בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השטן לובש חיתול: ראיון עם טילדה סווינטון

האם הילד הרצחני ב"חייבים לדבר על קווין" הוא דוגמא לרוע מולד או שאמו המנוכרת היא האחראית לאופיו? לטילדה סווינטון, כוכבת הסרט, יש תשובה

9תגובות

אנחנו יושבות במסעדה יוקרתית בסוהו, סביבנו לוגמי תה של בוקר, קרקוש כלים ומלמולים, ואני שואלת את טילדה סווינטון אם הרגישה אי פעם כמו מפלצת. היא מטה את פני הנער הטובים שלה, הממוסגרים בשיער בלונדיני גולש וקצר. "זה משהו שמרגישים בכלל?", היא שואלת, "או שאתה פשוט מפלצת. זאת אומרת, אני חושבת שהייתי מפלצת". עד לא מכבר, היא מספרת, היתה ידועה במשפחתה בתור הילדה שהצילה את חיי האח שלה, אך למעשה היא התכוונה להרוג אותו.

"רציתי להרוג אותו כי הוא היה בן, כמובן, וכבר היו לי שני אחים, וזה היה יותר מדי בשבילי". היא היתה בת ארבע וחצי כשנכנסה לחדרו, נחושה לממש את כוונותיה הקטלניות. "לא חשבתי על הפרטים, אבל הייתי מוכנה לאלתר משהו. שמתי לב שסרט הקשירה של הכובע שלו מבצבץ מזווית הפה שלו. התחלתי למשוך אותו החוצה - ואז חשבו שזה מעשה של גדול של אהבה, של טיפול!"

בשולחן סמוך תינוק מתחיל לצרוח ויללותיו מהדהדות בקנקני הארל גריי. מפלצתיות, גורסת סווינטון, יכולה לבעבע מתחת לפני השטח של כל אחד מאתנו. "כל פעם שילדים הורגים ילדים, או מבצעים מעשי אלימות קשים, תמיד שולפים מהמגירה העליונה את המלה ‘רוע'. אפילו לא מהמגירה התחתונה. זו תגובה מהירה מאוד. זה תמיד מדהים אותי, כי מגיל ארבע וחצי אני יודעת שזה לא נמצא בשום מגירה. זה הרבה יותר קרוב. זה ניצחון של הציוויליזציה, לא? שאנחנו מצליחים שלא להיות מפלצות"

חבטה בעורף הצופה

בגיל 50 פניה של סווינטון עדיין נעים בקלות בין גילים, מינים, אסתטיקות. רגע ניכרים בה תוויה של הסבתא-רבתא שלה, ג'ורג' סווינטון, אשת חברה יפהפייה שצייר ג'ון סינגר סרג'נט בסוף המאה ה-19; במשנהו היא נראית כמו גולגולת חשופה. כך או כך, קשה שלא לנעוץ בה עיניים.

לפני שנים, ב-1995, במסגרת מיצג מוזיאוני שהשתתפה בו, היא שכבה בתיבת תצוגה בגלריה סרפנטיין בלונדון. נדמה שיש בכך מן האירוניה, שכן מכל השחקניות בעולם, היא ודאי השחקנית שהכי פחות קל לחפצן, לשים בקופסה. היא קולית, אינטליגנטית, עונה לשאלות ברצון ולעומק כשהן מוצאות חן בעיניה, וקוטלת אותן ללא רחם כשהן לא. היא גוערת בי כשאני לא מדייקת, מבקשת שאנסח מחדש את השאלה, ויש לה כישרון מפחיד לגרום לבן שיחה להרגיש קטן.

אנחנו נפגשות כמה שעות לאחר הקרנת סרטה החדש של סווינטון, "חייבים לדבר על קווין". הסרט, שביימה לין רמזיי (יעלה לאקרנים בישראל בעוד שבוע וחצי), הוא יפהפה מבחינה חזותית אך קודר לחלוטין, והוא יוצר בצופה תחושה כאילו חבטו בעורפו באת חפירה. סווינטון היא אווה קצ'דוריאן, כותבת מדריכי תיירות מצליחה, המנהלת הוצאה לאור משלה ונהנית מעולם עשיר באמצעים ובהזדמנויות. היא מחליטה להביא ילד לעולם בסוף שנות השלושים לחייה, למרות החששות בדבר השפעתו על חייה השלווים עם בעלה פרנקלין. היא יולדת את קווין, הקשר בין האם לבנה אינו מצליח להתגבש, והילד המרגיז נעשה להתגלמות הטינה שהיא חשה כלפי השינוי לרעה שחל בחייה - עד שבגיל 15 הוא מבצע מעשה זוועה אלים.

סווינטון מצוינת. היא מופיעה כמעט בכל פריים, פניה כמו אדישות אך איכשהו ברור שמתחת לעורה רוגשת סערה. בעיניה הסרט הוא מין טרגדיה יוונית, "המחזה שלאוריפידס לא היה אומץ לכתוב", והיא אומרת שהתפקיד כבש אותה כשהתסריט החל לנטות לכיוון של אילמות. "אני לא טובה בדיבור רהוט. אני בנויה הרבה יותר למבט האילם". בעבר היא אמרה ששמחה לשמוע כי מישהו השווה אותה לבאסטר קיטון.

הספר שהסרט מבוסס עליו, מאת ליונל שרייבר (תורגם לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן) דווקא שופע מלים. זו אסופת מכתבים שכתבה אווה לבעלה אחרי הטבח, והמלים נשפכות בהם כמו כלבי ציד, צמאות לתשובות. הסרט לעומת זאת שקט, ומתמקד במרחב שבין הדמויות, בכל המרירות והחשדות שנותרים שתוקים. הרעיון שאווה תכתוב מכתבים אינסופיים על המסך, או תתאר את חייה בדברי קריינות, נדחה במהירות, אומרת סווינטון, "כי אין עם מי לדבר. זה דבר שאי אפשר לתאר. זה דבר שאי אפשר לבטא במלים, מה שהיא עוברת. זו אפילו לא בדידות. זה גיהינום, וזה הרבה יותר קשה".

היה רגע, לדבריה, "ששקלנו לצלם את הסרט בלי להראות את קווין, כך שהצופה לא יראה אותו לעולם, כמו שקורה ב'מלתעות'". זה היה נאמן יותר לספר, שקווין נשמר בו במרחק תמידי מאחר שהוא מתואר מבעד לעיניה של אמו. הרוע האינטנסיבי והבלתי מסויג שלו הגיוני יותר בספר, בגלל הרהוריה על העבר: בהתחשב בפשע שביצע קווין, אך טבעי שהיא מתמקדת בניתוח כל פגישה מרגיזה שלהם.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

אך הסרט מדלג קדימה ואחורה בין הטבח לבין הינקות, בסדרה של סצינות הסוקרת תקופת חיים, והרוע הצרוף של קווין מוצג בו בגרוטסקיות. בילדותו הוא שולט במעיו ועושה את צרכיו בנסיבות מסוימות רק כדי להרגיז את אמו; הוא מאונן מוכנית בחדר האמבטיה, בדלת פתוחה, ונוחר בבוז אל האם מעבר לכתפו.

סווינטון אומרת שהרגישה שהמלה רוע אינה במקומה: "זה כאילו משחרר מאחריות, המלה הזאת, אפילו הקונצפט הזה". במקומה היא רואה בסרט פנטסיה, שבה "הילד מבטא את הריחוק והניתוק שלה. היעדר האהדה שלו הוא הניתוק שלה. כל התקריות המוקדמות שמענות אותה כל כך, למשל כשלעגה לו מבעד לסורגי המיטה שלו - כמעט אמרתי סורגי הכלוב - ואמרה, ‘אימא היתה מאושרת לפני שקווין הקטן הגיע, עכשיו אימא מתעוררת כל בוקר ומקווה להיות בצרפת'... התמונה המוקדמת הזאת שהיא מחזיקה את התינוק בידיים, כשהוא צורח, והחיוך הנורא, הלא אותנטי שלה.

"זאת אומרת, את לא היית צורחת אילו הייתה לך אימא כזאת? אני הייתי צורחת! התחושה הזאת של חוסר אותנטיות בקשר הזה - היא צינזרה את החלק המרכזי באישיותה ביחסיו אתו; וקשה שלא להרגיש אהדה - ומוזר להשתמש במלה הזאת - אל הניסיונות שלו למשוך את תשומת לבה".

האם סווינטון חושבת שהסרט עלול להרתיע נשים מללדת ילדים, כפי שנאמר על הספר? "אני לא רואה סיבה לזה", היא אומרת בעליזות. "זו פנטסיה. זה אף פעם לא יהיה נורא עד כדי כך... כל אשה חושבת בשלב מסוים כשהיא בהיריון שאולי היא בעצם נושאת בתוכה את בנו של השטן". האם זה קרה לה? התאומים של סווינטון, זאווייה והונור, כיום בגיל ההתבגרות. "כן, בטח, כי את בנפילה חופשית, את מוכרחה לשאול את עצמך את השאלה הזאת. זה טירוף לא לשאול אותה".

היא ממשיכה: "אבל אני זוכרת שהבחנתי, כשילדתי את הילדים שלי, כמה הם מוצאים חן בעיני. לא רק אהבתי אותם, אלא ממש הייתי בעניין שלהם. ידעתי שאהיה סקרנית בקשר אליהם והייתי מוכנה לבלגן שמחכה לי. אבל בו בזמן אני זוכרת שהבחנתי שהוקל לי שהדבר הזה קיים בי. קודם לכן לא שיערתי שייתכן שיהיה ספק. חשבתי שזה יהיה אוטומטי - ומשהו בי אמר, ‘לא, ממש יש לך מזל'".

חייה של סווינטון עד היום נחלקו לשני חצאים מובהקים: הראשון בלב הממסד, השני מחוצה לו. היא בתו של המייג'ור-ג'נרל סר ג'ון סווינטון, אציל אנגלי בעל קרקעות, ובגיל עשר נשלחה ללמוד בפנימייה. זה הגיל, לדבריה, שבו ילדים מפענחים מה מייחד אותם, מה מקומם במשפחה. "ולכן זה רגע מוזר להגיד בו, ‘או-קיי, נפריע לך עכשיו בהתפתחות המועילה הזאת, ונתקע אותך עם הרבה בנות באי בודד ושמו בית ספר, וניתן לך להתמודד עם זה". היא הייתה נלהבת בתחילה, "כי שמחתי להיות בין בנות, משום שבמשפחה שלי כולם היו בנים. אמרתי, ‘טוב, בסדר. אז עכשיו אני בת'". אני נזכרת בתפקיד שאתו היא פרצה לתודעה הציבורית בדמות אורלנדו ב-1992 - דמות שהולכת לישון גבר ומתעוררת אשה, ומעירה: "אותו אדם. אין שום הבדל".

אבל בסך הכל היא לא נהנתה מהפנימייה. הציקו לה והיא התגעגעה הביתה: "אני חושבת שלא הוצאתי מלה חמש שנים". קראתי שציפו אז מהילדות להתחתן עם הממסד - רעיון שהוגשם בנישואיה של בת כיתתה, דיאנה ספנסר, לימים הנסיכה דיאנה - ואני שואלת אם היתה לה תחושה שמטפחים אותה לקראת נישואים. היא מתחלחלת. "אני לא בטוחה אם המלה ‘מטפחים' מתאימה. אני גם נדהמת שאנחנו יושבות ומדברות כאן, בריאיון ל'גרדיאן', על דיאנה ספנסר. אני לא מאמינה שזה קורה". אנחנו דנות בזה מעט, ואני מסבירה שאני מתעניינת ברעיון הרחב של נשים שמצפים מהן פשוט להתחתן. "זה היה מין מסוף מעבר", היא אומרת. "הצלחנו לשרוד. רובנו".

היא מפגינה פגיעות לא פחותה כשאני שואלת אותה על יחסיה עם הבמאי הרדיקלי דרק ג'רמן, שמת ב-1994. היא עשתה אתו שבעה סרטים. הם נפגשו לראשונה ב-1986, כשהוא ליהק את סרטו "קרוואג'ו" והיא היתה בנקודת מפנה, באמצע שנות העשרים לחייה. היא למדה ספרות אנגלית בקיימברידג', המשיכה לתיאטרון שייקספיר המלכותי, ושקלה להפסיק להופיע על הבמה. "חיפשתי סרט, תמיד. עבדתי בתיאטרון רק משום שהחברים שלי עבדו שם. החלקתי לתוך זה, ובשלב מסוים הבנתי שזה ממש לא מה שמעניין אותי".

להתיידד עם הכאוס

לא קראתי בשום מקום תיאור של פגישתה הראשונה עם ג'רמן, ואני מתעניינת איך זה היה, הצעד המכריע הזה שסטה מהמסלול הממסדי שלה. אך כשאני שואלת היא מקדירה את פניה. "את עושה משהו ממש מוזר", היא אומרת בחומרה, "את מצטטת לי דברים שאני זוכרת שאמרתי פעם, ולכן מתחשק לי להגיד ‘כן' ולסמן וי, ועוד וי ועוד וי". היא נאנחת. "טוב, בסדר, הכרתי את דרק והכרתי לראשונה אמנים עובדים, והוא היה הקולנוען הראשון. אני חושבת שהוא היה האמן החי הראשון שהכרתי בחיי".

בשנים שחלפו מאז היא עשתה סרטים אמנותיים וגם סרטים עתירי תקציב, והגיעה לעמדה שבה היא יכולה לעשות כמעט כל דבר שתרצה. ב-2008 זכתה באוסקר על הופעתה ב"מייקל קלייטון", בתפקיד יועצת משפטית של תאגיד מושחת, המנסה נואשות להפגין שלווה למול המשבר. שוב, פניה של סווינטון היו אטומות, אך האישיות שלה קרקשה מאחוריהן כמו מסך של חרוזים.

המפתח לקריירה של סווינטון, להורות שלה, לחייה - המשפט שהיא חוזרת עליו שוב ושוב - הוא תחושת נינוחות במצב של בלגן, פראות מתחת לפני השטח. הסרט "חייבים לדבר על קווין" צולם בתוך 30 יום, קצב מהיר ביותר שרוב השחקנים היו מתקשים להתמודד אתו. לסווינטון לא היתה בעיה. "כשיש תקציב ענקי, וצריך לצלם סצינה שלפי הכתוב אמורה להיות ביום שמש בהיר אבל יורד גשם - אפשר לחכות שלושה שבועות עד שהגשם ייפסק. אבל אם זה לא כך, צריך פשוט להתיידד עם הכאוס. זה ההבדל העיקרי. וזה משהו שאני מכירה מלשד עצמותי".

אנחנו מסיימות את התה, התינוק ממשיך לייבב, וסווינטון קמה והולכת - נערית, נשית, מיוחדת במינה כתמיד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו