בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מצלמים רוח? ראיון עם במאי "חזיונות בלתי פוסקים"

אריך מנדלסון, מהדמויות המרתקות בעולם האדריכלות, עומד יחד עם רעייתו לואיז במרכז סרט תיעודי חדש. דוקי דרור מספר כיצד התאהב בדמותו

5תגובות

"לואיז היקרה. הנה הרישומים מיום ראשון. אלה יתנו לך מושג לגבי תהליך העבודה שלי. האם תוכלי להחזיר אותם אלי עם ההערות שלך?" דברים אלה נשמעים כאשר על המסך מופיע תצלום בשחור לבן של חייל ממושקף, חנוט במעיל צבאי, המישיר מבט אל המצלמה. ואז נשמע קול נשי: "זה היה בזמן המלחמה. מלחמת העולם הראשונה. אריך נשלח לחזית הרוסית ואני למדתי צ'לו במרכז המוסיקה המלכותי בברלין. בכל שבוע קיבלתי סקיצות קטנטנות שהוא צייר בשוחות". המסך נמלא בתצלום של צעירה יפהפייה, מנגנת בצ'לו, ומיד לאחר מכן עוברת המצלמה לשוטט על פני דפיו של אלבום תמונות שבו מודבקות סקיצות זעירות, בגודל בול.

הרישומים הללו, שנעשו בטוש שחור, מציגים גופים חידתיים - ספק בניינים, ספק יצורים אורגניים, ספק אלמנטים עתידניים. אריך מנדלסון שירבט אותם בזמן המלחמה, ושלח אותם בדואר בזה אחר זה למי שעתידה להיות אשתו. "הוא היה זקוק לעיניים שלי כדי שיביטו בהן. הן היו יצירות אמנות", ממשיך קולה של לואיז מנדלסון להסביר ברקע. "אז לא ידעתי שיום אחד הסקיצות האלה ישנו את פני הארכיטקטורה".

"חזיונות בלתי פוסקים", סרטו התיעודי של דוקי דרור, משרטט את דמותו של אחד האדריכלים הבולטים של המאה שעברה, ומאפשר לצופים לצלול אל תוך סיפור חייו הדרמטי ורב התהפוכות של אריך מנדלסון בדרך מקורית וסוחפת. דרור בחר להביא את סיפורו של הארכיטקט היהודי-גרמני באמצעות טקסטים שמנדלסון הותיר אחריו - מכתבים שכתב לאורך חייו לאשתו ולאנשים אחרים - וקטעים מתוך יומנה של לואיז, בת הזוג שליוותה אותו לאורך השנים, הצטרפה לנדודיו בין מדינות ויבשות, וחזתה בהפיכתו מצעיר רב דמיון לאדריכל בעל שם עולמי.

מכתביו של מנדלסון ראו אור בספר, ואולם יומנה של לואיז לא פורסם מעולם. בראיון עמו, שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב, מספר דרור ("השכן של ישו", "המסע של ואן") כי קיבל את היומן שלה מנכדתה, המתגוררת בארצות הברית. הוא צילם את כתב היד, שלח את המקור בחזרה לארצות הברית, צלל לקריאה בין דפיו, ומצא עצמו מרותק. לדבריו, הוא הבין ששילוב בין הטקסטים ההגותיים לפרקים של מנדלסון עצמו לבין כתביה הסיפוריים והרומנטיים יותר של אשתו יאפשרו לו לספר את סיפורו של מנדלסון, שכבר סופר פעמים רבות, באופן חדש, מורכב ומעניין.

דרור לקח לעצמו חירות יצירתית, שיחק עם הטקסט שכתבה לואיז, עיצב אותו לפי צרכיו, והקפיד על אסתטיקה ויזואלית (בין השאר בעזרת עבודת הצילום של פיליפ בלאיש ורישומים אדריכליים שמצייר מול המצלמה ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב). התוצאה מרשימה. הסרט, שהוקרן במסגרת פסטיבל ירושלים האחרון ומוצג בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, מדלג לכל אורכו בין התיעודי לעלילתי, בין אמת לבדיה, בין העבר להווה. העובדות ההיסטוריות בסרט נכונות ברובן, גם אם הטקסטים שהניח הבמאי בפי שני גיבוריו שקולם מניע את הסרט, שונו לעתים כדי להגביר את הדרמה.

לצד אינספור תצלומי ארכיון, ביקור במבנים הבולטים שהותיר אחריו מנדלסון ברחבי העולם, ושיחות עם אנשים שונים הקשורים ביצירתו של מנדלסון - מצליח דרור לספר את סיפורו של האדריכל ששינה את פני הארכיטקטורה המודרנית, שכמעט הצליח לשנות את הנוף האדריכלי בפלשתינה, שהשפיע עמוקות על האדריכלים שבנו את העיר הלבנה בתל אביב, ושבאופן טראגי, סייע במו ידיו לחרב את המבנים החדשניים שבנה בברלין בשנות ה-20.

עלמתי הצעירה

דרור, שנולד ב-1963 בתל אביב, מספר שגדל בבניין הגובל בכיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין. שורת הגגות של ביתו והבניינים הסמוכים שימשו כמגרש המשחקים שלו ושל חבריו. הם נהגו להתרוצץ עליהם, להשתולל, וכבדרך אגב להעיף מבט על הנוף העירוני סביבם. ב-2003, כאשר שמע ברדיו שאונסק"ו החליטה להכריז על תל אביב כעל אתר מורשת עולמי, הידיעה הזאת משכה את תשומת לבו.

"זה נורא עניין אותי, כי לא הבנתי מה העניין בעיר הזאת, ומה לה ולמורשת עולמית", אומר דרור. "לא הבנתי בארכיטקטורה ובעירוניות, ותמיד תפשתי את תל אביב כמקום מכוער למדי. ואז, אחרי ההכרזה, התחלתי להסתכל, לנסות להבין מה מיוחד בה. התחלתי להסתובב בתל אביב, להסתכל על בניינים, לשאול חברים מי האנשים שעומדים מאחורי המראה של העיר הזאת. זה הוביל די מהר לשם מנדלסון. ממה ששמעתי נראה היה כאילו מנדלסון בעצמו בנה את תל אביב. ואז, כשהבנתי שבעצם הוא לא בנה בה אפילו בניין אחד - זה סיקרן אותי עוד יותר".

בסוף אותה שנה שמע דרור כי מכון ון ליר עורך כנס המוקדש לאריך מנדלסון. הוא לקח עמו את המפיקה יעל שביט, ויחד הם התייצבו שם. "אחרי עשר דקות הבנתי שיש פה סרט", הוא נזכר. "הבנתי שהדמות הזאת מעניינת אותי, שהצמתים ההיסטוריים שבהם עברה מרתקים אותי, ושהבחירות שעשתה מעוררים בי משהו חזק. הדבר הראשון שתפס אותי היתה העובדה שמנדלסון היה חצי עיוור (הוא איבד אחת מעיניו בגיל צעיר בגלל מלנומה - נ"א). ואז, ברגע שראיתי את השרטוטים ואת הצילומים של בניין איינשטיין, הרגשתי שאני חייב לבדוק את הדמות הזאת, להבין אותה. זה התחיל לבעור בי כמו אש".

בסרט, שנוצר בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה והרשות השנייה, מסופר כי לואיז מנדלסון היתה הראשונה לזהות את הניצוץ הגאוני של בעלה, והיתה זו שנתנה את הדחיפה הראשונה לקריירה האדריכלית שלו. היא ניצלה את תשומת הלב הרבה שריכזה סביבה בברלין של אחרי המלחמה, בזכות הופעות הצ'לו שלה, כדי לקדם את האינטרסים של בן זוגה, ואירגנה תערוכה של רישומי האדריכלות שלו בגלריה החשובה ביותר בעיר.

"מבקרי האמנות היו מבולבלים", היא מספרת בסרט. "הם אמרו שלרישומים שלו אין קשר לארכיטקטורה. קסירר (בעל הגלריה שבה הוצגה התערוכה - נ"א) אמר לי: ‘עלמתי הצעירה, תגידי לבעלך שימצא לו דרך אחרת'".

את אלברט איינשטיין היא הכירה בזכות אהבתו למוסיקה. הוא היה מנגן אתה יחד בכל יום ראשון. כאשר שמעה על תוכניתו לבנות מעבדת תצפית שתסייע לו להוכיח את תורת היחסות, היא מיהרה להציג לפניו את הסקיצות של בעלה. איינשטיין התלהב, ומנדלסון תיכנן את המבנה הייחודי והמרשים. "פקידי העירייה היו המומים מהתוכנית למבנה. להשתמש בפלדה ובטון במקום בלבנים? אף מהנדס לא הסכים לשתף פעולה בניסוי החדש הזה", מספרת לואיז בסרט. אבל שנה לאחר הקמת המעבדה, זכה איינשטיין בפרס נובל, ואנשים מכל העולם הגיעו לראות את המבנה היוצא דופן. מנדלסון התפרסם בן לילה.

מיד אחרי הכנס במכון ון ליר, יצא דרור לברלין כדי לראות הבניינים של מנדלסון, סייר בישראל כדי לראות את הבניינים שהאדריכל הנודע תיכנן כאן לאחר שנמלט מגרמניה בשנות ה-30, והתחיל לקרוא את הטקסטים שלו - את אלפי המכתבים שכתב מ-1911 עד 1952, רובם ממוענים לאשתו. "רבים מהטקסטים שלו רומנטיים מאוד, טקסטים של אמן שמחפש את דרכו ובה בעת מנסה להרשים בחורה. אבל היה משהו בחתירה שלו לרוח, בניסיון להגיע לאיזו אמת פנימית, שהיה נאיבי ומושך גם יחד, וזה משך אותי יותר ויותר".

דרור, יוצר דוקומנטרי פורה שביים והפיק עד כה כ-20 סרטים, צלל לתחקיר ממושך על כל האספקטים הקשורים במנדלסון, הבניינים שהותיר אחריו וההקשרים ההיסטוריים שבהם פעל. תוך כדי כך, הוא יצר קשר עם נכדתו של מנדלסון ושיכנע אותה לשלוח אליו את כתב היד של לואיז.

בת זוגו של דרור, גליה אנגלמאיר דרור, נרתמה עד מהרה אף היא למשימה, והשניים בילו ימים ולילות ארוכים בכתיבת התסריט, בניסיון לפצח את סוד הקשר בין בני הזוג מנדלסון ואת הדרך הנכונה להציגו בסרט, כך שיביא את סיפורו חוצה היבשות של האדריכל.

תהילה מנופצת

ב-1933 נמלטו בני הזוג מנדלסון מגרמניה, ונדדו להולנד ולבריטניה. לאחר שחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, פנה למנדלסון בבקשה שיתכנן את ביתו ברחובות, והאדריכל קיבל הצעה לתכנן את קמפוס האוניברסיטה העברית, עברו בני הזוג להתגורר בירושלים. מנדלסון תיכנן שורה של מבנים בארץ, ביניהם המרכז הרפואי "הדסה" בהר הצופים, ביתו של ויצמן ברחובות, בית החולים רמב"ם בחיפה ועוד. אך הוא התאכזב עמוקות כשנודע לו כי תכנון הקמפוס בהר הצופים לא יופקד בידיו. "אני רואה את הקווים האציליים של הנוף המיוחד הזה, מבוזים ומעוותים על ידי בניינים חסרי מעוף וחסרי רצף. חלקת אדמה שניתנה על ידי האל טומאה בידיים שטניות. אני מרגיש כמו ירמיהו, פגוע עד עומק נשמתי", כתב מנדלסון, והחליט לנטוש את החזון הציוני.

ב-1941 עברו בני הזוג מנדלסון להתגורר בארצות הברית. לאחר שנודע למנדלסון על הטבח ביהודי אירופה, הוא החליט להציע את שירותיו לצבא ארצות הברית. עקב כך, הוא סייע לתכנן את "הכפר הגרמני" - קבוצת מבנים שהוקמו ביוטה, ארצות הברית, למטרות צבאיות. הם הוקמו בשיטות בנייה שהיו נהוגות בגרמניה, כדי להבטיח שהפצצות בעלות הברית יגרמו את הנזק המירבי בברלין וערים גרמניות נוספות. כך, במו ידיו, סייע להרוס את המבנים שהוא עצמו תיכנן, המבנים שהעניקו לו תהילת עולם.

"המלחמה הסתיימה. ההפצצות של כוחות הברית הובילו לסיום המלחמה", מספרת לואיז בסרט. "ומה נשאר מברלין?", שואל אותה הבמאי. "ברלין?", היא צוחקת צחוק עגום, "היא נהרסה כולה. מה נשאר מחיינו שם? מהמבנים שאריך בנה שם? אריך העדיף לא לדעת", היא אומרת, ובה בעת שוטפות את המסך תמונות קשות של העיר לאחר ההפצצות, הרוסה כליל ובתיה מתפוררים.

את הקטע הזה, למשל, כתבו בני הזוג דרור בעצמם. הטקסט הזה הוא בדיוני. אריך ולואיז מנדלסון לא התייחסו להפצצות הללו בכתביהם, אך ליוצרי הסרט היה חשוב להתייחס אליהן ואל האלמנט הטרגי שהיה גלום בהן בשביל גיבור הסרט. ההתרחקות מהדוקו הטהור ושילוב אלמנטים בדיוניים בסרט לא הרתיעו את דרור. "אני לא חושב שיש כזה דבר דוקו טהור. אנחנו הרי מספרים סיפור. אנחנו מספרים את האמת, אבל דרך הרבה שינויים, או שקרים. עם זאת, הנכונות ההיסטורית של הסרט נבדקה. עבדנו עם יועצים היסטוריים שכל הזמן החזירו לנו את הסרט זועמים, עם הערות כמו: ‘זה לא יכול להיות שאיינשטיין ניגן אתם ב-1933 כי הוא עזב כבר ב-1932', כך שנאלצנו לשנות את הסרט כל הזמן כדי להיות מדויקים היסטורית".

אחד האתגרים המרכזיים שעמדו לפניו ביצירת הסרט היה האתגר הוויזואלי. "העיסוק בארכיטקטורה הציב לנו אתגר של בניית דבר מה אסתטי מצורות תלת ממדיות שאנו צריכים להציג בדו ממד", מסביר דרור. "בנוסף, רבים מהבניינים שתיכנן מנדלסון כבר לא נראים כל כך טוב, ואולי הם גם לא נראים כל כך חדשניים יותר. כך שהאתגר המרכזי היה לייצר חוויה אסתטית מאוד, חוויה מרוממת, מדבר שקשה מאוד לצלם. בגלל זה ויתרנו על חלק מהמבנים. למשל, על בניין רמב"ם בחיפה, שפשוט נראה קטסטרופה. כמובן שזה אומר משהו על תרבות השימור והארכיטקטורה כאן".

תוך כדי עבודה הבין דרור, לדבריו, שהמשימה לצלם ארכיטקטורה מודרנית אינה פשוטה. "בהתחלה חשבנו לעשות את כל הצילומים האלה בשחור-לבן, כי ארכיטקטורה מודרנית נראית יפה יותר כך. אבל בסופו של דבר ויתרנו על זה", הוא אומר. אחד הפתרונות שמצא דרור לבעיה הזאת, היא הצגת רישומים אדריכליים מול המצלמה. הוא ביקש מירמי הופמן לרשום סקיצות של בניינים על זכוכית שהציב מול המצלמה, והתוצאה יפהפייה. זה לא רק מזכיר את רישומיו של מנדלסון עצמו, אלא גם מחזיר את הצופים אל הימים שבהם אדריכלות היתה נוצרת כך, בשרבוט מהיר על דף, במקום בתוכנות תלת ממד מורכבות במחשב.

כשהוא מסתובב כיום בתל אביב, מודה דרור, הוא כבר לא רואה את אותה עיר מכוערת שזכר מילדותו. "כשאני מסתכל עליה עכשיו אני יכול להבין יותר, אני יכול להעריך את כוחה של הרוח, של נוכחותה של השפעה שהיא לאו דווקא עניין של סגנון אדריכלי. אני לא חושב שמה שמייצג את מנדלסון הוא דווקא סגנון הבנייה שלו, למרות שזה מה שנשאר אחריו. אבל המחשבה על כך שמישהו יכול לשנות עיר, לגרום למקום מסוים להיראות באופן מסוים ולהשפיע עליו באופן עמוק, בלי שבכלל בנה בו - זה מרגש אותי. וזה מה שקורה לי כשאני מסתכל היום על תל אביב: אני מרגיש שיש סיכוי לרוח. וכשאני אומר רוח, אני מתכוון לשירה, להשראה שקשה לתפוס אותה, לא לסגנון אדריכלי אלא למשהו אחר, רחב הרבה יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו