בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עידן הדיוקן: שעתן של הביוגרפיות הקולנועיות

שחקנים רבים נמשכים בעשור האחרון לביוגרפיות קולנועיות משום שהן מגדילות את הסיכוי לאוסקר. אבל מה קורה כשהם אינם דומים לדמות?

תגובות

ב-1946 החליטה חברת האחים וורנר להפיק סרט ששמו "לילה ויום" על חייו של המלחין והתמלילן קול פורטר, שהיה אז בן 55 ובשיאה של הקריירה שלו (השם התייחס לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר של פורטר). פורטר, שהתענג על כל אחד ממטעמי החיים שהצלחתו יכלה להעניק לו, נענה להצעה בשמחה, אבל העמיד לחברה תנאי אחד: הוא יבחר את השחקן שיגלם את דמותו. אותו שחקן היה קרי גרנט, אז בן 42, וגם הוא בשיאה של הקריירה שלו.

קל להבין את בחירתו של פורטר. מי לא היה רוצה שגרנט יגלם את דמותו בקולנוע. אבל לא היה שום דמיון פיסי בין גרנט לפורטר. שניהם היו אלגנטיים ושניהם נהפכו לסמלים של תחכום גברי, אבל בעוד שפניו של גרנט נחצבו מיופי גברי שאיפיין לרוב כוכבי קולנוע בהוליווד הקלאסית, אלה של פורטר התאפיינו בגסות וכיעור אף שהיו מנת חלקם של שחקני האופי בהוליווד של פעם. היה ברור גם שבסרט שיופק בתקציב גדול ויכלול מספר רב של קטעים מוסיקליים ראוותניים צריך כוכב שיגלם את התפקיד הראשי, ואם כוכב, אז למה לא ללכת על הטוב ביותר, והטוב ביותר באותה תקופה, לפחות בסרטים בעלי הילה רומנטית, היה קרי גרנט.

בין האמיתי למומצא

לביוגרפיה הקולנועית של פורטר שהופקה באמצע שנות ה-40 היתה בעיה נוספת והיא שפורטר היה נשוי אמנם לאשה, לינדה, אבל ניהל אורח חיים הומוסקסואלי שהוסתר מהציבור. הקוד של הצנזורה הפנימית שלט אז עדיין בהוליווד והוא אסר על כל אזכור של הומוסקסואליות בסרטים. לפיכך המציאו האחים וורנר לפורטר ביוגרפיה וסגנון חיים חדש לחלוטין, שלא היה להם כל קשר למציאות.

אי–פי

הסרט, שביים מייקל קרטיז, שארבע שנים קודם לכן זכה להצלחה גדולה עם "ינקי דודל דנדי", ביוגרפיה מעט מדויקת יותר של הבדרן והמלחין ג'ורג' מ' קוהן, התמקד בסיפור אהבתם הסטרייטית לחלוטין של קול ולינדה (בגילומה של אלכסיס סמית). לציבור האמריקאי לא היה אכפת אם סיפור החיים שמוצג מדויק או לא, והסרט היה להיט גדול. לפורטר היו כנראה מחשבות שניות בנוגע לרעיון לעשות סרט על חייו, אפילו שגרנט הנערץ עליו גילם אותו בחן הצפוי. מספרים שאחרי הבכורה שמעו אותו אומר ללינדה: "אם עברתי את זה, אני אוכל לעבור הכ-ל".

פורטר, שמת ב-1964, חזר ב-2004 לקולנוע כמושא הביוגרפיה של אירווין וינקלר שנקראה באנגלית "Lovely-De" (אף הוא התייחס לאחד מלהיטיו) ובעברית שוב "לילה ויום". הפעם לא הוסתרה מהציבור העובדה שפורטר (קווין קליין) היה הומוסקסואל ונישואיו ללינדה (אשלי ג'אד) פיקטיביים - אבל הסרט נכשל בקופות.

האם דמותו של פורטר בסרט של וינקלר היתה "אמיתית" יותר מזו שהוצגה בסרט של קרטיז? השאלה הזאת עלתה אצלי בעקבות המספר הרב מתמיד של ביוגרפיות קולנועיות של אישים מכל התחומים שהופקו בעשור האחרון והאופנים המגוונים והמשתנים תמידית שבהם יוצרי קולנוע מתייחסים לכך שדמות היתה קיימת במציאות או עדיין מהלכת בינינו. אחת ההוכחות למשיכה העכשווית אל הביוגרפיה הקולנועית, וההערכה שלה הז'אנר זוכה, היא העובדה שרבים מהשחקנים והשחקניות שזכו באוסקרים בעשור האחרון קיבלו את הפרס בעקבות גילום דמויות אמיתיות. רשימה זו, רק בעשור האחרון, כוללת בין השאר את ניקול קידמן, שרליז תרון, ריס ויתרספון, הלן מירן ומריון קוטיאר בקרב הנשים. ובקרב הגברים את אדריאן ברודי, ג'יימי פוקס, פיליפ סימור הופמן, פורסט ויטאקר, שון פן ואשתקד קולין פירת, שכולם זכו באוסקר על גילום דמויות אמיתיות.

השנה נכללים ברשימת השחקנים בעלי סיכויים לזכות באוסקר בראד פיט שמגלם ב"מאניבול" את דמותו של בילי בין, בעבר מאמן קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס; ומריל סטריפ, שמגלמת ב"אשת הברזל" את דמותה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר, מרגרט תאצ'ר.

המורשת של הביוגרפיה הקולנועית, שבהפקתה החלו כבר בימי הראינוע הראשונים, הותירה מסורת מעניינת שלפיה הביוגרפיה בקולנוע אינה מוכרחה להיות אמיתית, אלא רשאית לשלב בין האמיתי למומצא. שני סרטים המוקרנים כעת בישראל מעידים על כך. "פלייאוף", סרטו של ערן ריקליס, שבתחילתו נכתב כי נוצר בהשראת סיפור חייו של מאמן הכדורסל רלף קליין. ההשראה מאפשרת לריקליס לברוא סיפור בדיוני על בסיס הסיפור האמיתי וכדי להבליט זאת שמו האמיתי של גיבור הסרט מוחלף בשם המומצא מקס סטולר. גם הסרט השני עוסק בספורט; זהו "מאניבול" של בנט מילר, שב-2005 ביים את "טרומן קפוטה", שעסק בפרק בחייו של הסופר, בגילומו של פיליפ סימור הופמן שזכה באוסקר.

הסרט מתבסס על ספר שכתב מייקל לואיס שעלילתו התבססה על אירועים מעולם הבייסבול בעשור הראשון של המאה הנוכחית, אבל על בסיס אותם אירועים אמיתיים בנה הספר סיפור בדיוני.

ארון סורקין, שעיבד את הספר לתסריט מצוין, המשיך את הכיוון הזה. כך, שתי הדמויות המרכזיות בסרט הן דמותו האמיתי של בילי ביין (פיט) ועוזרו הצעיר (ג'ונה היל), תרכובת מומצאת של דמויות שונות שהיו קיימות במציאות.

הדרך שבה הולך "מאניבול", אולי הסרט האמריקאי הטוב ביותר של השנה, מזכירה את זו שבה הלך אשתקד "הרשת החברתית", סרטו של דייוויד פינצ'ר, שהיה, לטעמי, הסרט האמריקאי הטוב ביותר של השנה הקודמת. גם הסרט ההוא, שתיאר את סיפור הקמת פייסבוק והתמקד בשתיים מהתביעות המשפטיות נגד מארק צוקרברג, התבסס על ספר שעיצב סיפור פיקטיבי על בסיס הפרטים ההיסטוריים האמיתיים. גם הסרט ההוא, שאף אותו כתב סורקין, עירב בין דמויות אמיתיות למומצאות כדי להציג את המהפכה החברתית שחולל צוקרברג.

דמויות אמיתיות עשויות להגיע אל בד הקולנוע כפי שהן, כחלק מדמות אחרת, שמורכבת מדמויות אמיתיות ומדומות וכדמות מומצאת על בסיסה של הדמות האמיתית, כפי שלמשל עושה ריקליס ב"פלייאוף". אבל אם ב"פלייאוף" הצופים מודעים כל הזמן לכך שסטולר הוא קליין והחלפת השם נועדה להעניק חופש להציג את סיפורו בדרך אחרת, הרי בסרטים אחרים החיבור בין דמות אמיתית למומצאת נעשה בדרכים מעורפלות או מתוחכמות יותר.

מריל סטריפ מתמחה בגילום דמויות שהיו במציאות, ובהן קארן סילקווד, שהתריעה על מחדלים בכור גרעיני באמריקה, קארן בליקסן, הסופרת הדנית שהיתה ידועה בשם איזאק דניסן, וג'וליה צ'יילד, אשפית המטבח. ב-2006 היא גילמה את דמותה של מירנדה פריסטלי, עורכת מגזין האופנה האימתנית בקומדיה "השטן לובשת פראדה", שביים דייוויד פרנקל. הסרט התבסס על ספרה של לורן ויסברגר, שבעזרת עלילה בדיונית תיאר את התקופה שבה היתה העוזרת של אנה וינטור, העורכת האימתנית של "ווג". דמותה של פריסטלי, בגילומה המבריק של סטריפ, נבנתה על בסיס דמותה של וינטור. השילוב יצר חלק מההנאה לצופים שהיו מודעים למקורות האמיתיים של העלילה המומצאת.

אני אוהב דיוקנאות, ביוגרפיות קולנועיות וגם סרטים שמערבלים בין האמיתי למומצא. לכן השפע הזה של ביוגרפיות קולנועיות והערבול ההולך וגדל בהן בין האמיתי לבדיוני מרתק אותי גם אם התוצאה לא תמיד מספקת כמו בסרט של יואן ספאר "גינסבורג" מאשתקד, שבו שולבו יסודות מעולם האנימציה הקולנועית ומז'אנרים כגון הסרט המוסיקלי כדי להציג את סיפור חייו של המלחין והזמר הצרפתי סרז' גינסבורג.

אני אוהב ביוגרפיות קולנועיות שמתייחסות אל חייו של אדם כאל טקסט שיש לעבד כפי שמעבדים יצירה מהספרות לקולנוע. אם זוהי ביוגרפיה של אדם שאיננו עוד, הרי זהו טקסט שיש לו התחלה, אמצע וסוף. אם הסרט מציג את סיפורו של אדם שעדיין חי, הרי הביוגרפיה נהפכת לעתים קרובות לדיוקן שככל שהוא חודר עמוק יותר אל תודעתה של הדמות כך הוא עשיר ומורכב יותר.

הסצינה הבלתי נמנעת

הקולנוע העכשווי פועל יותר ויותר בטריטוריה שמפגישה בין האמיתי לבדיוני ובין הממשי למדומה. הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: האחת, ההכרה במשבר שבו נתונה תפישת המציאות שלנו שביקשה תמיד לבשר שיש אמת שאפשר לתעד אותה. השנייה, ההכרה בטשטוש הגבולות בין האמיתי למומצא, שמלווה את תולדות אמנות הקולנוע מאז ראשיתן, אבל היחס אליו השתנה במקביל לתמורות אחרות שחלו בקולנוע ובתרבות שסובבת אותו.

אל השיח הזה חדרו גם בשנים האחרונות הסרט העלילתי והסרט התיעודי, שלעתים קרובות יותר ויותר כיום משתלבים זה בזה לצרכים אמנותיים ואידיאולוגיים שונים; וגם השימוש שהקולנוע עושה בדמויות שהיו קיימות במציאות כדי ליצור דיוקן או לעצב ביוגרפיה. הביקורת נהגה ללגלג על רוב הביוגרפיות שהופקו בהוליווד הקלאסית בטענה שהן מעוותות את האמת ההיסטורית והופכות את חייו של אדם בעל ייחוד לאוסף של קלישאות. ואמנם, אי אפשר שלא לגחך כאשר בביוגרפיות האלה, בין שהן של מלחין ובין של מדען ידוע, מופיעה הסצינה הבלתי נמנעת שבה סלבריטאי אחד מציג לסלבריטאי שני את הסלבריטאי השלישי ("שופן, תכיר, זה פרנץ ליסט").

אבל האם הביוגרפיות הקולנועיות העכשוויות של סרז' גינסבורג, מארק צוקרברג או בילי בין, שניזונות בדרכן אל הבד מעזרתן של המצאות עלילתיות בדיוניות, "אמיתיות" יותר מאלה של קול פורטר, שופן או ליסט, שהופקו בשנות ה-40 וה-50 וכמעט שום פרט ביוגרפי בהן לא היה נכון? דווקא הטשטוש בין האמיתי למדומה מעביר לעתים את התחושה שהאמת הכלולה בחייו של אדם היא חמקמקה והיכולת לפתור את תעלומת החיים האלה היא הטעיה.

שני יוצרים גדולים אמרו זאת בסרטיהם כמעט באותו רגע היסטורי: צ'רלי צ'פלין שב-1940 בסרטו "הדיקטטור הגדול" הציג, זה בצד זה, ספר יהודי מהגטו ומוקיון מסוכן שנברא בצלמו של אדולף היטלר; ואורסון ולס שב"האזרח קיין" ב-1941 המציא את הביוגרפיה הקולנועית הבדיונית עם הדיוקן של צ'ארלס פוסטר קיין, שדמותו הפיקטיבית נבראה כנראה בצלם זו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט.

אז בפעם הבאה כשמישהו אומר לכם שהוא לא מבין מדוע "האזרח קיין" נחשב לסרט כה חשוב תשיבו לו כי זה משום שבלי הסרט ההוא - ששימש גם כדיוקן של ולס עצמו - הקולנוע העכשווי לא היה קיים. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו