בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יורק אש: ראיון עם דיוויד פינצ'ר

במאי הגרסה האמריקאית ל"נערה עם קעקוע דרקון", מגלה מה משך אותו בגיבורה ליסבת סלאנדר ומדוע הוא מזדהה עם אנשים אובססיביים

5תגובות

הוצאת הספרים קנופף הדפיסה שתי מהדורות שונות של "נערה עם קעקוע דרקון", ביותר ממיליון עותקים בסך הכל לקראת עליית העיבוד הקולנועי האמריקאי החדש לספרו של סטיג לרסון, בכיכובם של דניאל קרייג ורוני מארה.

הבמאי דייוויד פינצ'ר אמר שישמח אם הסרט ישלח קוראים חדשים לקרוא את הספר, אבל הוא מוטרד יותר מהאנשים - שמונה וחצי מיליון איש עד כה בארצות הברית - שכבר קראו אותו. אף שסרטו נשאר נאמן לספר באופן כללי, הוא גם חורג פה ושם מהטקסט שבעיני רבים נחשב לקדוש לא פחות מאשר ספרי הארי פוטר. בין השאר משתנה בסרט סוף הספר, אחד משני הנבלים הראשיים מפחיד ומפתה יותר, והעיתונאי מיקאל בלומקוויסט, אחת משתי הדמויות הראשיות בסיפור, כבר אינו מלוקק.

הסרט, שיעלה מחרתיים בישראל, גם מגדיל ומעמיק את תפקידה של הדמות הראשית האחרת בספר, ליסבת סלאנדר, האקרית מחשבים פאנקיסטית ומטושטשת מגדרית, שניחנה בזיכרון צילומי אבל בכישורים חברתיים מוגבלים. אלה מן הסתם חדשות טובות בשביל רוב מעריצי טרילוגיית מילניום, ש"קעקוע דרקון" הוא הספר הראשון מתוכה. אבל פינצ'ר אומר שלמרות זאת הוא חושש מתגובת הצופים ל"פרשנויות, הכיווצים והצמצומים" שלו. "צמצומי הבלסמי שלי", הוא מתקן וצוחק.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

עוצמת הרגשות והעמדה המגוננת של מעריצי לרסון ביחס לספרים התבררו לפינצ'ר רק כשניסה למצוא שחקנית לתפקיד סלאנדר, הדמות הראשית בטרילוגיית מילניום. בין השחקניות שנשקלו לתפקיד, או שלפחות נכתב כך עליהן בלי סוף בבלוגים, נמנו נטלי פורטמן, סקרלט ג'והנסון, קארי מליגן ונומי ראפאס, שהיטיבה לגלם את סלאנדר בעיבוד הקולנועי השוודי לטרילוגיה מ-2009.

"היא דמות כזאת, כמו ישו, דרקולה ובאטמן שכל אחד חושב שהוא יודע מי צריך לגלם אותן", אומר פינצ'ר ומפנק את עצמו בכוסית מרטיני בארוחה המורכבת בעיקר מסלט. "פתאום אני מתחיל לקבל שיחות טלפון מאנשים שאני מעריך, והם אומרים, ‘שלא תעז ללהק את זאת או את זאת'. רציתי להגיד, ‘האם אתם באמת מתקשרים אלי כדי להשפיע על ליהוק של סרט?' הייתי תמים בעניין, למען האמת. לא השתרך מחוץ לדלת שלי תור של 5,000 בחורות במכנסי לגינגס שחורים ובאיפור גולגולות גותי, אבל בתקשורת ובבלוגים הציגו את הליהוק הזה כאילו אנחנו מחפשים את סקרלט אוהרה הבאה".

צנצנת נפט ומצית

בסופו של דבר בחר פינצ'ר את רוני מארה, בת 26. מארה היא נצר לשתי שושלות גדולות בתחום הפוטבול האמריקאי, המשפחות שהן בעלות הסטילרז והג'יאנטס. אבל פרט למעריצי "הסיוט מרחוב אלם" (היא גילמה את ננסי בגרסה המחודשת מ-2010) ולצופים ששמו לב למתרחש בתחילת סרטו של פינצ'ר, "הרשת החברתית", שבו היא מופיעה בתפקיד קצר ובלתי נשכח בדמות חברתו של מארק צוקרברג, היא אלמונית לרוב צופי הקולנוע. מבחינת פינצ'ר זה היה חלק מהקסם שלה.

אנדרס לינדן

דמותה של סלאנדר, הוא מסביר, לעולם אינה עונה על שאלות על עצמה, ובתחילה איש אינו יודע עליה דבר. "ליסבת היא לא ילדת שמנת שמתחזה לגותית", הוא אומר. "היא לא ג'ואן גט. היא בחורה עם סיכת ביטחון בלחי. היא פאנקיסטית אמיתית. היא יצרה דרך להיתפש כטראש. הסיבה לכך היא הרצון להרתיע, ויש בזה גם הסכמה מתוך חוסר ביטחון עם מה שכולם חושבים עליה. היא חושבת, ‘אני אחיה עם זה, העיקר שאף אחד לא יתעסק אתי'".

הוא המשיך לחפש, מספר פינצ'ר, מישהי שלא גוררת אחריה שובל ארוך של היסטוריה קולנועית, ושתוכל ליצור תחושה שליסבת היא ילדה פגועה. הוא אומר, "הרגשתי כל הזמן שאני מחפש מישהי שמבחינות מסוימות היא עדיין ילדה בת 13 שמחזיקה צנצנת נפט ביד אחת ומצית בשנייה".

מארה אומרת: "ידעתי שדייוויד נלחם למעני. זו דמות חידתית, הוא חשב ששחקנית מפורסמת לא היתה יכולה לשחק אותה". היא מספרת איך זה לעבוד עם פינצ'ר: "הוא שולט בכל דבר שרואים בסרט, אבל איכשהו לא הרגשתי שהוא שולט בי. אין עוד במאים כמוהו".

פינצ'ר ידוע בימים אלה בעיקר בשני סרטיו האחרונים, "הרשת החברתית" ו"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", שזכו יחד בשישה פרסי אוסקר (אם כי לא בפרס הבימוי). אבל הוא קנה את שמו לראשונה בסרטים כגון "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב": מותחנים חכמים, אפלים, מרתקים מבחינה חזותית, שעלילתם מתרחשת בעולם של גראנג' זוהר, עכור עד שנדמה שהתפאורות מוארות בנרות, וכה עתיר גשם (במיוחד "שבעה חטאים") עד שנדמה שהם צולמו בזמן מבול.

בפגישה פנים אל פנים ציפיתי שפינצ'ר, בן 49, יהיה מין יצור לילי, אמפיבי, אדם מהסוג שמרכיב משקפי שמש בתוך חדר ומרבה למלמל. אך למעשה הוא איש גבוה, שנראה כמו מרצה באוניברסיטה. הוא גם חביב, מצחיק, ונלהב מאוד ביחסו לסרטים עד שלפעמים הוא סוטה באמצע המשפט לכיוון אחר, והוא גם אינו מהסס לנקוט עמדה לא מקובלת, אבל עושה זאת בנימוס. הוא מזכיר מרצה לקולנוע, קולי מאוד, שבוחן בעדינות את מושגיך המקודשים ביותר על עשייה קולנועית ומסביר שלמעשה ההיפך הוא הנכון.

סקוט רודין, מפיק הסרט, אומר שבחר בפינצ'ר למשימת הבימוי משום שהוא "מבין אאוטסיידרים ויודע מה זה ניכור, בידוד, דחיקה לשוליים - אלה הנושאים שלו". הוא מוסיף, "אלה נושאים שהוא שולט בהם, ואין כיום איש קולנוע טוב ממנו". מרכיב המותחן בסיפור, לדבריו - סדרה של רציחות הקשורות זו לזו - נראה לו הרבה פחות מעניין מאשר היחסים בין בלומקוויסט לסלאנדר. פינצ'ר כבר ביים שני סרטים על רוצחים סדרתיים, "שבעה חטאים" ו"זודיאק", וזו מבחינתו היתה סיבה מספקת לא לעשות את הסרט, ולאחר שקרא את הספר היו לו גם הסתייגויות נוספות. "הייתי מזועזע, מכל הסיבות הנכונות", הוא אומר, בהתייחס לאופל של הסיפור ובייחוד לסצינה אכזרית של אונס אנאלי שהוא לא היה בטוח שיהיה אפשר לצלם לסרט בהתחשב בהלך הרוח העכשווי.

אי-פי

מה שהטה את הכף היה ההזדמנות להפריך את המוסכמה ההוליוודית שסדרות של סרטים, כגון סרטי הארי פוטר וג'יימס בונד, מוכרחות להיות מתאימות לצפייה לילדים מגיל 13 ומעלה. רודין, איימי פסקאל, יושבת ראש שותפה של סרטי סוני, ומייקל לינטון, יושב ראש ומנכ"ל סוני עודדו אותו "לחפור עמוק" ולביים סרט ישיר ובלתי מתפשר, גם במחיר הגבלתו למבוגרים בלבד. "לא היה חסר לי עוד סרט על רוצח סדרתי", הוא אומר, "אבל קסמה לי האפשרות לעשות סרט בסדרה למבוגרים".

הוא פתוח לאפשרות לביים את שני סרטי ההמשך, הוא מוסיף, אבל העניין עוד לא עלה לדיון. שני הספרים הנותרים, "הנערה ששיחקה באש" ו"הנערה שבעטה בקן הצרעות", יצולמו בעוד שנה או שנה וחצי, ואם אי פעם ייושב הסכסוך המשפטי המר על עיזבונו של לרסון, שמת ב-2004, יש סיכוי גם לספר ולסרט נוספים.

הקשר של פינצ'ר להוליווד הוא קשר מוזר. הוא מפורסם בעקשנותו ושונא את בכירי האולפנים שפועלים ממניעים שהוא מכנה "רשימת קניות". "אני רגזן בין השאר כי אני מרגיש שאני מתפשר 50 פעם ביום", הוא אומר. "כשבאים אלי ואומרים, ‘למה אתה לא יכול להתפשר?' אני אומר: ‘על מה אתם מדברים? העובדה שהשיחה הזאת מתקיימת בינינו עכשיו מעידה שהתפשרנו'". הוא גם ידוע כמי שמצלם סצינות פעמים רבות (פעם צילם סצינה אחת ב-90 טייקים), ולפעמים הוא מצלם את הסצינה מחדש. על פי אמות המידה של הוליווד סרטיו ארוכים, רק לעתים נדירות הם מסתכמים בפחות משעתיים. מדי פעם, הוא אומר, הוא צופה באחד מסרטיו בטלוויזיה וחושב בצער שהיה יכול לקצץ ממנו דקה וחצי - אם כי זה לא בדיוק הקיצוץ שהיה משמח את האולפנים.

הצעצוע האהוב ביותר

פינצ'ר, בקיצור, מתנהג כמו קולנוען עצמאי, ומוציא תחת ידיו סרטים מקוריים וייחודיים. עם זאת הוא עובד עם אולפנים גדולים ובתקציבים גדולים. לדבריו, הוא מאמין במה שהוא מכנה "העדר" - חוכמת הקהל - אבל גם אוהב לומר שאם 11 אנשים מסכימים על דבר כלשהו, לא ראוי לעשות אותו. רודין אומר: "עשיתי עם פינצ'ר שני סרטים והיה תענוג לעבוד אתו. אבל גם אילו הוא לא היה שותף נהדר, למי אכפת כשהעבודה שהוא עושה כל כך טובה? לא היה אכפת לי גם אילו הוא היה מנתר בין צמרות עצים".

הדבקות במטרה של פינצ'ר נובעת מן הסתם מכך שהוא מביים סרטים מגיל שמונה ומעולם לא רצה לעסוק בתחום אחר. הוא גדל במרטין קאונטי שבקליפורניה, שם עבד אביו במגזין "לייף". ג'ורג' לוקאס התגורר שני בתים ממנו, והקולנוען ג'ון קורטי, שפינצ'ר הועסק אצלו מיד בתום לימודיו בבית הספר התיכון, גר במרחק נסיעה קצרה באוטובוס. "כל החברים שלי רצו להיות במאים", הוא אומר. "אני לא מתכוון לשניים-שלושה חברים קרובים. כולם רצו להיות במאים".

מה שהפעים את כולם היו הסרטים הגדולים של שנות ה-70: "מלתעות", "כל אנשי הנשיא", "כל הג'ז הזה", "מלחמת העולמות", "מפגשים מהסוג השלישי", ויותר מכל "אמריקן גרפיטי", שעלילתו התרחשה בעולמם. גם עכשיו פינצ'ר מתרגש כשהוא מדבר על הסרטים האלה. "כשהילד ששיחק ב'אמריקן גרפיטי' (רון הווארד) נעשה לכוכב של ‘ימים מאושרים', הרגשנו כאילו גנבו לנו את אחד הצעצועים הכי אהובים", הוא אומר.

לאחר שעבד כצלם אצל קורטי, פינצ'ר עשה פעלולים מיוחדים בשביל לוקאס - תקופה שהוא נוהג לכנות ‘בית הספר לקולנוע שלי' - ואז החל לביים קליפים לזמרים (בין השאר למדונה) ופרסומות. באחת הפרסומות המפורסמות שלו, לאגודה האמריקאית למלחמה בסרטן, נראה תינוק שמעשן סיגריה בשלווה בתוך הרחם. את סרט הקולנוע הראשון שלו, "הנוסע השמיני  3", ביים כשהיה בן 25 בלבד, והוא נקלע לסכסוך מר עם האולפנים על הגרסה הסופית לסרט. "באותם ימים לא הייתי מוכן להודות בטעויות", הוא אומר.

מוטיב חוזר בכל סרטיו של פינצ'ר, למעט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", הוא אנשים שעוסקים באובססיביות במשהו - למצוא פתרון תעלומת פשע, להערים על האח הגדול והלחוץ כדי שישתחרר קצת, ליצור תרבות של לחימה באגרופים חשופים, להקים רשת חברתית אינטרנטית - ופינצ'ר מסכים שהתיאור הזה תקף גם לגביו. הוא מעדיף להבחין בין אובססיה למקצועיות, אבל מוסיף, "סביר שמה שאני מחשיב מקצועיות הוא אובססיביות בעיני אנשים אחרים". עם זאת הוא מתנגד לרעיון שהוא פרפקציוניסט. "סרטים הם יצורים חיים", הוא אומר. "הם מתפתחים. אף פעם לא גומרים את העבודה עליהם, פשוט מניחים להם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו