בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה ספילברג נחשב לאחד הבמאים האמריקאים הגדולים?

יום הולדת 65 של סטיבן ספילברג הוא הזדמנות לבדוק למה דווקא הבמאי של "פארק היורה", "רשימת שינדלר" ו"סוס מלחמה" מייצג יותר מכל את אמריקה

33תגובות

גם מבט חטוף ברשימת עבודותיו של סטיבן ספילברג עלול לגרום סחרחורת. נדמה שמדובר במפעל ושמו סטיבן ספילברג, המפיק מוצרים בקצב רצחני.

בשנת 2011 לבדה ביים ספילברג שני סרטים והיה מעורב בהפקתם של 11 פרויקטים נוספים שיועדו לקולנוע ולטלוויזיה, כגון הסדרות "שמים נופלים" ו"טרה נובה". שני הסרטים שביים הם "הרפתקאות טינטין", שכבר מוקרן גם בישראל, ו"סוס מלחמה", שיוצא לאקרנים בחג המולד.

"סוס מלחמה", שיעלה לאקרנים כאן ב-12 בינואר, מתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה ומגולל את סיפורו של נער אנגלי, היוצא לקרב בעקבות סוסו האהוב שנמכר לחיל הפרשים. הביקורות שהתפרסמו בינתיים בעיתוני תעשיית הבידור האמריקאית, "וראייטי" ו"הוליווד ריפורטר", אינן נלהבות במיוחד, אך הסרט כבר מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר.

65 שנה מלאו השבוע - ב-18 בדצמבר - לילד שנמצא עדיין בתוך סטיבן ספילברג; הילד שכאשר ספילברג מאפשר לו להתבטא, מניב את סרטיו הטובים ביותר. אך יש הבדל אחד יסודי בין ספילברג לבין במאים אחרים בני דורו, ובמלאות לו 65 הגיעה העת לברר מהו ההבדל הזה.

אנדרו קופר

גם סרטיו הטובים ביותר של ספילברג - ולדעתי הוא ביים רק יצירת מופת אחת, "מפגשים מהסוג השלישי" ב-1977, ואני מעדיף גרסה זו על המעובדת שספילברג יצר כעבור כמה שנים - אינם מעוררים בי התרגשות כמו סרטיהם של במאים אחרים; וסרטיו החדשים, שעומדים לצאת לאקרנים, לעולם לא מעוררים בי ציפייה נלהבת שמעוררים בי סרטיהם החדשים של מרטין סקורסזי, פרנסיס פורד קופולה, בריאן דה פלמה, קלינט איסטווד ואפילו ג'יימס קמרון. זה כך גם אם אני יודע שסרטים של הבמאים האחרים עלולים לעורר בי אכזבה גדולה יותר מכל אחד מסרטיו של ספילברג. ואולי חוסר היכולת של ספילברג לאכזב מאוד הוא אחת הסיבות לכך שסרטיו מלהיבים אותי פחות מאלה של הבמאים שציינתי לעיל. זהו משפט שצריך להסביר אותו, ואעשה זאת בהמשך.

רווח של דולר אחד

סטיבן ספילברג הוא ילד שאחרי מלחמה. הוא נולד למשפחה יהודית דתית בסינסינטי שבמדינת אוהיו ב-1946. אחר כך היגרו הוריו לניו ג'רזי ולאחר מכן לאריזונה. אמו היתה פסנתרנית שהופיעה בעיקר במסעדות; אביו היה מהנדס חשמל שהיה מעורב בפיתוח מחשבים.

בילדותו צילם ספילברג סרטים במצלמת סופר 8 וגבה מחבריו דמי כניסה של 25 סנט כדי לצפות בהם. אחותו מכרה את הפופקורן. התנגשויות והתרסקויות של צעצועיו נראו ברבים מהסרטים האלה. ב-1958, בהיותו בן 12, הוא ביים מערבון ושמו "הדו-קרב האחרון". שנה לאחר מכן ביים סרט מלחמה של 40 דקות בשם "בריחה לשום מקום". ב-1963, בתקציב של 500 דולר, הוא ביים סרט מדע בדיוני ושמו "פיירלייט", באורך 140 דקות. הסרט הוקרן בבית קולנוע מקומי והניב רווח של דולר אחד.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אחרי שהוריו התגרשו עבר ספילברג לגור עם אביו בסרטוגה שבקליפורניה. הוא ניסה פעמיים להתקבל ללימודי קולנוע באוניברסיטה של דרום קליפורניה - ונדחה. הוא התקבל ללימודים באוניברסיטה של מדינת קליפורניה בלונג ביץ', ואת הבי-אי שלו סיים רשמית 35 שנים לאחר שהחל את לימודיו שם. דחייתו לא מנעה מאוניברסיטת דרום קליפורניה להעניק לו ב-1994 תואר של כבוד וכעבור שנתיים למנות אותו לחבר הנאמנים שלה.

במשך לימודיו התקבל ספילברג לעבודה כשוליה באולפני יוניברסל וב-1968 ביים סרט של 26 דקות, "'Amblin", ששמו היה לשמה של חברת ההפקות שלו. ב-1969 פרש ספילברג מלימודיו וחתם על חוזה עם יוניברסל; הוא היה לבמאי הצעיר ביותר אי-פעם שחתם על חוזה שכזה.

ספילברג ביים פרק בסדרת הטלוויזיה "גלריית לילה", שבה כיכבה ג'ואן קרופורד, והשניים היו לחברים קרובים עד למותה. הוא ביים פרקים בסדרות נוספות כגון "ד"ר מרקוס ולבי" ו"שם המשחק", וכאשר הוחלט להפוך את סרטי הטלוויזיה המזדמנים על הבלש קולומבו לסדרה, הוא נבחר לביים את הפרק הראשון, שזכה להצלחה גדולה.

ב-1971 ביים ספילברג את סרט הטלוויזיה הראשון שלו, "דואל", והביקורת התלהבה כל כך

מהסרט, שחברת יוניברסל החליטה גם להפיץ אותו בבתי קולנוע. "דואל" הוא טור דה פורס של אימה, המצביעה על נטייתו של ספילברג לחשוף אימה בסיטואציות יום-יומיות. הסרט, שהתבסס על סיפור קצר מאת ריצ'רד מאתסון, תיאר מרדף של משאית אחר נהג מכונית מבוהל לאורך כבישים מבודדים.

ב-1974 ביים ספילברג את סרט הקולנוע הראשון שלו, "שוגרלנד אקספרס", שעסק אף הוא במרדף. הסרט, שהתבסס על מקרה אמיתי, תיאר את ניסיונה של המשטרה למנוע מזוג הורים להגיע אל בנם הקטן, שנלקח מהם. אף שהסרט, בהשתתפותה של גולדי הון, זכה לביקורות טובות, הוא נכשל בקופות והפצתו היתה מוגבלת. זהו אחד מסרטיו הטובים ביותר של ספילברג, שמשלב היטב בין המלודרמטי לקומי; אך הוא נוצר באחת התקופות הנועזות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי ובזמנו נדמה חיוור מעט בצד סרטיהם של במאים צעירים אחרים, כגון "הסנדק" של קופולה ו"רחובות זועמים" של סקורסזי.

אבל אולי ספילברג כלל לא רצה להצטרף לבמאים האלה, שבאו לחתור תחת חורבותיו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי (גם כשהם העריצו את הקולנוע הזה). ספילברג אהב את הקולנוע ההוליוודי הפופולרי שהוא גדל עליו, קולנוע של רטט ורגש, והוא השקיע את אהבתו זו בבימוי הסרט שהציב אותו בצמרת הקולנוע האמריקאי.

היה זה "מלתעות", שהתבסס על רב המכר של פיטר בנצ'לי, ואופן צאתו לאקרנים, ב-1975, שינה את מערך ההפצה של הקולנוע האמריקאי. מפיקי הסרט השקיעו הון עתק בפרסומת וביחסי הציבור שלו והסרט הופץ בו בזמן במספר רב של עותקים. בתוך זמן קצר הוא היה לסרט הרווחי ביותר בתולדות הקולנוע.

"מלתעות", סרט הרפתקאות ואימה יעיל ביותר, הצביע על נטייתו של ספילברג, שבאה לביטוי בכמה מסרטיו הטובים ביותר, לחשוף את החריג והמאיים במציאות האמריקאית היציגה ביותר, כגון זו של העיירות הקטנות והפרברים השלווים לכאורה. הנטייה הזאת ניכרה לא רק בכמה מהסרטים המעניינים ביותר שביים, כגון "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי-טי, חבר מכוכב אחר" מ-1982, אלא גם בכמה מהסרטים שהפיק, שחלקם היו מעניינים יותר מהסרטים שביים: "פולטרגייסט" של טובי הופר מ-1982, "גרמלינס" של ג'ו דאנטה מ-1984, "הגוניס" של ריצ'רד דונר ו"בחזרה לעתיד" של רוברט זמקיס, שניהם מ-1985.

הקומדיה המלחמתית הפרועה "1941", שדימיינה פלישה לקליפורניה בזמן מלחמת העולם השנייה, שייכת אף היא לפלג הזה של סרטיו, אך היא נכשלה בקופות. הסרט, שספילברג ביים ב-1979, נדמה כיום הרבה יותר מצחיק מכפי שנתפש כשיצא לאקרנים.

ואז, ב-1981, המציא ספילברג את דמותו של אינדיאנה ג'ונס (בגילומו של הריסון פורד); ובאותה שנה טבע בתודעה הקולקטיבית את דמותו של אי-טי שרק רוצה לטלפן הביתה. שני הסרטים היו ללהיטי ענק. ואמנם, "שודדי התיבה האבודה", הראשון בסדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס, הוא רכבת שדים קולנועית משעשעת ועתירת הברקות, ו"אי-טי" הוא סרט ילדים כובש לב וגם שובר לב. צריך להחמיא לספילברג על שהצליח לחרוט דמויות בלב לבה של התרבות הפופולרית. נדרשים לכך הרבה דמיון ותושייה, ואלה ללא ספק מאפיינים את סטיבן ספילברג; או לפחות איפיינו אותו אז, באמצע הקריירה העשירה שלו.

אחרי סרט נוסף בסדרת אינדיאנה ג'ונס ב-1984 ביים ספילברג כעבור שנה את "הצבע ארגמן" הדביק מדי, על פי ספרה של אליס ווקר, הזכור בין השאר משום שהיה מועמד ל-11 פרסי אוסקר (אך לא לפרס הבימוי) ולא זכה באף אחד מהם.

שנה לאחר מכן ביים ספילברג את אחד מסרטיו הטובים ביותר: "אימפריית השמש", שהתבסס על ספרו האוטוביוגרפי של ג'יי-ג'י באלארד. הוצג בו סיפורו של ילד (כריסטיאן בייל, שהיה לאחד השחקנים המוערכים ביותר של תקופתנו), בנה של משפחה בריטית בשנחאי, שניתק ממשפחתו עם פלישת היפאנים לעירו ונשלח למחנה שבויים. זו אחת מעבודותיו המוקפדות ביותר של ספילברג, שמערבת בתבונה בין שחזור העבר לזיכרון שלו. עדיין לא צפיתי ב"סוס מלחמה", סרטו החדש, אך לפחות מבחינה נראטיבית נדמה שהוא מתקשר ל"אימפריית השמש".

"לנצח" מ-1988, גרסה חדשה של סרטו של ויקטור פלמינג "בחור ושמו ג'ו" מ-1943, הוא הסרט הכי מיותר של ספילברג, אף על פי שסיפק לנו הצצה אחרונה באודרי הפבורן, בתפקיד קטן של מלאך. ב-1989 ביים ספילברג סרט שלישי בסדרת אינדיאנה ג'ונס וב-1991 את "הוק", שהשתמש בקיתונות של קיטש כדי לתאר מה קורה לילדים כאשר הם מתבגרים.

יחס אלמנטרי ופרימיטיבי

1994 היא שנת המפתח בקריירה של ספילברג: זו השנה שבה משיכתו למפלצות, לקולנוע מדע בדיוני ולמלחמת העולם השנייה באו לידי ביטוי בשני סרטים שביים: "פארק היורה" ו"רשימת שינדלר". אף שהמשפט הבא עלול להישמע פוגעני, יש דמיון בין שני הסרטים, ששניהם מתרחשים בטריטוריה המוקפת בחוטי תיל. שניהם מייצגים בצורה האולטימטיבית את אמונתו של ספילברג בכוחו של הקולנוע לברוא מחדש מציאות; בין שזו מציאות המאוכלסת בחיות שנכחדו מזמן - ובין שזו אושוויץ.

יחסו של ספילברג לקשר בין קולנוע למציאות הוא אלמנטרי ואפילו פרימיטיבי למדי. לא אשכח את אחת התשובות שנתן במסיבת עיתונאים שהתקיימה בישראל לרגל הקרנת "רשימת שינדלר". הוא נשאל אם זה נכון שהוא לא עשה חזרות עם הניצבים בסרט, וענה שוודאי שלא, גם הגרמנים לא עשו חזרות עם אסירי המחנות קודם להשמדתם (ולא ניתן לשכוח גם את דבריו בטקס האוסקר שבו זכה סרטו בשבעה פרסים, כולל פרס הבימוי, ובהם הודה לששת המיליונים).

"רשימת שינדלר", שפעל מתוך אמונה שאפשר לשחזר את השואה על בד הקולנוע, הוא סרט חשוב, גם אם נרתעים מכל היבט שלו, כי הוא שינה את השיח הקולנועי בזיכרון השואה. הסרט הוכיח כי ניתן לעשות סרטים על השואה והציג לכאורה כיצד לעשות אותם; לפיכך הוא פרץ את הסכר של המותר בכל מה שנוגע לייצוג השואה על המסך. מאז "רשימת שינדלר" היה זיכרון השואה למקור לבידור קולנועי באיצטלה של מחויבות היסטורית, שרק במאים נועזים כגון קוונטין טרנטינו מוכנים לנפץ.

את התגובה המעניינת ביותר ל"רשימת שינדלר" סיפק הבמאי סטנלי קובריק בשיחה לילית עם הסופר והתסריטאי פרדריק רפאל, שכתב את התסריט של סרטו האחרון של קובריק, "עיניים עצומות לרווחה" (שיצא לאקרנים ב-1999, אחרי מותו הפתאומי של הבמאי).

לאחר מותו של קובריק פירסם רפאל ספר, "עיניים פעורות לרווחה: זיכרונותי מסטנלי קובריק" ובו תיאור עבודתו עם הבמאי, שהיה ידוע באקסצנטריות שלו. השניים נפגשו פנים אל פנים רק פעם או פעמיים תוך כדי עבודתם על הסרט, ורוב הקשר ביניהם היה בשיחות טלפון, שהיו מגיעות מקובריק בשעות הכי לא צפויות, כולל באמצע הלילה, ולא תמיד עסקו דווקא בסרט שהשניים היו מעורבים בו.

לילה אחד צילצל הטלפון וקובריק היה על הקו. בלי לברך את רפאל לשלום ובלי להתנצל הוא פתח מיד בשאלה: "פרדריק, האם עשו סרטים על השואה?"; "ודאי", ענה רפאל היהודי לקובריק היהודי אף הוא, "'רשימת שינדלר'". "'רשימת שינדלר' איננו סרט על השואה", ענה לו קובריק. "בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים; ‘רשימת שינדלר' הוא סרט על 600 יהודים שניצלו על ידי גרמני. זה איננו סרט על השואה", אמר וטרק את הטלפון.

לא מסתכן, לא מאכזב

כמה שנים אחרי "רשימת שינדלר", ב-1997, ביים ספילברג את "העולם האבוד", סרט המשך מיותר ל"פארק היורה". "אמיסטד", שהופק באותה שנה, היה גדוש בכוונות טובות, אך כבד ומסורבל. נדמה היה שזהו ניסיון מודע מדי מצדו של ספילברג להציג את סבלם ההיסטורי של השחורים (שבו כבר נגע ב"הצבע ארגמן") כהמשך לכך שהפיק את הסרט הבולט עד אז על השואה.

השיא הבא של הקריירה שלו היה החלק הפותח של "להציל את טוראי ראיין" מ-1997, שפעל אף הוא על פי העיקרון שניתן להציג על המסך מציאות כפי שהיא, במקרה הזה מציאות של מלחמה עקובה מדם.

מאז "להציל את טוראי ראיין", שזיכה את ספילברג באוסקר שני לבימוי (פרס הסרט הטוב ביותר באותה שנה ניתן ל"שייקספיר מאוהב" של ג'ון מאדן), הוא ביים את "אינטליגנציה מלאכותית" (2000), "דו"ח מיוחד" (2001), "תפוס אותי אם תוכל" (2002), "טרמינל" (2004), "מלחמת העולמות" (2004), "מינכן" (2005) ואחר כך, ב-2008, סרט רביעי, רופס ומביך, בסדרת אינדיאנה ג'ונס. מבין הסרטים האלה, "מינכן", שעוסק בנקמת המוסד ברוצחי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, הוא הבעייתי ביותר, בכל מה שנוגע לייצוג של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הקריירה של ספילברג אמנם ידעה עליות ומורדות, אך עם השנים הוא זכה למעמד של מוסד אמריקאי נערץ. אין זה נדיר להיתקל באמירה שספילברג הוא גדול הבמאים האמריקאים כיום, וגם אין זה נדיר להיתקל באמירה שהוא גדול הבמאים בתולדות הקולנוע האמריקאי. לא ג'ון פורד, לא הווארד הוקס ולא אורסון ולס אלא סטיבן ספילברג.

מה העניק לסטיבן ספילברג את המעמד הזה? יש לכך כמה סיבות. ראשית, הוא יוצרו של קולנוע שלעולם אינו מטריד באמת ולעולם אינו מערער את הצופים בסרטיו, וזאת גם כשהוא מביים סרטי אימה או מציג על הבד את השואה או את הטבח שאירע על חופי נורמנדי ביום הפלישה של בעלות הברית לאירופה. גם הזוועה בסרטיו של ספילברג עוברת תהליך של אסתטיזציה. זכרו את הילדה במעיל האדום ב"רשימת שינדלר". הטבח הפותח את "להציל את טוראי ראיין" הוא מופע ראווה מזוויע אמנם, אך מופע ראווה יהיר בכל זאת.

שנית, אין בסרטיו של ספילברג תעוזה רבה; הוא בעצם לעולם אינו מסתכן, ומי שאינו מסתכן גם אינו מאכזב לעולם. ראיית העולם שלו שמרנית מאוד ואינה מלווה בנימה של ביקורת (זה בולט במיוחד בסרט כמו "פארק היורה", שהתת-טקסט שלו עוסק בגבריות "נכונה" שמלווה בפחד מנשים).

ושלישית, סרטיו של ספילברג מייצגים את האידיאל של תעשיית הקולנוע האמריקאית: ייצור סרטים שהם (או לפחות מרביתם) להיטי ענק וגם זוכים להערכה רבה של הביקורת. ספילברג, לדעת אמריקה, מייצג יותר מכל במאי אחר את החיבור בין תעשייה לאמנות, ומכיוון שכך, מייצג את האידיאל של השיטה הקפיטליסטית במהותה הנאורה ביותר לכאורה.

סטיבן ספילברג הוא גדול הקפיטליסטים העובדים כיום בקולנוע האמריקאי ומשום כך שמור לו מקום בצמרת תעשיית הקולנוע האמריקאי לדורותיה. סרטיו הטובים ביותר ("מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי-טי" בעיקר) מביעים מידה של טוהר של פנטסיה של ילד ובכך הם מעבים את השיטה הקפיטליסטית, שספילברג משרת באותה מידה של טוהר.

בן 65, הוא ממשיך במלאכתו זו, החוגגת את מעמדו כגביר קולנועי המשרת את ערכיה המסורתיים ביותר של אמריקה ויוצר קולנוע שמבטא מידה של ריאקציונריות; זו משמרת את מקומו בצמרת הקולנוע האמריקאי העכשווי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו