בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"מאניבול": אחד הסרטים הטובים של השנה

מי שיירתע מהעובדה ש"מאניבול" עוסק בבייסבול עלול להפסיד את הסרט האמריקאי הטוב מאז "הרשת החברתית", שהוא גם אלגוריה נרחבת על השינוי שחל בשיטה ובחזון

17תגובות

ישנו החלום האמריקאי, וישנו גם החזון האמריקאי, שהוא חזון של תקווה, ניצחון, הישרדות ואף גאולה, שיכול להתפתח בתוך השיטה הקפיטליסטית למרות המגבלות שהיא מטילה על עצם קיומו. זה אחד הנושאים שבהם עוסק "מאניבול", שהוא הסרט האמריקאי הטוב ביותר מאז "הרשת החברתית" של דייוויד פינצ'ר מאשתקד (ויש קווים משותפים בין שני הסרטים).

את "מאניבול" ביים בנט מילר, ששש שנים חלפו בין סרטו הראשון, "טרומן קפוטה", אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו אי פעם על חייו של סופר ומחויבותו האמנותית, לבין סרטו הנוכחי, שאף בו הגיבור הוא דמות אמיתית. וזה כמעט לא קרה.

סטיבן סודרברג היה הבמאי הראשון שהיה קשור ב"מאניבול", והוא עבד על תסריטו עם סטיבן זייליאן, שכתב, בין השאר, את התסריט של "רשימת שינדלר". סודרברג פרש מהפרויקט באיזשהו שלב, והסרט הועבר לידיו של מילר, שהעביר את מלאכת כתיבת התסריט אל המחזאי והתסריטאי ארון סורקין, שאשתקד זכה באוסקר על כתיבת התסריט של "הרשת החברתית".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

למועדי ההקרנות>>>

גם זייליאן וגם סורקין מצוינים ככותבי התסריט בכותרות הסרט, אך הם לא כתבו אותו יחד, ועל פי התוצאה נדמה שסגנונו של סורקין, אשף בכתיבת דיאלוגים ותיאור פרוצדורות, שולט בו. בכתיבת התסריט משתמש סורקין באסטרטגיה דומה לזו שבעזרתה הוא עיצב את התסריט של "הרשת החברתית", שכמוהו מבוסס על ספר תיעודי המתאר דמויות ואירועים שהיו במציאות (במקרה הזה ספר מאת מייקל לואיס) - ובונה עליו סיפור בדיוני שבו חלק מהדמויות הן אמיתיות וחלק מומצאות (אך גם הן מעוצבות בהשראת דמויות קיימות).

אל תיתנו למשפט הבא שאכתוב להרתיע אתכם: "מאניבול" הוא סרט על תעשיית הבייסבול באמריקה. אבל הוא גם הרבה יותר מזה. לא צריך לאהוב בייסבול בשביל ליהנות ממנו וגם לא להבין את חוקי המשחק (ואני, אחרי כל הסרטים שמתעסקים בבייסבול שראיתי, יודע כבר בוודאות שלעולם לא אבין את חוקי המשחק).

כמו "הרשת החברתית", סרטו של מילר מצליח לצאת מהסיפור המסוים שעליו הוא מתבסס ולהיהפך לאלגוריה אמריקאית, שהיא אולי אחת הנרחבות והמקיפות ביותר שנראו בקולנוע זה זמן רב. זה אומר שיש בסרט גם סצינות חריפות מבחינה אידיאולוגית וגם סצינות שאינן חוששות מלהיות סנטימנטליות, כפי שקורה בכל פעם שהתרבות הפופולרית נוגעת בנפש האמריקאית ובחזון שלה.

יש בסרט גם מידה לא מועטה של רומנטיקה שמופנית כלפי הספורט שבו הסרט עוסק. יותר מפעם אחת, בעקבות איזשהו פיתול בעלילה, שואל גיבור הסרט איך אפשר שלא להתייחס באופן הזה, הרומנטי, לבייסבול - הספורט המייצג את אמריקה.

המסוקס מול הסופגנייה

ב-2002 חוותה קבוצת "אוקלנד אתלטיקס", אחת הקבוצות החלשות והעניות ביותר באמריקה, 11 הפסדים רצופים. בילי בין (בראד פיט), מנהלה של הקבוצה, מחליט לא רק להציל את הקבוצה אלא גם, בדרך לשיקומה, לשנות את האופן שבו תעשיית הבייסבול פועלת. בעזרת פיטר בראנד (ג'ונה היל), שלמד כלכלה באוניברסיטת ייל, מחליט בילי לשקם את הקבוצה לא בשיטה המקובלת המבוססת על מוסכמות ואינטואיציה, שבמרכזה השאלה מיהו שחקן בייסבול טוב, אלא על נתונים סטטיסטיים שפיטר מספק לו מהאינטרנט.

באחת הסצינות המוקדמות בסרט, שמתארת ישיבה שבילי מקיים עם ציידי הכישרונות שלו, ובה פיטר נוכח לראשונה, בולט פער הגילים בין פיטר הצעיר לציידים הוותיקים. ואמנם, באחד המישורים שלו "מאניבול" עוסק בפער בין מסורת לחדשנות, בין אז להיום ובין תפישתו של הצעיר את האופן שבו יש לשרוד במציאות העכשווית לעומת האופן שבו הוותיקים רואים זאת.

הוותיקים, במקרה של "מאניבול", כוללים גם את בילי בין. הסרט מבטא את העובדה הזאת ואת התימה הזאת שלו, אחת מני רבות, בכך שמפעם לפעם הוא חוזר אחורה בזמן אל שניים מהרגעים המכריעים בחייו של בילי בין הצעיר (ואז מגלם אותו ריד תומפסון): הרגע שבו הוא בחר לוותר על מלגת לימודים לאוניברסיטת פרינסטון ולהיות לשחקן בייסבול מקצועי; והרגע, כמה שנים לאחר מכן, שהוא הכיר בעובדה שהוא אינו שחקן בייסבול טוב ופרש מהספורט כדי לעסוק בו מהצד הניהולי.

"מאניבול" משתמש במיתוסים אמריקאיים מוכרים ובה בעת מנסה להקנות להם נפח חדש. ראינו כבר סרטים רבים שתיארו את הקשר שנוצר בין מקצוען ותיק לטירון צעיר, וגם "מאניבול" משתמש במבנה העלילתי הזה, אך מעניק לו מהות חדשה בעזרת האופן שבו הוא מעצב את דמותם של בילי ופיטר, השונים כל כך זה מזה.

בילי הוא אוסף של סתירות וניגודים - מתוסכל, תוקפני, אמיץ, כנוע ולפעמים גם מבוהל - שאותם התסריט מעצב בצורה אמינה ביותר. פיטר, לעומתו, בחליפותיו העסקיות, נראה רוב הזמן כמו סופגנייה נבוכה. בהתאם, גם שני השחקנים המגלמים אותם, בראד פיט וג'ונה היל, שונים זה מזה באופן קיצוני, קודם כל בחזותם.

פיט מתבגר נפלא, ובסרטו של בנט מילר הוא עושה את תפקידו הטוב ביותר עד כה. זו הופעה בוגרת ועתירת רבדים שהופכת את דמותו של בילי לאחת הדמויות הגבריות המורכבות ביותר שראינו בקולנוע זה זמן רב. מעניין, אגב, להשוות את הופעתו פה להופעתו בסרטו של טרנס מאליק "עץ החיים", שאף הוא אחד הסרטים האמריקאיים הטובים של השנה. יש קווי דמיון מעניינים בין שתי ההופעות האלה, ובעקבותיהם אי אפשר שלא להעריך את האופן שבו פיט בוחר לקדם את הקריירה שלו.

את ג'ונה היל עב הבשר אנחנו מכירים מקומדיות כגון "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבד". כאן הוא מתגלה כשחקן שמסוגל לעשות הכל והופעתו היא מלאכת מחשבת של עיצוב דמות. גם כל שאר שחקני הסרט מצוינים, ובהם גם פיליפ סימור הופמן, שזכה באוסקר על הופעתו כטרומן קפוטה בסרטו הקודם של מילר ומופיע כאן בתפקיד מאמן הקבוצה, ארט האו; ורובין רייט שמופיעה בתפקיד קטן כגרושתו של בילי.

"מאניבול" עוסק בבייסבול, בחזון המנחה אותו ובתעשייה שעוטפת אותו: לכל אורך הסרט מוכרים וקונים שחקנים (אם לא סתם מפטרים אותם) בלי שתהיה להם איזושהי השפעה על תהליך הקנייה או המכירה שלהם. אך "מאניבול", כמובן, אינו רק סרט על בייסבול. הוא סרט על השינוי שחל בשיטה ובחזון, והוא רלוונטי לא פחות לתעשיית קולנוע, שבה דנים כל הזמן בשאלה אם השיטה שעל פיה מתנהלת התעשייה עדיין רלוונטית ותואמת את השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והפוליטיים שמתרחשים סביבה.

כך, למשל, כשדנים ב"מאניבול" בשאלה אם שחקן בייסבול מסוים שווה את המשכורת שמשלמים לו, באולמות הקרנה רבים בהוליווד היו בוודאי רבים שחייכו וכוכבים מסוימים הנמיכו את גופם בכיסאותיהם.

ומתעשיית הקולנוע אפשר לעבור כמובן גם לאמריקה ולראות ב"מאניבול" סרט שבוחן את תוקפו העכשווי של החזון האמריקאי ושואל אם יש לחדשו ולהמציא את אמריקה מחדש. הוא גם סרט על הפחד מכישלון והשאיפה לנצח, ומה אמריקאי יותר מזה ("כך נראה הפסד!" אומר פעם בילי לשחקניו אחרי הפסד נוסף שלהם, כשהוא מבקש מהם להאזין לשקט שהשתרר לאחר שהוא משתיק את ההמולה בחדר ההלבשה)? "מאניבול" נסוב על העימות שבין המיושן והחדש, בין המסורתי למעודכן, בין אז ליום, וגם על העימות בין מחשבה לרגש.

"מהי השאלה שמנחה אותנו בדיון הזה?" רוצה בילי לדעת בכל ישיבה שבה הוא משתתף, ואמנם, "מאניבול" עוסק בצורך לשאול על מהות החזון, כל חזון. בדרך הוא מעניק לנו חוויה עשירה הן מהבחינה הרעיונית והן בהתפרצויות העדינות של רגש השזורות בסרטו של מילר. אלה מעניקות לו את החותם של אחד הסרטים האמריקאיים העכשוויים הרציניים והטובים ביותר. *

"מאניבול". בימוי: בנט מילר; תסריט: ארון סורקין, סטיבן זייליאן; צילום: וולי פפיסטר; מוסיקה: מייקל דאנה; שחקנים: בראד פיט, ג'ונה היל, פיליפ סימור הופמן, רובין רייט, כריס פראט, ספייק ג'ונז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו