בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סדק חברתי

רבים ראו במחזה "אלוהי הקטל" ביקורת סרקסטית חריפה על הבורגנות, אבל יסמינה רזה שכתבה אותו מתנגדת לקביעה הזאת. עם צאת הסרט החדש של רומן פולנסקי על פי המחזה, היא מספרת למה היא לא כותבת סאטירה ומה דעתה על הצלחה ועל פרסים

2תגובות

חוץ. יום חורפי בפארק ניו-יורקי. מעבר לנהר נראים גורדי השחקים הצפופים של מנהטן. קבוצת ילדים מתגודדת על אחד השבילים והמצלמה משקיפה עליהם מרחוק, קפואה במקומה. אט אט הם מתקרבים לעברה, כגוש אחד. מוסיקה עולצת מלווה את השוט הארוך הזה, שנמשך כמעט שתי דקות, ומונעת מהצופים לשמוע את חילופי הדברים ביניהם. כאשר שניים מהילדים מתחילים להתקוטט, המוסיקה נהפכת למהירה ודרמטית יותר. תנועה מהירה של אחד הילדים, שאוחז במקל, מותירה את חברו פצוע ומדמם.

פנים. חדר עבודה בדירה בברוקלין. פנלופה (ג'ודי פוסטר) יושבת מול המחשב בביתה, אצבעותיה נעות במהירות על גבי המקלדת, והיא מקריאה בקול את מה שהיא כותבת. 11 בינואר, שתיים וחצי אחר הצהריים", נשמע קולה, ואז פתאום היא מסובבת את ראשה. "אתם תכתבו את התצהיר שלכם בנפרד. זה שלנו", היא שולחת חיוך לבבי במיוחד, כמעט לבבי מדי, לעבר הזוג שעומד מאחוריה. "בעקבות ויכוח מילולי, בפארק גשר ברוקלין, זאכארי כהן, בן 11, חמוש במקל, הכה את בננו, איתן לונגסטריט, בפניו", היא ממשיכה להקליד. גבר ואשה רוכנים מעליה, בוחנים את המלים שמופיעות בזו אחר זו על המסך. "בנוסף לכך שקילל את איתן ופצע את שפתו העליונה, פעולה זו הסתיימה גם בשתי שיניים שבורות, ונזק עצבי לשן הימנית הקדמית".

"חמוש?", שואל פתאום גבר נוסף שניצב מאחור. פנלופה, בעלה מייקל (ג'ון סי ריילי) והאשה שלצדה, ננסי (קייט וינסלט), מפנים את ראשם לעברו, מופתעים. "חמוש. אתה לא אוהב את המלה 'חמוש'?", תוהה פנלופה. כמה מהנוכחים נעים בחוסר נוחות במקומם. "מה אפשר לומר במקום זה? אולי... 'נושא מקל'? או 'מחזיק מקל'?", היא מציעה. "נושא מקל, כן", מסכים אלן (כריסטוף וולץ), רציני עד אימה. האחרים נעים בהקלה, ופנלופה פונה שוב אל המחשב, מתקנת את הטעון תיקון. רגע לאחר מכן היא ובעלה כבר מלווים את אלן וננסי אל הדלת, ושני הזוגות מרעיפים חיוכים מנומסים לכל עבר, מנסים לרכך כל מלה שעלולה להרגיז מי מהנוכחים.

אי-פי

אבל המפגש הזה לא מסתיים כל כך מהר. "אלוהי הקטל", סרטו החדש של רומן פולנסקי - שביים לפי תסריט שכתב עם המחזאית והסופרת הצרפתייה-יהודייה יסמינה רזה - כולא את שני הזוגות הללו באותה דירה לאורך 79 דקות. ארבעת ההורים הסכימו להיפגש כדי ליישר את ההדורים ביניהם בעקבות הקטטה שפרצה בין ילדיהם והם מגיעים למפגש נוטפי שביעות רצון עצמית, חשים עצמם כארבעה מבוגרים אחראיים, תרבותיים, בוגרים ושוחרי שלום. ואולם, עד מהרה מתחילים להתגלע סדקים בחזות הבורגנית-הליברלית המנומסת שארבעת המבוגרים מסתתרים מאחוריה.

בראיון עמה באמצעות דואר אלקטרוני סיפרה רזה שהרעיון הראשוני ל"אלוהי הקטל", שנכתב תחילה כמחזה, נולד אצלה בעקבות מפגש אקראי עם אשה שהכירה. "זה קרה בעקבות סיפור על שיניים שבורות שסיפרה לי אמא של אחד החברים של בני", אמרה. "היא סיפרה לי את הסיפור במפגש ברחוב, ואני זוכרת שהיא סיימה את דבריה במלים: 'ואת קולטת, ההורים אפילו לא התקשרו אלינו!'. מיד חשבתי שאני יכולה להוציא משהו מהנושא הזה".

"אלוהי הקטל", שעלה בישראל בשבוע שעבר, מבוסס על מחזה שנון ומצליח של רזה שהוצג לראשונה בציריך ב-2006, עלה על הבמות בפאריס שנתיים לאחר מכן (בכיכובה של איזבל אופר), זכה להצלחה גדולה ובעקבות כך הוצג בהצלחה גם בלונדון. כדי להתאים את ההצגה גם לקהל אמריקאי, הסכימה רזה להכניס בה כמה שינויים. ההצגה עלתה בברודוויי ב-2009 בכיכובם של ג'יימס גנדולפיני וג'ף דניאלס ועד מהרה נהפכה ללהיט. המחזה הוצג על הבמות כ-450 פעם וזכה בשלושה פרסי טוני: להצגה הטובה ביותר, לבמאי הטוב ביותר (מתיו וורשוס) ולשחקנית המצטיינת (מרשה גיי הארדן). גם בישראל לא פיספסו את הקומדיה: את הגרסה הישראלית של המחזה, בתרגומו של דורי פרנס, ביים הלל מטלפונקט בתיאטרון בית לסין, וכיכבו בה ליאור אשכנזי, מיה דגן, אלון נוימן ונעמה שפירא.

פולנסקי ראה את ההצגה בפאריס והתלהב. בראיונות סיפר כי ישב באולם וצחק בקול רם. הוא אהב את הקצב המהיר של הדיאלוגים ואת העובדה שהעלילה מתרחשת על הבמה בזמן אמת. "בשל היותי במאי קולנוע, קשה היה לי שלא לדמיין את ההתרחשויות במחזה כסרט פוטנציאלי שאני מביים בדמיוני", סיפר. "בעודי מדמיין זאת, הכתה בי התובנה שמעולם לא ביימתי סרט החף לחלוטין ממשחקי זמן. באותו רגע חשתי שהמחזה הזה יכול לשמש בשבילי פלטפורמה נהדרת להתנסות קולנועית חדשה". בעקבות זאת, פנה פולנסקי לרזה, נפגש עמה והציע לה לעבד אתו את המחזה ליצירה קולנועית. "מיד חשבתי שזה רעיון טוב. אני מכירה את פולנסקי זה 20 שנה. כבר עבדנו יחד בעבר, על עיבוד של 'הגלגול' מאת פרנץ קפקא, שהוא עצמו ביצע בתיאטרון", היא מספרת.

הכל בגלל מלבן לבן

רזה, בת 52, היא מחזאית, סופרת ותסריטאית, ונחשבת לאחת המחזאיות המצליחות בעולם. היא בת להורים יהודים. אמה היתה כנרת הונגרייה, אביה מהנדס שהגיע מאיראן, והיא עצמה נולדה בפאריס. את הקריירה שלה החלה כשחקנית תיאטרון, וב-1987 כתבה את המחזה הראשון שלה, "שיחות אחרי הלוויה", שזיכה אותה בפרסים רבים, ובהם פרס מולייר היוקרתי. שנה לאחר מכן תירגמה רזה מחזה שהתבסס על "הגלגול" של קפקא לצורך הפקת תיאטרון בבימויו של פולנסקי - מלאכה שזיכתה אותה במועמדות לפרס מולייר (לתרגום הטוב ביותר) - ואז פנתה לכתוב מחזה נוסף, "La travers de l'hivere", שזיכה אותה ב-1990 בפרס מולייר נוסף (הפעם להצגת הפרינג' הטובה ביותר).

ואולם, רק ב-1995 זכתה רזה בהכרה בינלאומית נרחבת, בזכות מחזה נוסף שכתבה, "אמנות". זוהי סאטירה שבה שלושה חברים ותיקים מסתכסכים בעקבות ויכוח על ציור מודרני, שאינו אלא מלבן לבן, שאחד מהם קנה תמורת סכום עתק. המחזה תורגם ליותר מ-30 שפות, הוצג במדינות רבות וזכה בשלל פרסים, ביניהם פרס טוני האמריקאי, פרס לורנס אוליביה הבריטי ופרס מולייר הצרפתי. רזה נהפכה למחזאית כוכבת, והמבקרים גמרו את ההלל על יצירתה.

ויקטור פסקל

בסוף שנות ה-90 היא החלה לשלוח יד גם בכתיבת פרוזה, ופירסמה עד כה שלושה ספרים. את האחרון שבהם, "שחר, ערב או לילה" (2007), כתבה לאחר שליוותה במשך שנה תמימה את ניקולא סרקוזי בזמן מערכת הבחירות שלו לנשיאות צרפת. בספרה היא שירטטה את דמותו של מי שנבחר לבסוף להיות הנשיא הצרפתי כאדם מהיר חימה, שברירי, שאפתן ונרקיסיסט, וכצפוי, הספר עורר הדים רבים בצרפת ונהפך במהירות לרב מכר. ב-2009, כאשר הודיע לה פולנסקי שהוא מעוניין לצלם את הגרסה הקולנועית של "אלוהי הקטל" באנגלית, הסכימה רזה לבסס את העיבוד הזה על הגרסה האמריקאית של המחזה, שעלילתה התרחשה בניו יורק.

"'אלוהי הקטל' היה המחזה היחיד שלי שבו הסכמתי שיחליפו את המקום שבו התרחשה העלילה המקורית במקום אחר", היא אומרת. "וגם זאת רק לצורך הגרסה האמריקאית. בעיני, דמויות מותנות, בגופן ובנפשן, על ידי המוצא שלהן, ואין לשלול מהן את אזרחותן". לדבריה, היה זה בזמנו ג'יימס גנדולפיני, שנבחר לגלם את דמותו של מישל בהצגה האמריקאית, שפנה אליה והציע לנסות ליצור גרסה ניו-יורקית למחזה המקורי. "מכיוון שאני אוהבת מאוד את השחקן הזה, הסכמתי לנסות להעתיק את העלילה לברוקלין, שקרובה מאוד לפאריס ברוחה", היא מבהירה. "בסופו של דבר, הניסיון הזה הצליח. הגרסה האמריקאית היתה משכנעת ולא בגדה ברוחו של המחזה. למעשה, היא לא היתה כרוכה בשום שינוי משמעותי, מלבד שינוי השמות של המקומות והמותגים המוזכרים בו".

מכיוון שכבר העתיקה פעם אחת את העלילה מפאריס לניו יורק, לא היה אכפת לה לעשות זאת שוב, כדי שפולנסקי יוכל לצלם את הסרט באנגלית. "מכיוון שכבר התנסיתי בעבודה בברודוויי, כבר לא התנגדתי לרעיון הזה. אני גם מניחה שהידיעה שמדובר בקולנוע גרמה לכך שמראש לא היו לי אותן ההתנגדויות. הרי סרט, איך שלא יהיה, הוא עיבוד של היצירה".

את מלאכת העיבוד של המחזה לתסריט עשו רזה ופולנסקי יחד. "עבדנו ביחד, במשרד קטן, בבית הכפר שלו בשווייץ", היא מספרת. "כתבנו את התסריט במהירות רבה. באותה תקופה התמקדנו שנינו רק בדבר הזה. כאשר קרה שלא הסכמנו על משהו, שיחקנו בעצמנו את הדמויות השונות, כדי להשתכנע מה נכון (שנינו היינו בעבר שחקנים). לא נדרשנו לכתוב כמה גרסאות, כי מהר מאוד הגענו לגרסה שהיתה לשביעות הרצון של שנינו. "לאחר מכן, כמובן, היו ליטושים. בהמשך גם הוספנו אלמנטים שלא השתמשנו בהם קודם (כמו כל הדיאלוגים בשיחות הטלפון), והיו ויכוחים סביב התרגום של התסריט (הוא נכתב במקורו בצרפתית). המחזה נכתב בזמן אמת ורומן רצה לשמר את העיקרון הזה. זה חייב אותנו לשמר מסגרת קשיחה. גם אם השינויים רבים, הם עדיין נכללים במסגרת הזאת".

זו לא היתה הפעם הראשונה שרזה נדרשה לכתיבת תסריט. היא כבר כתבה בעבר שני תסריטים (לסרט "A demain" מ-1992 בכיכובה של ז'אן מורו ול-"Le pique nique de Lulu Kreutz" מ-2000 בכיכובו של פיליפ נוארה), ובכל זאת, היא אינה רואה עצמה כתסריטאית. כשהיא נשאלת אם כתיבת מחזה שונה מבחינתה לעומת כתיבת תסריט, היא עונה: אני לא יכולה לענות על כך. אינני מחשיבה את עצמי כתסריטאית, ובעצם גם לא כמחזאית, אלא כסופרת. בהחלט, כתבתי מחזות ויצירות ספרותיות. אבל לקולנוע לרוב אינני כותבת. כתיבה לקולנוע היא חסרת משמעות בשבילי, אלא אם כן אני עושה זאת בשביל עצמי או בשביל במאי שמלהיב אותי", היא מבהירה.

רזה אינה אוהבת להתראיין. בראיון ל"ניו יורק טיימס" לפני כמה חודשים הבהירה כי זה מבחינה הכרח, שהיתה שמחה לוותר עליו. "אחרי שאני כותבת, אין לי יותר מה לומר. הפרשנות שאחר כך מיותרת. אני כותבת - וזה מספיק", אמרה באותו ראיון. היא גם התקוממה בו נגד עיתנאים חטטנים שמפנים אליה שאלות אישיות. "לעתים קרובות מה שמוצג כראיון הוא בעצם חקירת אינקוויזיציה, שאינה מתמקדת ביצירה שלך אלא ב'מי את?'. זה ממש מרגיז אותי. אם לא הייתי מוכרחה להתראיין לא הייתי עושה את זה - אבל אם לא תדברי ביוזמתך, ידברו עלייך 20 אנשים אחרים".

את הראיון ל"הארץ" לרגל יציאת הסרט "אלוהי הקטל" היא סירבה לקיים בטלפון והבהירה כי היא מוכנה לקיימו רק באמצעות דואר אלקטרוני. היא כותבת בו, בין היתר, כי היא אינה מסכימה לקביעה שהתסריט של "אלוהי הקטל", כמו המחזה המקורי, הוא ביקורת סרקסטית על הבורגנות. "אני לחלוטין לא רואה כך את הכתיבה שלי", היא מציינת. "אני לא כותבת סאטירה. אני לא רוצה לבקר איש, שום קבוצה מיוחדת, וגם לא את הבורגנות. אין לי איזה מסר מיוחד. אני כותבת על אנשים שנאבקים בתוך סיטואציה נתונה. אני מעניקה להם מאפיינים, ואני צופה בקונפליקטים הנוצרים עקב המתח הקיים בין התדמית שאדם רוצה לשדר, לבין מה שהוא מסוגל לו בחייו".

בלומברג

האם זה היה אתגר לספר את הסיפור הזה בזמן אמת?

"זה היה אתגר עצום, שבתחילה לא הערכתי את הקושי שבו. אני לא אעשה זאת יותר!", חורצת רזה.

את חושבת שלמוצאך היהודי יש השפעה על הכתיבה שלך? את חושבת שההומור שלך יהודי?

"כן, ללא ספק. ספגתי הרבה מאופן הדיבור של מהגרים יהודים ממשפחתי ומהסביבה הקרובה. זהו שימוש חסכוני בשפה, שהולך ישר לעיקר וללב הדברים, לפעמים בלי כפפות".

ולבסוף, ידעת הצלחה רבה לאורך השנים: זכית בשלל פרסים יוקרתיים ובאינספור שבחים. האם יש משהו שאת עדיין מעוניינת להשיג?

"אני לא תופשת את עצמי בצורה כזאת. פרסים והצלחה זה כמובן דבר נעים, אבל אין להם משקל רב מבחינתי. כל מה שהייתי רוצה זה להיות מסוגלת להמשיך לכתוב, ולהשתפר בכך עוד ועוד". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו