בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשבילה צלמים עפים: ראיון עם השחקנית קלאודיה קרדינלה

פליני ליהק אותה ל"שמונה וחצי" ומאז לא הפסיקה לשחק. בפסטיבל בלונדון היא מספרת על סרטה החדש, על קול הגבר שלה ועל כך שמעולם לא התפשטה

תגובות

כשקלאודיה קרדינלה מבקרת בלונדון תוקפת אותה נוסטלגיה. השחקנית האיטלקית זוכרת שאחד מסרטיה הראשונים צולם כאן ב-1959, קומדיה נשכחת בשם "Upstairs and Downstaris". את המלכה היא פגשה בהצגת הבכורה של "סיפור הפרוורים" בכיכר לסטר ב-1962, ונראתה אז מלכותית לא פחות. היא באה ללונדון גם ב-1973, עם ידידה והבמאי הקבוע שלה, לוקינו ויסקונטי, כדי לראות את אחת ההופעות האחרונות של מרלנה דיטריך. "הוא שמר בחדרו תמונה של מרלנה דיטריך בתלבושת ההופעה. פנטסטי!".

הפעם היא מבקרת כאן לרגל פסטיבל הקולנוע הטורקי בלונדון, שנפתח בחודש שעבר בסרט חדש בכיכובה, "סיניורה אנריקה"; אבל בצהריים שקטים במלון בשכונת מייפייר, השיחה מתגלגלת באופן בלתי נמנע אל העבר. אחרי 120 סרטים, הזיכרון שלה חוצה שנים רבות יותר ויבשות רבות יותר וחולף על פני כוכבי עבר רבים יותר מכל שחקן אחר כמעט. זו דרך שנכבשה מתוך הערצתו של דור שלם (רובו גברים) והוארה בנורות התקשורת העולמית. כשפדריקו פליני טבע את המונח "פפראצי" ב"לה דולצ'ה ויטה", הוא חשב על סלבריטאים מסוגה של קרדינלה בדיוק, ולפיכך גם נתן לה את תפקידה - בתור כוכבת קולנוע - בסרטו הבא, "שמונה וחצי".

כוכבה דרך בדיוק בתקופה שבה החלה אירופה להתנער מהריאליזם ומהקיצוב, ואימצה את הזוהר והחושניות; כמו בת דורה הצרפתייה, בריז'יט בארדו, קרדינלה היתה להתגלמות הערכים האלה. "בשבילי הקולנוע הוא חלום", היא אומרת. "הדבר היפה ביותר. אני לא אוהבת לראות דברים בנאליים בסרטים. אני רוצה לראות משהו שיעורר בי מחשבה ויגרום לי לחלום".

גטי אימג`ס

בגיל 73 קרדינלה עדיין מפיצה זוהר, גם אם כמה מהאנקדוטות שלה כבר מצוחצחות כמו החרוזים הוורודים שסביב פרקי ידיה וצווארה. היא מספרת אותן, שרמנטית ונמרצת - כל כך נמרצת עד שבשלב מסוים אחד מצמידיה עף מפרק ידה ומסתחרר בחדר, לשמחתה הגדולה. "אצל ויסקונטי זה היה כמו תיאטרון", היא אומרת, "אצל פליני בדיוק ההפך: לא היה תסריט!" - כך היא מסכמת את הרגע הייחודי ב-1963 שבו היה עליה לטוס בין אתר הצילום של "שמונה וחצי" ברומא לבין זה של "הברדלס" של ויסקונטי בסיציליה. "אצל ויסקונטי היה אסור לדבר על הסט. אצל פדריקו כולם צעקו, כולם דיברו בטלפון, זה היה כמו קרקס. רק ככה הוא היה יכול ליצור. כשהיה שקט הוא לא היה מסוגל לעבוד".

די בשתי יצירות המופת האלה להבטיח את מקומה של קרדינלה בתולדות הקולנוע. אף ששני הסרטים עוסקים באיטליה המודרנית, המרחק ביניהם גדול מאוד. הסרט הראשון, של פליני, הוא מהפכני, מהיר וכאוטי, מצולם בשחור לבן מלא שיק; "הברדלס" לעומת זאת הוא שחזור מפואר וחושני של האריסטוקרטיה השוקעת במאה ה-19. ב"שמונה וחצי" קרדינלה מגלמת את עצמה, פחות או יותר - כוכבת קולנוע זוהרת שחושפת באופן סימבולי את תסכוליו של הבמאי, שמגלם מרצ'לו מסטרויאני, הסובל ממחסום יצירתי. "פליני אמר לי שאני המוזה שלו, שהוא שואב ממני השראה", היא אומרת. "כל מה שאני אומרת בסרט זה אלתור. פדריקו היה זה שדיבר אתי בסצינות האלה. מרצ'לו ישב לידו וחזר על מה שהוא אמר".

ב"הברדלס", לעומת זאת, היא בתו הקורנת של ראש העיר, הכובשת הן את לבו של אלן דלון והן את לבו של דודו, ברט לנקסטר. "דיברתי אנגלית עם לנקסטר, צרפתית עם דלון ואיטלקית עם השאר". ויסקונטי והיא נעשו לידידים קרובים. היא כיכבה ב"רוקו ואחיו" שלו, והופיעה בתפקידים חשובים בעוד שניים מסרטיו. "הוא לא אהב נשים, אני לא יודעת למה - אבל אתי היתה לו מערכת יחסים פנטסטית. הוא היה איש תרבות פנטסטי בכל הנוגע לציור, לאמנות ולמוסיקה - היה מסוגל לדבר על כל דבר".

היא צוחקת וצחוקה המוכר, הגרוני והצרוד, צרוד עכשיו עוד יותר לאחר שנים של עישון. "לפני הסרטים עם פליני תמיד דיבבו אותי בקול של שחקנית אחרת, בגלל הקול הזה שלי", היא אומרת. "הלבישו עלי קולות אחרים, גבוהים וקטנים. אפילו עכשיו כשאנשים מתקשרים אלי הביתה, הם חושבים שאני גבר".

הילד שהסתירה

אחרי "שמונה וחצי" ו"הברדלס" הגיעו סרטו של סרג'יו לאונה, "היו זמנים במערב", ואפוס האמזונס של ורנר הרצוג, "פיצקרלדו" - שהסיפורים מאתר הצילומים שלו, לרבות איומי רצח והתמוטטות השחקנים, היו לאגדה. "זו היתה ההרפתקה הגדולה ביותר בחיי!" עיניה של קרדינלה נדלקות מאחורי משקפיה המוצללים. "היינו רק קבוצה קטנה של אנשים, עם כל החיות ביער. אתה מתאר לעצמך?"

זה לא היה מסוכן?

"לא! אני אוהבת סכנה!"

והרצוג?

"הוא איש נפלא, אינטליגנטי מאוד ופנטסטי".

קינסקי?

"או מיי גוד! אבל הוא פחד ממני!"

אבל לא ייתכן שהשחקן הזה, רודף שמלות ידוע, לא ניסה לשלוח ידיים!

היא צוחקת ועונה כמצטטת, "בשבילי, העבודה היא דבר אחד והחיים דבר אחר".

במהלך השנים נקשר שמה של קרדינלה ברומנים עם גברים רבים, ובהם ז'אן-פול בלמונדו, וורן בייטי וז'אק שיראק. "היו לי הרבה חברים. את סטיב מקווין הייתי פוגשת ברומא כי הוא בא כל הזמן לפרארי לבדוק את המכוניות החדשות שלהם. רוק הדסון היה אחד החברים הטובים ביותר שלי (היא כיכבה לצדו בשני סרטים). פול ניומן נתן לי את הבית שלו בלוס אנג'לס, לגור בו, כשהייתי שם".

הסיפור על האופן שבו נכנסה קרדינלה לעולם הקולנוע כבר נהפך למיתוס. היא נולדה וגדלה בתוניסיה (משפחתה עברה לשם מסיציליה), זכתה בהיותה נערה בתחרות יופי שהיא אפילו לא נרשמה אליה, ובתור פרס נשלחה לפסטיבל הקולנוע בוונציה ב-1958. שם, מספרת האגדה, החלו המפיקים הבכירים ביותר של איטליה לחזר אחריה, אך היא דחתה את כולם וחזרה הביתה. המפיקים התעקשו, שלחו לאביה מברקים. "ככה קורה גם כשגבר מסתכל עלייך ואת לא מחזירה לו מבט", היא אומרת, "הוא תמיד מתעקש. אם את אומרת כן מיד, הוא לא מעוניין. אז ככל שאמרתי לא, כך הם התעקשו יותר".

כפי שממחישים סיפוריה של קרדינלה, תעשיית הקולנוע האיטלקית באותם ימים היתה גברית לחלוטין. תפקידה הבלעדי של האשה היה כמושא תשוקה, על המסך ומחוצה לו. קרדינלה החלה לחסות תחת כנפיו של פרנקו קריסטלדי, אחד המפיקים המצליחים ביותר באיטליה, שתחילה החתים אותה על חוזה ואחר כך נשא אותה לאישה (הם נפרדו באמצע שנות ה-70). הקשר אתו סיפק לה הזדמנויות, אך היו גם תנאים. "הקשר היה מאוד מחמיר", היא אומרת. "לא יכולתי להסתובב לבד. והוא שילם לי מעט מאוד, לפי חודש, לא לפי סרט".

קריסטלדי לא הרשה לה להסתפר או לעלות במשקל. וגרוע מכל, היה עליה להסתיר את העובדה שיש לה ילד קטן, שנולד כשהיתה בת 17. עד סוף שנות ה-60 נאמר בתקשורת שהוא אחיה הקטן. קרדינלה לא סיפרה מעולם מי אביו. כעבור עשרות שנים היא אמרה לתקשורת בצרפת שנאנסה. מטבע הדברים היא אינה חשה בנוח לספר על כך שוב, אך לדבריה אינה מרגישה שהתעשייה ניצלה אותה לרעה. "לא, לא, תמיד סירבתי לקבל יחס כזה", היא אומרת. "אף פעם לא הסכמתי להצטלם עירומה בסרטים שלי, למשל".

היה אפשר לסלוח לקרדינלה אילו שקעה היום בנוסטלגיה בסגנון "סנסט בולווארד", סוחרת בזיכרונות, מלקטת פרסים נוספים על מפעל חיים, ומתלוננת שהסרטים הם שנעשו קטנים. למעשה היא עושה את ההפך. היא לא הפסיקה לעבוד מעולם. בשנים האחרונות עבדה בסרטים טוניסאיים, ספרדיים, צרפתיים, איטלקיים, אמריקאיים, פורטוגליים וטורקיים. הסרט האחרון, קומדיה חוצה תרבויות ושמה "סיניורה אנריקה", היא ההסבר לנוכחותה בפסטיבל הסרטים הטורקי בלונדון. קרדינלה מגלמת בעלת בית איטלקייה שונאת גברים שמלמדת סטודנט טורקי צעיר ותמים על החיים והשפה ("הייתי פצצה. השדיים שלי היו עוד יותר יפים משל קלאודיה קרדינלה", אומרת הדמות שלה, ומותחת בכך קו מקשר נחמד בין אזכור עצמי ללגלוג עצמי).

השבוע היא בוונציה, בצילומי סרטה הבא, "Effie", סרט בריטי על מבקר האמנות בן המאה ה-19, ג'ון רסקין, ואשתו הצעירה, שכתבה אמה תומפסון וגם מככבת בו. "אני אוהבת להיות פעילה", אומרת קרדינלה. "ולא רק בקולנוע. אני לוחמת בארגוני נשים, הייתי שגרירה מטעם אונסק"ו תקופה ארוכה, פעלתי למען סובלנות, למען הגברת המודעות לאיידס". והיא עדיין פוגשת חברים ותיקים שנותרו בחיים, כגון אלן דלון, שאתו צפתה בגרסה המחודשת של מרטין סקורסזי ל"הברדלס" בפסטיבל קאן בשנה שעברה. "אלן לא הפסיק לבכות. הוא אמר, ‘אנחנו היחידים שנשארנו בחיים. כל השאר מתו".

ייתכן שחיבתה של קרדינלה למילות מפתח נלהבות ("פנטסטי!") היא מנגנון הגנה נגד נוסטלגיה כזאת, וזה אולי גם מה שעומד בבסיס התנופה המתמשכת שלה. "כשהייתי צעירה רציתי ללכת לכל המקומות ולהיות כל האנשים, ובעבודה הזאת, עשיתי את זה", היא אומרת. "הדבר המעניין לשחקנית הוא לא לעשות מה שהיא רוצה לעשות, אלא להיות מישהו אחר. הייתי בלונדינית, הייתי ברונטית, הייתי נסיכה, הייתי זונה. הייתי הכל. את לא את עצמך לפני המצלמה. את יכולה לחיות חיים של הרבה אנשים ולא רק את חייך שלך. אני חושבת שהיה לי מזל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו