בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצבי רוח משתנים: פרידה מהבמאי קן ראסל

מעטים מסרטיו היו טובים באמת, אבל בכולם ניכר אופיו הפרוע של במאי "נשים אוהבות", "טומי" ו"מצבים משתנים", שמת השבוע

תגובות

בתחילת שנות ה-70 היתה הקריירה של קן ראסל בשיאה. הבמאי הבריטי שמת השבוע בן 84 ביקש אז לביים ביוגרפיה קולנועית של שחקנית התיאטרון הצרפתייה-יהודייה שרה ברנאר. בתפקיד הראשי אמורה היתה לככב השחקנית האמריקאית היהודייה ברברה סטרייסנד, שגם היא היתה אז בשיא הצלחתה הקולנועית. התוכנית עוררה התרגשות רבה. אולם אז, בדומה לפרויקטים נוספים רבים שבהם היו ראסל וסטרייסנד מעורבים בנפרד, הביוגרפיה של ברנאר לא יצאה לפועל. לאחר מעשה נטען כי ביטול הפרויקט היה צפוי, וכי לא היה סיכוי מלכתחילה ששני אמנים בעלי אישיות כה דומיננטית כמו ראסל וסטרייסנד יוכלו לעבוד יחד.

חבל, מכיוון שגם אם הסרט היה גרוע - כמו רבים מסרטיהם המאוחרים יותר של ראסל או סטרייסנד - בכל זאת הייתי רוצה לצפות בו. ראסל אהב לביים ביוגרפיות של אמנים בעלי אופי אקסצנטרי ואהב לעבוד עם שחקניות בעלות נוכחות עזת ביטוי, כגון גלנדה ג'קסון (שהופעתה ב"נשים אוהבות" של ראסל זיכתה אותה באוסקר ראשון מבין שניים) או אן מרגרט (שהופעתה כאמא ב"טומי" של ראסל זיכתה אותה במועמדות לאוסקר).

במשך כעשור, בין 1969 ל-1980, נחשב קן ראסל לאחד הפרובוקטורים הגדולים ביותר בנוף הקולנועי אז, וסרטיו עוררו ציפיות גם כאשר רמתם הידרדרה. הצרה העיקרית היתה שהפרובוקציות של ראסל לוו בשטחיות, הלהט שהוא חתר אליו גבל בהיסטריה, והגרוטסקה - בקיטש.

"נשים אוהבות" מ-1969 היה הטוב בסרטיו, מכיוון שנשמר בו האיזון בין תנופה לריסון. זה גם הסרט שזיכה אותו בהכרה בינלאומית, לרבות מועמדות לאוסקר, וזה אחד משני הסרטים שהוא ביים על פי רומנים של ד"ה לורנס (השני היה "הקשת" מ-1989, שעלילתו היתה המשך לרומן ולסרט הקודמים). הסצינה הזכורה ביותר מ"נשים אוהבות" היא זו המתעדת את קרב ההיאבקות בין שני גיבורי הסרט, בגילומם של אוליבר ריד ואלן בייטס, שניהם בעירום מלא. זו היתה עלולה להיות סצינה מביכה, אך בפועל היו בה תעוזה ועוצמה.

העיבודים הקולנועיים מהספרות שיצר קן ראסל צייתו במידה מרובה לחוקי האדפטציה הקולנועית, אך הביוגרפיות שהוא ביים סטו מהמקובל באופנים שונים ולעתים מפתיעים; למשל, בחירת השחקנים. כדי לגלם את פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ב"צ'ייקובסקי" ב-1970 הוא בחר בשחקן האמריקאי ריצ'רד צ'מברליין, שנחשב במולדתו ל"יפיוף" בלבד והיה לכוכב בעקבות הופעתו כרופא אטרקטיבי בסדרת טלוויזיה. ב-1975 הוא בחר ברוג'ר דולטרי, סולן להקת ה"Who" ומייסדה, לגלם את דמותו של פרנץ ליסט ב"ליסטומאניה", אחד מסרטיו המוטרפים ביותר של ראסל.

חילול קודש

באותה שנה גם כיכב דולטרי בגרסה הקולנועית של אופרת הרוק של ה"Who", "טומי", שהיתה לאחד מסרטיו המצליחים ביותר של ראסל, בעיקר בזכות הופעות האורח של אלטון ג'ון, טינה טרנר, ג'ק ניקולסון, אריק קלפטון ואחרים. וכאשר הוא בחר ב-1977 ליצור ביוגרפיה של כוכב הראינוע המיוסר רודולף ולנטינו, הוא בחר ברקדן רודולף נורייב לגלם אותו. לנורייב היתה נוכחות כבירה, אך לא היתה לו היכולת לגלם את התפקיד הקשה, שתיאר את הכוכב באופן כמעט-נלעג.

ראסל נולד בסאותהמפטון ב-1927, בנו של בעל חנות נעליים. הוא עבד כצלם עיתונות ואז ביים כמה סרטים קצרים שהסבו אליו את תשומת הלב של הבי-בי-סי, ששכר אותו למחלקת התעודה שלו. בין אמצע שנות ה-50 לסוף שנות ה-60 ביים ראסל מספר לא מבוטל של סרטי טלוויזיה באורכים שונים, שמרביתם זכו להערכה ביקורתית. בין השאר הוא ביים סרט על הרקדנית איזדורה דאנקן וסרטים על המלחינים אדוארד אלגר, קלוד דביסי ופרדריק דיליוס. הסרט על דיליוס, שנקרא "שיר של קיץ", נחשב בעיני רבים לטוב בסרטים שביים ראסל במשך הקריירה שלו, גם לקולנוע וגם לטלוויזיה. ראסל עצמו, בראיונות, נהג להסכים לטענה הזאת.

ב-1964 ביים ראסל את סרט הקולנוע הראשון שלו, קומדיית סקס ושמה "רוטב צרפתי", שנכשלה בקופות. הוא עצמו שנא כל כך את הסרט, שסירב לחתום עליו בשמו אלא כינה את עצמו בכותרות קנת ראסל.

ב-1967 הוא ביים את "מוח שווה ביליון", השלישי בסדרת הסרטים שהתבססו על ספרי הריגול של לן דייטון ובהם גילם מייקל קיין את דמותו של הארי פלמר, הסוכן החשאי המרכיב משקפיים. ואז בא "נשים אוהבות".

ב-1971 ביים ראסל את "השדים", שעסק במאניה דתית של קבוצת נזירות בצרפת של המאה ה-17 והואשם על ידי הביקורת בגסות וחילול קודש. באותה שנה ביים ראסל את אחד הסרטים החריגים ביותר שלו: גרסה קולנועית של המחזמר החביב "החבר שלי" שכתב סנדי וילסון. ראסל שיבץ את הדוגמנית טוויגי בתפקיד הראשי (ואת גלנדה ג'קסון בתפקיד משנה) וביים את הסרט בסגנון הכוריאוגרף באסבי ברקלי, שביים את קטעי המחול בסרטים מוסיקליים מוקדמים כגון "רחוב 42" ו"רודפות הבצע של 1933"; אלא שראסל הקנה למסורת שממנה שאב סרטו ממד של עליבות.

ב-1972 הוא ביים את אחת הביוגרפיות הטובות והמרוסנות ביותר שלו: "משיח פרא", שהציג את חייו ופועלו של הפסל הצרפתי אנרי גודייה-ברז'סקה. שנתיים לאחר מכן הוא חזר לסגנונו הפרוע ב"מאהלר", ביוגרפיה של המלחין גוסטב מאהלר, שהתקבלה בלגלוג על ידי הביקורת.

סרטו המבטיח האחרון העביר אותו ב-1980 לתחום קולנוע המדע הבדיוני. הסרט, "מצבים משתנים" שמו, הציג את סיפורו של מדען צעיר (ויליאם הארט שזו היתה הופעתו הקולנועית הראשונה) שמתנסה בסמים ובתאי לחץ שונים כדי לשנות את מצבי התודעה שלו. הסרט היה פרוע כמרבית סרטיו של ראסל אך גם מעניין למדי. עם זאת, הוא לא סיפק את התסריטאי שלו, פאדי שייפסקי, מחברם של תסריטים לסרטים כגון "מרטי" ו"רשת שידור", שהסרט התבסס על רומן שהוא כתב ועיבד לתסריט, והוא כה הזדעזע מהתוצאה עד שדרש כי שמו יוסר מכותרות הסרט.

חיי עם עצמי

סקרנות מסוימת עורר ב-1984 גם סרטו "למות בעד תשוקה", שעסק בפרוורסיה מינית דרך סיפורה של מעצבת אופנה מצליחה (קתלין טרנר), שבערב עובדת כזונה שכינויה הוא "צ'יינה בלו". אנתוני פרקינס, שמאז "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק גילם לרוב דמויות של סוטים ומטורפים, גילם בסרט מטיף המפתח אובססיה לגיבורת הסרט ואף חושק ברציחתה. התוצאה היא אחד מאותם סרטים שהם כה מופרכים מכל כיוון - עד שמהנה לצפות בהם.

קן ראסל המשיך לעבוד בקצב מהיר גם לקולנוע וגם לטלוויזיה עד ל-2006, אולם סרטיו לא הצליחו והוא נדחק יותר ויותר לשולי התודעה הקולנועית העכשווית. "גותי" מ-1986 עסק בלילה שבו מרי שלי כתבה את "פרנקנשטיין"; "ריקודה האחרון של סאלומה" מ-1988 תיאר את העלאתו של "סאלומה", מחזהו של אוסקר ויילד, בבית בושת על ידי חבורה של זונות; "זונה" מ-1991, החל בשמו הפרובוקטיבי וכלה בסגנונו הישיר, ביקש לתאר את שגרת חייה של זונה, בגילומה של תרזה ראסל (לא קרובת משפחה); ו"מיינדבנדר" מ-1996, שהופק לטלוויזיה כמו רבים מסרטיו של ראסל בעשורים האחרונים, היה ביוגרפיה של אורי גלר, שאותו גילם ישי גולן. אלה רק מקצת הסרטים שביים ראסל החל בשנות ה-80.

ב-1989 פירסם ראסל, האיש שאהב ביוגרפיות, אוטוביוגרפיה שנשאה את השם "A British Picture". זהו ספר כתוב היטב שנמנע מההתלהמות האופיינית לראסל. באותה שנה הוא ביים לטלוויזיה סרט באותו השם שהתבסס על האוטוביוגרפיה שלו והורכב בעיקר מראיונות עמו וקטעים מסרטיו. צניעות לא היתה אחת מתכונותיו הבולטות של ראסל, שלרגע קצר תפס את תשומת לבנו ואז התברר שלא היה ממש ראוי לה.

אבל עם כל ההסתייגויות מסרטיו, דבר אחד לא ניתן לומר עליו ועליהם: שהם היו משעממים. אחד הסיפורים הידועים ביותר על אודות האיש הסוער הזה היה כיצד ב-1964 הוא נכח, יחד עם מבקר הקולנוע הבריטי המוערך אלכסנדר ווקר, בתוכנית טלוויזיה שעסקה בסרטו של ראסל "השדים". ווקר תקף את הסרט, ראסל התעצבן, הוויכוח נהפך לסדרת צעקות ובסופה לקח ראסל את העיתון שבו הופיעה ביקורתו הקטלנית של ווקר על סרטו, גילגל אותו והחל להכות בו את ווקר על ראשו. מאחר שהתוכנית שודרה חי לא נותרה עדות לסיפור הזה, אך מהנה לחשוב שהוא אמנם קרה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו