בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וולגריות נשית קלה: ראיון עם השחקנית קריסטן ויג

דרך ארוכה עשתה ויג ממלצרות עד שלוהקה לסרטים עם שון פן. שובר הקופות "מסיבת רווקות", שבו כיכבה ושאותו כתבה, קידם אותה לשורה הראשונה

3תגובות

הקיץ האחרון שינה כנראה את חייה של קריסטן ויג. במשך ארבע שנים עמלו היא ואנני ממולו, חברתה ושותפתה לכתיבה, על תסריט לקומדיה שהזמין ג'אד אפאטו, על אשה שחברתה הטובה מתחתנת. זה היה התפקיד הראשי הראשון של השחקנית בת ה-38 בסרט קולנוע, והתסריט המלא הראשון שלה שמופק. אפשר ללמוד על האופן שבו קיבל הקהל את הסרט מהסיפור הזה: לפני כמה שבועות צפיתי בו עם ידידה במהלך טיסה. בסצינה שבה הכלה כורעת ברחוב כדי להיפטר מקבב מקולקל, חברתי צחקה צחוק חזק וממושך, ואשה שהלכה במעבר התכופפה אלינו ואמרה, "במה אתן צופות?".

ויג מחייכת לשמע הסיפור הזה. "גאווה", היא אומרת על היום שבו צולמה סצינת החירבון ברחוב. "רגע של גאווה".

אנחנו יושבות בבית התה במלון אופנתי בטרייבקה שבמנהטן, השכונה שוויג מתגוררת בה. לפני "מסיבת רווקות" הכיר אותה הקהל האמריקאי בתור אחת השחקניות הוותיקות ב"סאטרדיי נייט לייב" ובתפקידי-אורח גונבי הצגה בסרטים כגון "עיר רפאים" ו"הדייט שתקע אותי".

עד אמצע הקיץ הספיק הסרט לגרוף יותר מ-150 מיליון דולר בארצות הברית, וגבר לא רק על כל סרטיו האחרים של אפאטו, אלא על כל "קומדיה נשית מוגבלת לצפייה" בהיסטוריה, והדבר מציב את ויג במעמד השחקנית הלוהטת של הרגע, אף שהיא מתקוממת ודוחה את הרמיזה המשתמעת מכך, כאילו לפני "מסיבת רווקות" שיחקה רק נערות תמימות.

גטי אימג`ס

"ברוב ההיבטים החיים שלי לא השתנו", היא אומרת. "אני יודעת שזו תשובה משעממת. אנשים רוצים לשמוע שקניתי זהב, פרוות..." היא עוצרת לרגע מתוזמן היטב. "לעולם לא אלבש פרווה".

אבל האם לא נאלצת לדחות הצעות רבות מאוד?

"כן, זאת אומרת לא. יש תחושה מוזרה להגיד את זה; אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני אומרת, ‘כולם רוצים אותי!' זאת אומרת, ‘מסיבת רווקות' היה ללא ספק התפקיד הגדול ביותר שקיבלתי אי פעם. ולזה צריך להוסיף את העובדה שאני אחת הכותבות. אבל..." - ויג, בחורה קטנה ורזה, בעלת שיער חלק מאוד וגוף שנוטה קדימה בהתלהבות, נראית נבוכה - "לא מגיעים הביתה ארגזים של תסריטים".

עציצי גראס מנופצים

האמירה המאופקת שלה ניזונה אולי מההשוואות הבלתי נמנעות והמביכות בינה לבין נשים אחרות בתחומה, כאילו התרבות יכולה לשאת רק שתיים בכל פעם. ויג שומעת שהיא "טינה פיי החדשה". לא מעט - פיי היתה הכותבת הראשית ב"סאטרדיי נייט לייב" כשוויג הצטרפה לתוכנית - אך ההשוואה אינה במקומה. ויג היא קודם כל שחקנית ואחר כך קומיקאית. סרט שהשתתפה בו, בבימויו של שון פן, נמצא עכשיו בתהליך הפקה, והיא תככב בסרט נוסף, "Imogene", לצד אנט בנינג ומאט דילון. אפשר להסיק מזה שהיא מתכוונת לפתח את הקריירה שלה מעבר לתחום הקומדיה. "תמיד קוראים לי קומיקאית. אני לא רואה את עצמי ככה. אני רואה בעצמי שחקנית שעושה קומדיות. אבל אני גם רוצה לעשות עוד דברים".

אי–פי

היא לא הגיעה לעמדה הזאת ללא מאמץ. אחרי ילדות באפסטייט ניו יורק היא החלה ללמוד אמנות באוניברסיטה באריזונה. בתום השנה הראשונה נשרה ועברה ללוס אנג'לס, לנסות לבנות לה קריירה של משחק. לאוניברסיטת אריזונה יש שם של מוסד הולל, ששיעור השימוש בסמים ובאלכוהול גבוה בו במיוחד, אבל ויג אומרת שעברה את השלב הזה כבר בתיכון, אז היו לה כמה שנים לא יציבות. "לא הייתי תלמידה טובה כי הייתי מאוד חברתית. התעניינתי יותר בבילויים עם חברות. לא הייתי מודעת לחשיבות של בית הספר. אבל אחר כך, כשהתחלתי ללמוד בקולג', התייחסתי ללימודים יותר ברצינות, כי נהניתי מהם".

עד כמה "חברתית" היית? האם השעו אותך?

"לא ליותר מיומיים. היו השעיות". הבעתה נאטמת. "זה היה בעבר". לפני שאור הזרקורים התמקד בה בעוצמה כה גדולה, דיברה ויג בפומבי על מעשי חוליגניות שעשתה בנעוריה. בין השאר נתפסה בשתיית אלכוהול בהיותה קטינה בהופעה של "גרייטפול דד", לא הלכה לבית הספר, ומה שלדבריה היה הגרוע מכל, ניפצה עציצי גראס במרפסת של שכנים, מעשה שמייסר אותה קשות עד היום. בתחילת שנות ה-20 לחייה היו הוריה מודאגים עדיין, היא אומרת, ואז כשהפסיקה את הלימודים וסיפרה להם שהיא רוצה להיות שחקנית, "היו הכי מודאגים שאפשר".

מסיבות כלכליות?

"כן. וגם הם לא רצו שאתאכזב. הם תמיד הזכירו את המספרים - את יודעת כמה אנשים מנסים לעשות מה שאת עושה? הסיכויים שלך קלושים מאוד. והם צודקים. טכנית. אבל כשאת בת עשרים את רק אומרת, למה אתם לא תומכים בי? אתם לא מסוגלים להרגיש גאווה על שאני מנסה להגשים את החלום שלי?" היא לובשת ארשת יבבנית ומטה את ראשה. "אבל הם התעשתו במהירות כשראו כמה אושר זה גורם לי. הם היו באים ורואים אותי בהצגות הקטנות והאיומות שהשתתפתי בהן".

ויג לא ידעה שהיא מצחיקה בילדותה. אביה, היא מספרת, מרבה לספר בדיחות. גם אמה מצחיקה, אבל "היא מצחיקה כמו אמא, מצחיקה שלא מנסה להצחיק אבל היא מצחיקה". לפני שפרש לגמלאות ניהל אביה מעגנה באחד האגמים באפסטייט ניו יורק (השם ויג מעיד על מוצאו הנורווגי). אמה היתה ציירת. גם אחרי כל השנים האלה, הם עדיין לא הרפו מתחושת חוסר הביטחון ביחס לחייה של בתם. כשהיא מספרת להם שהיא מופיעה בסרט, אמה אומרת בזהירות, "זה סרט שנוכל לראות בקולנוע?" ויג מחייכת ואומרת, "הם עדיין מתרגלים לרעיון שאני עובדת ושזה בסדר".

ובצדק. 11 שנה חייתה ויג בלוס אנג'לס עד שהגיע הטלפון מ"סאטרדיי נייט לייב", ובתקופה הזאת הכנסתה היתה לא יציבה. היא הגיעה לעיר ללא קשרים מקצועיים ובתחושה מטרידה שלא תצליח לגבור על מתחריה. "הרגשתי מאוימת נורא ולא היה לי שום ניסיון. פחדתי והייתי חסרת ביטחון ולא היו לי קורות חיים להראות, וכולם סביבי היו יפים וצעירים, וחשבתי לי, אולי עדיף שאעבוד בחנות ואיהנה ממזג האוויר. אבל התחלתי לקחת שיעורי אימפרוביזציה וככה התחלתי".

היא לא שמעה על אימפרוביזציה קודם לכן. אבל כשהגיעה יום אחד לצפות בהצגה ב"גראונדלינגס", להקת האימפרוביזציה המפורסמת מלוס אנג'לס, שעם בוגריה נמנים ליסה קודרו, ויל פרל וקונן אובריאן, משהו דיבר אליה. הרעיון לעמוד על במה ולהמציא כל מיני דברים היה לדבריה מפחיד פחות מאשר לומר משפטים כתובים מראש, בפחד מנקר שיש דרך נכונה ולא נכונה לומר אותם. באימפרוביזציה אין נכון ולא נכון: "אי אפשר לפשל ואי אפשר לשכוח את הטקסט".

אלא שעם התלהבות לא הולכים למכולת, ולכן ויג עבדה בשורה של עבודות מזדמנות, בין השאר בסטודיו לעיצוב זרי פרחים במשך שנתיים, ובתפקיד מלצרית בחדר האוכל באולפני יוניברסל. מפעם לפעם היא נתקלת במישהו בתוכנית טלוויזיה או בסרט, ותוהה מאיפה היא מכירה אותו. "ואז אני נזכרת: אה, כן, הייתי מגישה לך סלט רוקפור".

ואז צילצל הטלפון

עברו עליה לילות רבים של דאגה וחשש. "אלוהים, כל חודש, כן, כי לא הרווחתי הרבה כסף. במבט לאחור, זו היתה אחת התקופות הטובות ביותר בחיי, כי הייתי מעורבת מאוד בחיים של החברים שלי. אבל היו רגעים שחשבתי, אולי כבר נתתי לזה פרק זמן מספיק לניסיון, אולי אני צריכה להפסיק, לעזוב? אבל לא. יש לי משפחה שם, יש לי חלל להעלות בו הצגות. אני מעדיפה לעשות מה שאני אוהבת ולגור מעל מוסך - וגרתי ככה - מאשר לא לעשות את זה".

הטלפון הגיע ב-2005. ויג טסה לניו יורק לראשון בסדרה של אודישנים לפני יוצרי "סאטרדיי נייט לייב". פורמט המבחנים היה סטנד-אפ, דבר שלא עשתה קודם לכן, והיה עליה לעשות זאת לפני פאנל מפחיד שישבו בו בין השאר לורן מייקלס, המפיק האגדי של התוכנית, וטינה פיי. ויג התבקשה להציג מגוון דמויות פרי דמיונה שיתאימו לתוכנית המערכונים, והיא עמדה לבדה על הבמה ורעדה, וציפתה שהבוחנים יגיבו אליה בשתיקה. כששמעה כמה צחוקים התחזקה מעט, עברה את האודישן והוזמנה שוב למבחן נוסף. ואחריו לא שמעה מהם. ואז התחילה העונה החדשה. "חשבתי, בסדר, זה ברור - תודה שבאת. אבל אחרי התוכנית השלישית צלצלו ואמרו שהתקבלתי ואני מוזמנת לבוא".

ויג הצטרפה לתוכנית בתקופה שהתחולל בה שינוי תרבותי. פיי היתה הכותבת הראשית, האשה הראשונה בתפקיד, וכתבה על תרבות המאצ'ו הרשמית של התוכנית - גברים משתינים בצנצנות ליד שולחנות העבודה שלהם, וכן הלאה, דבר שעשתה בו שימוש ב"רוק 30". היה קשה, היא אומרת, להיכנס למקום עבודה שבו כולם מכירים את כולם: "כמו להגיע למסיבה בסלון בבית פרטי, כשכולם מרגישים נוח וחלצו נעליים והם יושבים על הספה ואני נכנסת ואני לבושה קצת בהידור ולא יודעת איפה לעמוד. כולם האירו פנים והיו נחמדים אלי, אבל ידעתי שאני עדיין לא בעמדה שאני יכולה לחלוץ את הנעליים".

אי–פי

היא התרגשה לעבוד עם שחקניות כמו פיי, איימי פוהלר ורייצ'ל דראץ', אך אינה ששה להגדיר את סביבת העבודה, שעדיין רוויה טסטוסטרון, בתואר "מרתיעה". "כלומר, מהבחינה המספרית עובדים שם יותר גברים, אבל בעיניי זה לא... אני אפילו לא חושבת על זה. גברים עובדים שם, נשים עובדות שם, יש עכשיו בצוות הרבה כותבות נהדרות... אמנם יש יותר גברים, אבל אני לא חושבת שמישהו באמת...".

האם נמנית עם מעריציה של פיי לפני שהצטרפת לתוכנית?

"אני צופה בתוכנית מיום שנולדתי. אני בהחלט מתפעלת מכל ההישגים שלה, בייחוד מהעובדה שבאה מ'סאטרדיי נייט לייב' והיתה הכותבת הראשית, ואחר כך עשתה את ‘רוק 30' ואת כל הסרטים וכתבה את הספר, זה בהחלט משהו שמעורר בי את המחשבה, וואו, דברים כאלה יכולים לקרות. מישהי יכולה לעשות את זה. היא עשתה את זה. היא הרוויחה את זה ביושר".

גניבה בחמש דקות

עד היום הכניס "מסיבת רווקות" כ-286 מיליון דולר בכל העולם; הוא אינו זקוק לתואר "הקומדיה הנשית הטובה ביותר" משום שעלה ברווחים על כל סרטיו הקודמים של אפאטו, לרבות "והרי החדשות" ו"בתול בן ארבעים".

ואף על פי כן, ויג אינה זוקפת לזכותה דיווידנדים פמיניסטיים בשל הסרט - כאילו הוא איפשר לשחקניות להיות מגעילות לא פחות מגברים על המסך. היא אומרת שכשהיא וממולו כתבו את סצינת החירבון ברחוב ("זו יכולה להיות הכותרת של הכתבה?"), הן לא התכוונו להשוות את מעמדן בתחום לזה של הגברים, והן גם לא דנו רבות בשאלה אם השוק יגלה סובלנות כלפי וולגריות כזאת מצד נשים. לא. "אני חושבת שכשעוסקים בעבודה יצירתית וחושבים, ‘מה יגידו המבקרים?' במקום מה רוצים להביע, זה יכול קצת להעכיר את הדברים, ואני מדברת ברצינות כזאת על החירבון ברחוב - אבל בקשר לזה במיוחד אני זוכרת שאמרנו, זה סיום מצחיק לסצינה, ואנני היתה תמיד עושה חיקוי של מישהו שמבין בהדרגה שהוא חירבן במכנסיים, שוקעת לאט לרצפה. היא היתה עושה את זה בתור בדיחה, וזה תמיד הצחיק אותי נורא. היא עשתה מזה משהו אחר לגמרי".

אפאטו פנה לוויג וביקש ממנה לכתוב בעבורו תסריט אחרי שעבדו יחד ב"הדייט שתקע אותי", שבו היא גילמה תפקיד קטן אך חשוב בדמות הבוסית הכלבתא של קתרין הייגל. בחמש הדקות שהופיעה על המסך ויג הצליחה להמחיש באופן מרהיב את הפער בין מה שהדמות אמרה לבין מה שהיא חושבת.

היא וממולו הגו בתחילה את "מסיבת רווקות" לא בתור סרט חתונות ממש, אלא כסרט על חברות. "אמנם קוראים לו ‘מסיבת רווקות', אני מבינה את זה. אבל הסרט מספר על נשים שכשהן מגיעות לגיל הזה, אם הן בשנות ה-30 לחייהן ואם לא, הן חושבות שהן אמורות להיות במקום אחר. זאת היתה נקודת המוצא שלנו. וגם העובדה שאנני היתה בשבע חתונות בתוך שנתיים. ושהיו לה חברות שהתחתנו עם גברים עשירים והיא היתה מגיעה לקאנטרי קלאב למסיבת הרווקות במכונית שמראות הצד שלה מודבקות לגוף המכונית בסרט דביק, ובסוף הערב היתה צריכה להשתחל פנימה דרך החלון כי הדלת הקדמית היתה תמיד מתנפחת במזג אוויר חם. אבל כשמדובר בחברה הטובה ביותר שלך, את לא רוצה להתלונן".

לפחות על הנייר התסריט לא נראה מבטיח במיוחד, הכותרת היתה נדושה, ולא תרם גם ריבוי סרטי החתונות הבינוניים בז'אנר שנדמה שמוצה לחלוטין. גם שמו של אפאטו עורר חשדות על השימוש שייעשה בדמויות מסוימות, בייחוד דמותה של מייגן, שמגלמת מליסה מקארתי, שנראתה כמו הבחורה השמנה הבלתי נמנעת והבדיחות הצפויות על התחת של השמנה. אבל למעשה מקארתי היא הכוכבת המפתיעה האחרת של הסרט, ו"הדמות שלא אכפת לה מה חושבים כולם. זה היה שיעור שהדמות שלי היתה צריכה ללמוד. לא אכפת לה מה חושבים, היא חיה בעולם משלה, אבל היא נדיבה ומתוקה. רצינו להביא נקודת מבט אחרת על החיים, את הדמות שבתחילה נדמה שהיא לא יכולה להגיד שום דבר שיעזור, אבל...".

כנות מתוקה

כתיבת הדיאלוגים היתה קלה יחסית, אומרת ויג, לעומת ההחלטה מה יקרה בכל סצינה, והסרט עבר שכתובים אינסופיים, שנדחסו בין מחויבויות עבודה אחרות, וכך ממולו, למשל, היתה טסה למקסיקו, שם ויג היתה לרגל צילומי סרט, כדי לעבוד עליו בסוף השבוע. בטיוטות המוקדמות הגיעו הנשים לווגאס, אבל הפרט הזה נזנח כשבמהלך ארבע שנות הכתיבה נעשה בו שימוש בסרטי חתונה אחרים כגון "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס".

מלבד העובדה ש"מסיבת הרווקות" הוא סרט מצחיק מאוד, הוא מוצלח משום שיש בו כנות מתוקה ומשום שהחברות בין שתי הדמויות הראשיות נראית אמיתית. ויג משועשעת מכך שהסרט כונה "גס" בפי רבים. הוא לא כל כך גס. "'שחק אותה אצל פורקי', זה סרט גס", היא אומרת ומחייכת. "וזה יהיה הסרט הבא שלי; סרט המשך ל'שחק אותה אצל פורקי'".

אחרי שש שנים בניו יורק, ויג סוף סוף מרגישה בבית בעיר. ההתחלה היתה קשה, לדבריה, וכשחברים הגיעו לבקר אותה היא היתה פורצת בבכי כשהלכו ("הייתי כל כך נבוכה. חשבתי, אלוהים אדירים, הם יחזרו למערב ויגידו, ‘קריסטן לא בסדר. היא לא מתמודדת כמו שצריך'").

אי–פי

אם להאמין לסיפורים, היא היתה נשואה זמן קצר לשחקן ושמו הייס הרגרוב, וכיום היא מתגוררת עם בן זוגה, קולנוען ושמו בריאן פטסוס, אבל היא מגיבה לכל שאלה שנוגעת לחייה הפרטיים בחיוך קפוא. היא כמובן מעדיפה לדבר על משחק, וההצלחה שנחלה בתפקיד הראשי שלה - "הרגשתי שאני מוכרחה לעשות עבודה טובה, אחרת אף אחד לא יזמין אותי שוב למסיבה" - השיבה לה כגמולה, למרות הצניעות המצפונית שלה, בסרטים שתמיד קיוותה לשחק בהם. בסרטו של שון פן, "The Comedian", שמצוי עדיין בשלבים מוקדמים של הפקה, ויג תככב לצד רוברט דה נירו. אז תיבחן באמת יכולתה לשחק בתפקידים נשיים ראשיים, ולשאת על כתפיה סרט שלם ללא בדיחות. "אני לא חושבת על זה", אומרת ויג. "כשאתה בתוך העניין, אתה בתוך העניין".

בינתיים יש לה מערכונים לכתוב ולצלם במסגרת לוח הזמנים הלחוץ של "סאטרדיי נייט לייב". אחרי הראיון היא צריכה ללכת למשרד לערב הכתיבה השבועי, שבו כולם מתבקשים להגיע בארבע אחר הצהריים ולהישאר עד למחרת בבוקר. ויג מרגישה כל כך טוב בימים אלה עד שלפני הפרידה אני מבקשת ממנה לאשר את גילה, ואני מופתעת שהיא מקדירה את פניה. כן, היא אומרת, היא בת 38. למה הפרצוף הזה? מתחת לשפם, כאילו אמרה דבר כפירה מסוכן, היא אומרת, "אני מרגישה שנשים נשאלות לגילן יותר מגברים". והיא מבזיקה חיוך ויוצאת מהמסעדה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו