בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2011

הפתעת השנה בקולנוע

דרמת הפשע "ממלכת החיות" של הבמאי דיוויד מישוד מחזירה את הקולנוע האוסטרלי לימיו היפים

5תגובות

כשעברתי על רשימת הסרטים שראיתי השנה בבתי הקולנוע בישראל, הופתעתי לגלות שהסרט הלא אמריקאי הטוב ביותר שראיתי השנה הוא סרט אוסטרלי, "ממלכת החיות". בהזדמנות זו אכריז גם שהסרט האמריקאי הטוב ביותר של השנה הוא "מאניבול" של בנט מילר, שעדיין מוקרן בישראל; וכי הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה, ולא הופץ בישראל, הוא "היו זמנים באנטוליה" של הבמאי הטורקי נורי בילג' ג'יילאן. הסרט, שנחשף בפני הקהל הישראלי אך ורק בפסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה, זכה השנה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן והתחלק בפרס עם "הילד עם האופניים" של ז'אן-פייר ולוק דארדן, שכן נרכש להפצה בישראל, אך עדיין לא עלה כאן על האקרנים.

אין לי שוב דבר נגד הקולנוע האוסטרלי, אך חלפו כבר שנים רבות מאז שראיתי סרט אוסטרלי שעורר אצלי מידה כה גדולה של הערכה כמו "ממלכת החיות". להערכה מתוספת גם העובדה שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון של הבמאי, דייוויד מישוד. קודם לכן ביים מישוד, שעבד גם כתסריטאי וכשחקן (הוא כתב את התסריט של "ממלכת החיות" ומופיע בו בתפקיד קטנטן), ארבעה סרטים קצרים וסרט תיעודי ארוך אחד.

 

יותר משלושה עשורים וחצי חלפו מאז שהקולנוע האוסטרלי, שפעל משנות ה-90 של המאה ה-19, פרץ לחזית הקולנוע הבינלאומי בזכות במאים כגון פיטר ויר ("פיקניק בצל ההר", "גליפולי"), ברוס ברספורד ("המסיבה של דון", "משפטו של הסגן מוראנט"), פרד סקפיזי ("שירו של ג'ימי בלקסמית"), ג'יליאן ארמסטרונג ("הקריירה המבריקה שלי"), פיליפ נויס ("ניוז פרונט"), ג'ורג' מילר ("מקס המשוגע") ועוד.

במשך כעשור, מאמצע שנות ה-70 והלאה, נחשב הקולנוע האוסטרלי כאחת מתעשיות הקולנוע המרתקות ביותר, אך בהדרגה הסקרנות וההתרגשות סביבו דעכו, ועיקר העניין שהקולנוע האוסטרלי הניב נגע בכוכביו, כגון ראסל קרואו, ניקול קידמן ויו ג'קמן, שרבים מהם היגרו להוליווד. גם רבים מהבמאים האוסטרלים הבולטים באותה תקופה היגרו להוליווד ואף זכו בה להצלחה. "הנהג של מיס דייזי", למשל, של ברספורד זכה באוסקר; ויר ביים את "העד" ונויס את "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית".

והנה מגיע "ממלכת החיות", שכשראיתי את שמו ברשימת הסרטים העולים לאקרנים בישראל כמעט והתבלבלתי וחשבתי שהוא עוד אחד מסרטי האנימציה הרבים בתלת-ממד שהוקרנו במקומותינו השנה. למזלי נזכרתי שנתקלתי כבר בשמו של הסרט בזכות השחקנית שלו, ג'קי ויוור, שהיתה מועמדת אשתקד לפרס האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר. עם זאת, כמעט ולא ידעתי דבר על הסרט כשהלכתי לצפות בו בהצגה יומית באולם כמעט ריק לגמרי - והופתעתי, הופתעתי מאוד.

לחצו לקריאת הביקורת של אורי קליין על "ממלכת החיות">>>

"ממלכת החיות" יכול היה להיות עוד סרט פשע שגרתי, אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא סרט פשע ומלודרמה משפחתית שמשתלבים לכדי יצירה קשה, קשוחה ומטלטלת. הסרט משתמש בחומרים מוכרים לכאורה, אך האופן שבו מישוד מחבר ביניהם ומעצב את הדמויות מעניק לחומרים האלה נפח וכובד חדשים המקרבים את הסרט בסופו של דבר אל טרגדיה הספוגה באירוניה אכזרית.

עלילת הסרט מתארת את שקיעתה של משפחת פשע במלבורן. במרכז הסיפור ניצבת דמותו של ג'יי בן ה-17 (ג'יימס פרשוויל), שאחרי מותה של אמו המכורה לסמים, עובר לגור עם סבתו ושלושת אחיה של אמו, שהם רוצחים, סוחרי סמים ומכורים לסמים בעצמם. אמו המכורה לסמים של ג'יי ניסתה לעשות דבר אחד טוב בחייה, והוא להרחיק את בנה ממשפחתה המעוותת, אך אחרי מותה אין לו ברירה אלא להצטרף למשפחתו, וזו בולעת את הנער לתוכה.

יותר מכל מצליח סרטו של מישוד לשדר לנו את תחושת האנרכיה הרגשית השולטת במציאות המשפחתית המוצגת בסרט. שני מרכיבים מגדירים את גבולותיה של אותה אנרכיה והם הפחד של ג'יי ממשפחתו והפחד של האחים זה מזה, ואובדן השליטה שהולך ומתעצם ככל שעלילת הסרט מתקדמת. אובדן השליטה מאפיין לא רק את התנהגותם של בני המשפחה אלא גם של המשטרה במלבורן, שרוצה למוטט את אימפריית הפשע שהמשפחה הקימה ובניסיונה לעשות זאת היא מאבדת יותר ויותר את יכולתה לאמוד את תוצאותיהם של מעשיה.

"ממלכת החיות", ואיזה שם אכזרי זה, הוא סרט פשע שאין בו מרדפי מכוניות וכמעט ואין בו סצינות פעולה; מוצגים בו כמה חיסולים אכזריים, אך גם אלה מעוצבים בדיסקרטיות, ודווקא היעדר סממניו של סרט הפשע המסורתי מאפשר למישוד להציג את היומיומיות המזוויעה של חיי הפשע שהמשפחה בסרט טובעת בהם.

בראש המשפחה ניצבת סבתו של ג'יי (בגילומה המופתי של ויוור), ועד כמעט השליש האחרון של הסרט נדמה שהיא אם משפחה אוהבת, אך משהו בכל זאת נדמה מעוות בה (למשל העובדה שהיא נוהגת לנשק את בניה על פיהם). גם דודיו של ג'יי מבקשים להתייחס אליו כפי שדודים אוהבים אמורים להתייחס, וכל זה מעצים את הטרגדיה של אותו נער בן 17, שזקוק למשפחה, רוצה להשתייך לה וגם שואף להשתחרר ממנה, מחפש לה אלטרנטיבה ויודע שהחיפוש הזה לא יניב דבר.

הדמויות בסרטו של מישוד מתגלות לנו רובד אחר רובד, כך גם העלילה של הסרט נחשפת בפנינו רובד אחרי רובד, וכל זה הוא שמייצר את העוצמה המצמררת המניעה את הסרט המצוין הזה. אם לא צפיתם בסרט כאשר הוקרן בישראל בבתי הקולנוע, ולמרות הביקורות הטובות חלף מהמסכים המקומיים מהר מדי, צפו בו די-וי-די. לא לעתים קרובות מתגלה לנו יוצר חדש שאנו מחכים בסקרנות לסרטו הבא. דיוויד מישוד הוא יוצר שכזה, אך בינתיים לא דווח על סרט חדש שהוא מביים. אני מקווה שזה לא יקח יותר מדי זמן ושההבטחה שגלומה בו תוגשם.

מה לשאול, ויתרה מזו העזו לנסות ולענות על השאלות האלה. היעדרן של השאלות הנבונות והבוגרות, התוקפות את המצב האנושי, הוא זה שמטריד. ומה שמדכא הוא שאינני חוזה שיפור רב בשנה הבאה עלינו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו