בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוצא מהמקלט: ראיון עם השחקן מייקל שאנון

אחרי תפקידים חצי-מוטרפים ב"אימפריית הפשע" וב"חלון פנורמי", מייקל שאנון מדבר על תפקידו ב-"Take Shelter" ומתוודה על התשוקה לומר לאמו: תסתמי

תגובות

"אילו הייתי אלוהים", אומר מייקל שאנון, "הייתי יושב ומגרד בפדחתי וחושב: מה לעזאזל אני אמור לעשות עם זה? על כל אדם שעוזר לזקנה לחצות את הכביש יש מישהו אחר שהורג אדם במכות. ולפעמים זה אותו אדם עצמו. איך הוא יכול להבחין בינינו?" הוא בוהה בקפה ההפוך שלו, אובד עצות.

מצוקותיו של הכל-יכול אינן מטרידות כל אדם, אך תחושת ההזדהות של שאנון חובקת גם את אלה שהוא מפקפק בקיומם, או את אלה שהוא מתעב: ביום פגישתנו הוא מזועזע מהיריות בקדאפי הגוסס, "פשוט מדהים עד כמה הרסניים אנחנו מסוגלים להיות". הוא מאמין בדבקות שהאדם מסוגל להיות טוב לב.

הרגישות הזאת היא שהופכת אותו לשחקן ייחודי כל כך. בקרוב הוא יהיה כוכב-על - כשיגלם את גנרל זוד הנבל ב-"Man of Steel", גרסה מחודשת ל"סופרמן". עד כה התמחה בגילום דוברי אמת שאינם מסוגלים להתאפק מלומר אותה, יהיו ההשלכות אשר יהיו: קנאים מטורפים, כגון הסוכן הממשלתי ממחלקת האיסור על משקאות אלכוהוליים מתוך "אימפריית הפשע", הזקוף וקר כקבר; או מטורפים בקנאתם לאמת כמו החולה המטופל בשוקים חשמליים בסרט "חלון פנורמי", שאומר לאפריל וילר (קייט וינסלט) ההרה: "אני הממזר העצוב ביותר שאני מכיר. אבל דבר אחד משמח אותי: אני שמח שאני לא הולך להיות הילד הזה".

אי-פי

התפקיד הזה הפך אותו לפרצוף מפורסם. ואיזה פרצוף: עיניים בולטות, ארשת תמימה, תינוקית משהו, למרות כל הקמטים - ג'סטה ידועה של שאנון היא לכווץ את כל פניו בגועל עמוק. אך הרגליים שלו - המקופלות עכשיו כרגלי חסידה מתחת לשולחן הקפה - הן שמשוות לו את המראה יוצא הדופן. בגובה שלו, 193 ס"מ, הדמויות שהוא מגלם לא רק מדברות מלמעלה, הן ממש מטילות אימה מפני מה שיקרה אם יאבדו את השליטה העצמית.

התפקיד האחרון שלו, ב-"Take Shelter", ממש נכתב בשבילו: הבמאי ג'ף ניקולס כתב אותו לשאנון אחרי ששמע אותו מדבר בשקט בטלפון עם בתו הקטנה. הוא מגלם שם את קרטיס, מהנדס מכרות עדין נפש מטקסס, שחולם על סערה המבשרת אפוקליפסה. נפט ניתז מהשמים, דרורים נופלים ארצה. הקרובים לו ביותר - אשתו התומכת (שמגלמת ג'סיקה צ'סטיין), חברו לעבודה, אפילו הכלב שלו - נעשים אכזריים. המהנדס קרטיס נוקט גישה רציונלית ומחליט שהסיבה היא אחת משתיים: או שלקה בסכיזופרניה, כמו אמו, או שהעולם אכן בסכנה ומוטב שימהר לחפור לו מקלט בגינה. הוא חוקר את שתי האפשרויות, ממשכן את ביתו ומעורר עליו את זעם הקהילה המקומית הדתית.

מה שהסינים מבינים

סרטו של ניקולס הוא משל המזכיר את סיפור נח והתיבה: ספק שיר הלל למנעמי האמונה, ספק כתב הגנה על האתאיזם. שאנון שותף לספקנות של קרטיס. "אם אתה לא מאמין שיש בעולם עיקרון מארגן כלשהו, או שיש למעלה בשמים מישהו שמושך בחוטים, החיים עלולים להיות עמוסי לחצים. והטבע עצמו שרירותי מאוד - הוא לא חורש רע או מיטיב; הוא פשוט לא יודע שאנחנו כאן".

"Take Shelter", שמועמד לחמישה פרסי האינדיפנדנט ספיריט ובהם לסרט ולשחקן הראשי, טעון בחרדה אקולוגית. שאנון עצמו מאוכזב ממה שנראה לו אחריות של אובמה. "אם אי אפשר לנשום או לשתות את המים, מה זה משנה אם יש או אין ביטוח לאומי? הרי הניקיון האקולוגי יכול להיות גם עניין מכניס: הסינים מבינים את זה - הם בונים לוחות סולאריים בקצב מטורף. העניין מתמצה בשתי מלים: נפט ופחם. אנחנו מוכרחים להפסיק להשתמש בנפט ופחם. ומן הסתם לא נפסיק". הוא משפשף את מצחו. "אני עובר שוב ושוב מתקווה לייאוש".

פרנסואה דיהמל

הוא מקווה שהסרט ישמש מעין תרועת השכמה לאלה שחושבים שהם יכולים לכסות את העיניים. "קרטיס מגיב לתחושת ההרס הרדומה שלתחושתי נמצאת בכל מקום. העולם שברירי. אבל גם אי אפשר להניח לזה להרוס לנו את החיים. אני דווקא אדם רגוע למדי. בטח אנשים חושבים שאני עסוק כל החיים במחשבות על דברים מטורפים וקודרים, אבל זה לא נכון. אני לא מנסה לגרש שום דיבוק".

זה נכון. לשאנון יש חוש הומור חריף והוא משגר את הבדיחות שלו בדיבור עצל ובפנים חתומות. אך אם כבר מדברים על סוגיית הדיבוק, הוא מייחס את הכוח שהפגין בסצינה הבלתי נשכחת מ"חלון פנורמי", למשל, לתשוקה הישנה המקננת בו להגיד לאמא שלו: "תסתמי".

לא לשחק כמו כלב

פרטים מעברו מרמזים על תשוקה אבודה לנורמליות. הוא נולד בקנטאקי ב-1974 ואמו (עורכת דין) ואביו (מרצה לחשבונאות) נפרדו זמן קצר לאחר מכן; כל אחד מהוריו התחתן חמש פעמים. בבית הספר הוא ניגן בפסנתר וויולה, אבל היה מופרע עד כדי כך שהפנו אותו לפסיכיאטר. המשחק היה בשבילו מפלט. "זו היתה בעצם דרך לתת לגיטימציה לרגשות ודחפים שחוויתי. על הבמה היתה לי תחושה שאומרים לי, ‘בבקשה, לך על זה, תצרח, תשתולל, תחבוט בחזה, וכולם יגידו כמה אתה נפלא'".

הוא עבר מבית הספר היישר לבמה והגיע לשיקגו, ללהקת התיאטרון "סטפנוולף", שם הכיר את טרייסי לטס, כיום מחזאי עטור פרס פוליצר, שכתב לו כמה מתפקידיו החשובים. ב-1998, בהפקה של מחזהו "Killer Joe" בניו יורק, הבחין לטס בתזוזה ביחסי הכוחות בין האינסטינקט למחשבה בשיטת העבודה של שאנון. "זה היה הרגע הראשון שבו לא היתה תחושה שצופים בכלב על הבמה", הוא אומר. "אי אפשר להסיר את העיניים מכלב על במה, אבל כלב לאו דווקא יכול לעזור לך לספר סיפורים טובים".

אבל שאנון עדיין משתמש בכריזמה צרופה כשיטת עבודה. "אני בהחלט מעדיף שלא לדבר על משהו יותר מדי לפני שאני עושה אותו. אני לא יודע אם זה אומר שיש לי מין אינטלקט-על; אולי פשוט הדברים לא כל כך מסובכים. מפעם לפעם אני תופס את עצמי חושב, ‘לא בטוח שידעת מה באמת אתה עושה בסצינה ההיא. לדעתי בילפת'. והחצי השני של המוח שלי אומר: ‘למי אכפת לעזאזל? אם זה לא היה מספיק טוב היו מבקשים ממני לעשות את זה שוב".

הוא מחייך, וחורץ סדקים בשכבת האיפור ששמו עליו לצילומי תוכנית הבוקר. המייקאפ הוורוד הזה הולם בצורה מוזרה את בגדי חוטב העצים שהוא לובש: חולצה משובצת, ג'ינס מהסופרמרקט. הוא מעדיף את הסיפורים שלו טובים ונוטפי דם.

"דרמה היא קונפליקט", הוא אומר. "לא נכתבו מחזות יווניים על אנשים שאוכלים צהריים. במחזות יווניים אנשים מתאבדים, הורגים זה את זה, הורגים את האלים, האלים הורגים אותם. אילו עסק ‘Take Shelter' בגבר שחי לבדו ואוכל פרינגלס לאיש לא היה אכפת. מה שהופך את זה לסיפור טוב הוא שיש בו משפחה ויש בו איש שאוהב את המשפחה שלו. ג'ף ניקולס עבר הרבה דברים לא פשוטים, היתה לו חרדה מנישואים ומהקמת משפחה, והוא כתב את הסרט הזה כביטוי לחרדה הזאת. אבל במקום לכתוב אותו כפי שהוא - דבר שהיה יכול להיות משעמם כמו להסתכל על צבע טרי מתייבש - הוא יצר אלגוריה יפהפייה".

בתו של שאנון, סילביה, נולדה לפני שלוש שנים לקייט ארינגטון, אף היא בוגרת "סטפנוולף". "בחיים שלי לא דאגתי כמו שאני דואג לבת שלי. זה הרבה יותר מאשר לקוות שהקהל יאהב את ההצגה שאתה משחק בה, או שהבגדים שלך ייראו טוב. זה הדבר האמיתי".

"אני חושב שקרטיס מרגיש מבודד ובודד", אומר שאנון. "הוא מרוחק אפילו מהאנשים הכי קרובים ללבו. ובעיני תמיד מעניין לחקור דבר כזה. העניין הזה, ש'רוב האנשים חיים בייאוש שקט' (אימרה של תורו). זה אחד הדברים העמוקים ביותר שמישהו אמר אי פעם". ועד כמה מנקרת בו המחשבה שהוא עצמו נפש שסועה? הוא מחייך. "זה בסדר. אני מבין. אי אפשר פשוט להגיד שמייקל שאנון הוא שחקן בסרטים ובהצגות, כי אף אחד לא יקרא את הכתבה. למי אכפת?"

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו