' לא הצלחנו למצוא סיבה לכך שזה קרה בנקודה הזאת וכל כך מהר. את נדחפת לחשוב שאולי לכל זה היתה סיבה, ואז אני מנסה להגיד לעצמי שאלו מחשבות שכל מה שיש בהן זה ניסיון לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. בכל זאת, מתחילים קצת להאמין בגורל".

בינתיים, חוץ מהניסיון שלא להאמין בעניינים כמו גורל וקארמה, חייה של ניימן מתנהלים סביב הטיפול בתינוקות. אמה באה מפינלנד לעזור לה, הבן הבכור הולך לפעוטון, ובכלל, היא מספרת, "אני מנסה שיהיו אנשים סביבי כדי שאוכל לפעמים לישון. צריך לעשות הרבה דברים מעשיים לחלוטין כדי שהכל יעבוד, ובגלל זה אני לחלוטין מנותקת מהעולם. אני לא שומעת חדשות, לא מדברת עם אנשים.

"יש פה ארגון מוקפד עם לוח זמנים ברור ואני מנהלת את הגנון הפרטי שלי. זה לוקח ממני הרבה ואני מנסה לתת מה שאפשר ומה שיש לי כדי הילדים יהיו מאושרים. 100% מהאנרגיה שלי מופנית כרגע לילדים ואין שום דבר אחר".

המעגל החברתי התוסס שהיה סביב ג'וליאנו עדיין סביבך?

"במשך תקופה היו הרבה אנשים בסביבה. אני חושבת שאני פתוחה לאנשים, אבל אני לא באה והולכת, אין לי זמן להשקיע ואין לי גם סבלנות. אני מניחה שיש אנשים שגם לא יודעים מה לעשות בסיטואציה הזאת. אולי הם חושבים שאני בוכה כל היום".

אולי זה מה שמצפים ממך.

"כן, אבל מה יהיה על הילדים אם אני אשב ואבכה כל היום? ברור שיש לי רגעי שבירה. בטח. אני מנסה להרים את עצמי, אני מנסה לארגן את הזמן כך שיהיה לי רגע לאסוף את עצמי, אבל זה לא קורה הרבה. יש רגעים קשים מאוד, אבל רוב הזמן אני פשוט מתפקדת.

"אני חושבת שהרגע הקשה יהיה כשהילדים יגדלו ואני אצטרך להפסיק לדאוג להם בצורה אינטנסיבית כל כך. הזמן הכי גרוע יהיה כשאצטרך לדבר אתם ולהסביר להם. אני יכולה להסתדר עם עצמי, אבל שלושה ילדים תמימים, שאני יודעת שמתישהו אצטרך להסביר להם מה קרה ולמה זה קרה - זה מפחיד אותי.

"אני לא ממש יודעת בעצמי למה זה קרה ומה בדיוק קרה", היא אומרת, בעיניה דוק של דמעות וקולה נשבר מעט, "זה מיד יבליט את החולשות שלי. זה נורא קשה. ג'ול היה נוסע לא מעט ולכן במשך הרבה זמן היתה לי תחושה שכל זה זמני. שבעוד רגע הוא ייכנס הביתה. ואז יש רגעים שבהם זה מכה בי במלוא החוזק ואז בחזרה לרוטינה הזאת".

זמן לא רב אחרי הרצח מיהר ארגון נפגעי טרור לקרוא לרשויות שלא להכיר במר חמיס כנפגע טרור. ניימן אומרת כי מעולם לא ביקשה הכרה כזאת.

אכזבה וכישלון

אי אפשר שלא להתרשם מהעוצמה שניימן מפגינה. במשך השיחה היא מסבירה שאין זה באופיה להתפרק, בוודאי לא מול קהל. כאשר נדמה שזיכרונות מציפים אותה היא עוברת לדיבור שוטף וקר, מבוקר מאוד.

באותו ראיון שהתקיים עמה ימים אחרי הרצח אמרה שאינה מרגישה כעס על המתנקש, שגורמים שונים, גם היא, העריכו כי פעל ממניעים של שמרנות. על אותה אמירה היא מציינת: "זה היה פחות משבוע אחרי הרצח, אבל באופן כללי כעס הוא רגש משונה בסיטואציה הזאת. יש כל כך הרבה רגשות חזקים יותר במצב הזה".

מה הכוונה?

"רציונלית אני כועסת, אבל זה לא הרגש המרכזי שאני מרגישה. לא מצאו את מי שעשה את זה ואני לא יודעת לבטח למה הוא רצח את ג'ול. יש לי ספקולציות, אבל לא קרה הרבה עם החקירה. זה גורם לי יותר לכעוס, העובדה שאני יודעת שישנם מי שיודעים ולא משתפים פעולה. שום דבר לא יחזיר את ג'ול, ואולי הכעס יגיע בהמשך, אבל כרגע אני כועסת יותר על האנשים מסביב ששותקים. אתה לא יכול לשתוק כשאדם נרצח באמצע הרחוב לאור יום. אני בטוחה שהרוצח לא עבד לבדו וישנה רכילות סביב מעשה כזה. הרוצח נוטה שלא לשמור את הרצח לעצמו, אלא להתרברב בו, כאילו הוא עשה טובה לחברה. אנשים יודעים מי רצח את ג'ול, ולא מעט אנשים, והם לא מדברים".

ללכת על קו דק

אחרי הרצח היתה טענה שמוסלמי קיצוני רצח אותו.

"אין לזה קשר לדת דווקא, אלא למסורת. הוא נרצח בגלל ערכים של מסורת ושמרנות. זו חברה מסורתית ויש מי שמעוניינים להגן עליה ככזאת, עם סממנים פטריארכליים מאוד. התיאטרון היה איום. כשהעלינו את 'חוות החיות' ניסו פעמיים להצית אותו. הלכנו כל הזמן על קו דק וניסינו תמיד להסביר את עצמנו לקהילה בג'נין, להראות שזה כלי לביטוי שיכול לשמש את הצעירים. התיאטרון נעשה יותר ויותר מצליח ופופולרי ואני חושבת שככל שהוא הצליח כך הוא נהפך לאיום גדול יותר, עד שהרסו אותו".

את עדיין פעילה בו?

"היום אין לי שום קשר, לא יכול להיות לי קשר, לא לתיאטרון ולא לג'נין, כל עוד אף אחד לא משתף פעולה עם החקירה. לא היתה שם התקוממות נגד המעשה הזה, לא נשמע גינוי. לאנשים צריך היה להיות האומץ לקום ולומר שזה אסור ושגוי. אם זה היה המצב לא היתה לי בעיה להיות בקשר ולעזור, אבל מה שראיתי הוא שאנשים הורידו את הראש, נמוך יותר ויותר, רק שלא יפגעו בהם. מבחינתי זה כמו להגיד שזה בסדר לרצוח מישהו בגלל האמונות שלו. זו אכזבה גדולה בשבילי. הרגשה של כישלון. במצב דומה ג'ול היה בטח רוצה לסגור את העניינים וללכת למקום אחר שבו רוצים בנו.

מלניקוב אילייה

"אחד הביטויים החביבים עליו היה ש'עדיף למות על הרגליים מלחיות על הברכיים'. זה מה שהוא עשה, ואם הוא היה יודע שככה יהיה, הוא היה עוזב כדי לא להיות צבוע, וכך גם אני. יש שם עדיין אנשים טובים שעושים עבודה חשובה, אבל העיקרון מבחינתי הוא שאתה לא יכול להמשיך לעבוד במקום שבו נהרג אדם בגלל מה שהוא עשה. אנשים שם יושבים כאילו דבר לא קרה. הכעס שלי מופנה למקומות האלו, כי שם תוצאות העבודה שלנו היו אמורות להיראות. שום דבר לא יחזיר את ג'ול, גם אם יתפסו את הרוצח. אני רוצה לראות צדק, אבל אני יודעת ששום כעס שלי לא יביא לשום דבר".

מה תגידי לילדים שלך כשיבוא היום?

"את האמת. ניסינו להועיל לחברה והם הרגו אותו. לפעמים אני שואלת את עצמי מה אני עומדת להגיד להם, ואני באמת לא יודעת. אני מניחה שאני אצטרך לענות את האמת, אבל אני לא רוצה שהם יגדלו בכעס. אני מקווה שהם לא יכעסו על הפלסטינים כמכלול כי פלסטיני רצח את האבא שלהם. זה חוסר צדק שקרה בהקשר של אי-צדק גדול יותר. אני לא יודעת מה אגיד להם. יש לי עוד כמה שנים להחליט". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו