בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די-וי-די

המלחמה השאפתנית של ה"ביץ' בויז" בביטלס

תחרות עם הביטלס עמדה ביסוד האלבום השאפתני "Smile" של ה"ביץ' בויז". סרט תיעודי מגולל את התככים, הפרנויות וההשראה שליוו אותו

תגובות

זאת היתה אחת הלידות הקשות בהיסטוריה של המוסיקה. לא פחות מ-38 שנים חלפו בין תחילת העבודה על האלבום "Smile" של ה"ביץ' בויז" לבין יציאתו הרשמית. תככים, מריבות משפחתיות, מאבקי אגו, פרנויות קשות ומצוקות נפשיות - כל האלמנטים שגרמו לגניזתו ארוכת השנים, כולם מתוארים ומתועדים בסרט הדוקומנטרי המרתק "Beautiful Dreamer: Brian Wilson and the Story of Smile" שיצא בארצות הברית לפני כשבע שנים אך הגיע רק בשבועות האחרונים למדפי ספריות הדי-וי-די בארץ, במסגרת המארז "Smile".

הסיפור נפתח עם שלושה אחים (בריאן, קארל ודניס וילסון), בן דוד אחד (מייק לאב) וחבר (אל ג'רדין), חבורה של מוסיקאים צעירים עם הרמוניה קולית יוצאת דופן, שהונהגו באופן קשוח, אלים ונטול פשרות על ידי אבי משפחת וילסון, מורי. בשנותיה הראשונות של הלהקה בריאן וילסון ביסס עצמו כמלחין, המעבד והמפיק המוסיקלי של ההרכב. היתה לו חשיבה מלודית והפקתית חדשנית, וגם אופי רגיש ביותר, נטייה לתחרותיות ופרפקציוניזם קיצוני. תחילה נהג לכתוב את השירים בין מסע הופעות אחד לשני, אבל ככל שקצב ההופעות גבר, גמלה בו ההחלטה להישאר באולפן בזמן שחבריו ללהקה מסיירים בעולם, ולהקדיש את הזמן רק לכתיבה ולהקלטה.

גטי אימג'ס

לפרסומם הראשוני זכו ה"ביץ' בויז" בזכות הצליל החמים והעליז של מוסיקת החוף הקליפורנית. אבל יצירת המופת השלמה ביותר שלהם, האלבום "Pet Sounds" שיצא במאי 1966, היתה הרבה יותר מורכבת. בריאן הלחין, עיבד והקליט, יחד עם קבוצה ענקית של נגני אולפן מקצועיים. כל שנותר לחבריו ללהקה לעשות היה לחזור מהטור ולהשחיל פנימה את ההרמוניה הקולית שלהם. ההצלחה האדירה של האלבום הגיעה עד לביטלס ועל פי הידוע דירבנה את ארבעת המופלאים להגיב באלבום אולפן מושקע ומהודק משלהם, "סרג'נט פפר", שיצא שנה אחר כך, ביוני 1967.

הצלחת "Pet Sounds" (ושל הסינגל "Good Vibrations" שיצא אחריו) גם הובילה את חברת התקליטים לתת לבריאן ב-1966 יד חופשית בתכנון הפרויקט הבא של הלהקה. וילסון, שראה לנגד עיניו כיצד הביטלס ממציאים את עצמם מחדש מדי תקליט, החליט לקחת את המוסיקה של ה"ביץ' בויז" שלב אחד הלאה. הוא חבר לכותב הטקסטים ואן דייק פארקס, שאותו פגש במסיבה, וחלק אתו את המחשבות שהעסיקו אותו באותה תקופה, הרהורים על אדמה, על רוח ועל אש, וגם על נושאים כמו צמחונות וירקות ועוד. הפנטסיה של בריאן היתה ליצור "יצירה סימפונית לאלוהים, המיועדת לבני נוער", ולא פעם הודה שהוא שואף לכתוב מוסיקה שאנשים יתפללו לצליליה.

חודשים ארוכים הוא עמל על כתיבת האלבום השאפתני, יצירה סבוכה ומורכבת, מרובת רבדים מוסיקליים, קטעים ותמות שמתחברות זו עם זו בנקודות השקה מפתיעות, שילובי כלים בלתי אפשריים, אפקטים מיוחדים והרבה משרוקיות. הוא הפך את ביתו למעבדת ניסויים משחקית, שלל מוסיקאים וחברים ביקרו אותו מדי יום, והוא ביקש מהם למשל להניח במרכז הסלון ארגז חול גדול, שבתוכו הוצב פסנתר כנף. כך ישב בריאן וניגן כאשר רגליו טובלות בחול. בהזדמנות אחרת פרש בבית אוהל גדול ושיכן בו את האורחים. להקלטת הקטע שעסק באלמנט האש, הזמין לכולם כובעי מכבי אש.

שדות תות ניצח

הבעיות התחילו כשהחבורה חזרה ממסע ההופעות. חברי הלהקה, ובעיקר מייק לאב, החמיצו פנים לשמע ההקלטות. זה היה ניסיוני מדי, "אוונגרדי מדי" לטענתם. הם גם לא הבינו את המלים, וערב אחד זה נגמר בטריקת דלת מצד פארקס, כאשר לאב ביקש ממנו להסביר למה התכוון באחד הטקסטים. אחרי שמצאו את הנוסחה המנצחת להצלחה בינלאומית, חברי הלהקה ציפו מבריאן להמשיך ליצור מתוך אותו שטאנץ. אבל הוא מצדו רצה להתקדם, כי מוסיקאים אמיתיים, כפי שאומר בסרט המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, לא אמורים להישאר במקום, ובטח שלא אמורים להקשיב לחברי להקה מפוחדים.

אחרי דיונים אינספור, הצליח בריאן לשכנע את ההרכב להקליט קולות לאלבום החדש, שכבר יצר ציפיות עצומות בחברת התקליטים ובקרב הקהל. אבל כל מה שההרכב עשה נוצר באנרגיות נמוכות, ובריאן - שבכל אותה עת התמודד גם עם קשיים טכניים, פרי ההפקה המוסיקלית התובענית שלו - הלך ונעשה מתוסכל. העניינים התפוצצו כאשר להקתו החליטה לתבוע את חברת התקליטים, וההקלטות נתקעו לגמרי. כדי לסיים את האלבום נדרשה לו עוד שנה שלמה באולפן, אבל איש לא הלך להעניק לו את השנה הזאת, וחמור מכך, כוחותיו הלכו ואזלו. כששמע ברדיו את "Strawberry Fields Forever" של הביטלס, חש שכל עבודתו ירדה לטמיון.

הוא החל לפתח סימפטומים של פרנויה. כשהקליט את הקטע בנושא האש, שריפה פרצה במורד הרחוב, ובריאן היה משוכנע שהוא זה שגרם לה. את מי שרצה לשוחח עמו הוא גרר אל תוך הבריכה, מכיוון שחשש ממכשירי ציתות. זאת היתה תחילת הסוף של ה"ביץ' בויז" כלהקה מאוחדת ומצליחה, ונוכחותו של בריאן הלכה והצטמצמה. האלבום "Smile" נזנח ונגנז. ככל שהזמן חלף, כל אזכור של המלה העלה בו מחדש את הכאב.

אבל בתחילת שנות ה-2000, חברים ששהו אתו בבית נדהמו לשמוע אותו מנגן מבעד לאחד הקירות קטעים מתוך אותו אלבום גנוז. בריאן היה אז כבר אדם מבוגר, שבע קרבות נפשיים, סמים, אלכוהול ותרופות, עם מבט קפוא ודיבור מרוחק. אבל הצלילים שבקעו מהחדר היו סימן ראשון לכך שהפצע של "Smile" עשוי להגליד.

ב-2004, אחרי תהליך עבודה ארוך ולא פשוט - כאשר כל המוסיקאים שלצדו, רובם צעירים, מכירים את ההיסטוריה הטעונה ומתייחסים אליו בכפפות של משי - העלה וילסון את "Smile" על הבמה לראשונה אי פעם. חמש דקות רצופות של תשואות סיכמו את המופע כהצלחה מסחררת. בין היתר נכחו באולם ג'ורג' מרטין ופול מקרטני. האלבום עצמו, שיצא לראשונה לחנויות (כאלבום סולו של וילסון, ולא כאלבום של ה"ביץ' בויז"), זכה להצלחה רבה. 38 שנים אחרי שעלה במוחו של בריאן וילסון, "Smile" גם גרם לו סוף סוף לחייך. *

"Smile", האוזן השלישית

אי-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו