בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עובר על ליאונרדו דיקפריו

קמטים, צמיגי שומן ושמלה - זה מה שנדרש מליאונרדו דיקפריו כדי לגלם את ראש האף-בי-איי ג'יי אדגר הובר. מה מושך אותו לתפקיד? ראיון

13תגובות

כדי להפוך את ליאונרדו דיקפריו לג'יי אדגר הובר המזדקן עבדו המאפרים על השחקן במשך שעות בכל יום צילום וסידרו לו כתמים חומים, שיניים צהובות וצמיגי שומן גדולים ותפוחים. חלק גדול מהזמן בסרטו של קלינט איסטווד, "ג'יי אדגר" שיעלה בישראל ביום חמישי, הוא נראה כך, מזיע ולגלגני באור הבלתי סלחני של מטה האף-בי-איי.

התפקיד חייב אותו גם לזכור מונולוגים אינסופיים שהיה צריך לדקלם אותם במהירות המסחררת שאיפיינה את קצב הדיבור של הובר. ונוסף על כך היה על דיקפריו, שבמציאות מאובזר בדרך כלל בבת זוג שהיא דוגמנית-על, להתגושש באלימות עם גבר ואחר כך לנשק אותו.

אה, כן - וגם ללבוש שמלה.

לנוכח תפקיד עם דרישות כאלה היו רוב הכוכבים הגדולים, אפילו אלה הלהוטים למשוך את תשומת לבם של מצביעי האוסקר, מסתובבים ובורחים בריצה. תפקיד שצריך להיראות בו לא נאה ולא הירואי? סיכון גדול מדי, גם אם מביאים בחשבון שאיסטווד ליד ההגה. אבל דיקפריו, לפחות זה שלאחר "טיטאניק", כבר קיבל לא מעט החלטות מסוכנות מאוד בקריירה שלו, ואיכשהו הן עולות יפה ומתגמלות אותו לא רק בתחום הפרסים - הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר - אלא גם בקופות הכרטיסים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

"כשאני לא יכול להגדיר את הדמות מיד, ויש בזה מרכיב של מסתורין והרבה דברים לא ידועים - אלה הנסיבות שגורמות לי לומר כן", אומר דיקפריו, בן 36, בראיון בגינה הפנימית במלון בל אייר בלוס אנג'לס. "אני אוהב דמויות מסובכות כאלה. זה פשוט ככה".

הוליווד בדרך כלל אינה אוהבת את התשובה הזאת. מערכת דירוג הכוכבים נעשתה מרומזת יותר מאז ימיהם של קלרק גייבל וג'יימס סטיוארט, אבל זו עדיין מערכת: שחקנים אמריקאים אמורים להיות בעלי אישיות יציבה וקבועה ופחות להחליף צורה. "השיטה אוהבת לתייג את השחקנים", אומר בריאן גרייזר, ממפיקי "ג'יי אדגר". "כשהם מצליחים מאוד בתפקיד מסוים, מצלמים אותם בעוד הרבה סרטים כאלה, שהם יכולים לחזור בהם על אותו תפקיד. מי שלא נכנע לשיטה הזאת לוקח סיכון. רוב האנשים מפחדים לעשות את זה".

לא מזיקה מן הסתם העובדה שדיקפריו הצליח לשמור על מסתורין ביחס לחייו האישיים בעידן הבלוגים המתמקדים בסלבריטאים. השמירה על הריחוק הזה היא עניין שהוא משקיע בו מאמצים לא מבוטלים. באחד הראיונות, למשל, הוא לא הפגין קרבה של חברים כפי שרבים מהכוכבים נוהגים לעשות. הוא אוהב לשמור על פרטיות, אבל בזכות זה הופעותיו מוצלחות יותר; אנשים יראו בו דמות גדולה מהחיים אם אינם יודעים מיהו במציאות.

סינדרום פול מוני

בחירותיו המקצועיות של דיקפריו, שמועמד על תפקידו לגלובוס הזהב, אולי יוצאות דופן, אבל יש לו גרסה משלו להיצמדות לנוסחה מנצחת. הדמויות הן בדרך כלל בחורים מיוסרים, מרוחקים, גדולים מהחיים, המעוצבים בעזרת מועדון מצומצם מאוד של במאים מהושרה הראשונה, שהבולט בהם הוא מרטין סקורסזי. הווארד יוז שאוסף שתן ב"הטייס", מבריח יהלומים בזימבבואה ב"לגעת ביהלום". חולה נפש ב"שאטר איילנד". מחלץ חלומות ב"התחלה".

"דיקפריו היה יכול להרוויח הרבה כסף אילו היה עושה סרטי ז'אנר מכניים, אבל הוא מחפש אתגרים", אומר איסטווד בראיון טלפוני. "ולשחקן הרבה יותר מאתגר לשחק מישהו שאין לו שום דבר משותף אתו".

בעתיד יהיה אפשר לראות אותו בין השאר בתפקיד הראשי בגרסה המחודשת של באז לרמן ל"גטסבי הגדול" והוא עומד לגלם את פרנק סינטרה בסרט נוסף של סקורסזי. "זו החלטה של סקורסזי", הוא אומר על האפשרות לשחק בסרט על סינטרה, ועוצר כדי לתחוב לפיו משולש אבטיח ולמזוג לעצמו עוד כוס קפה. "אני מוכן תמיד לכל מה שהוא יחליט לעשות".

"ג'יי אדגר" משתלב יפה ברשימת הדמויות הקנוניות האלה. הטובים ביותר מבין הסרטים המבוססים על דמויות אמיתיות מספקים דיוקן של אדם, על מעלותיו ומגרעותיו, ומזמינים את הצופה לשפוט אותו בעצמם. גם סרטו של איסטווד מתכוון לעשות זאת. הובר מוצג כפטריוט מבריק שהמציא את המעבדה המודרנית לזיהוי פלילי ועשה כל שביכולתו להגן על אמריקה תחת שלטונם של שמונה נשיאים ובמשך שלוש מלחמות. אבל ראש האף-בי-איי הכל-יכול התנכל לתנועה לזכויות האזרח ועשה הכל לשמר את כוחו גם במחיר סילוף האמת.

כל אלה הן עובדות, פחות או יותר. החלק הבעייתי ב"ג'יי אדגר", שהופק על פי תסריט של דסטין לאנס בלאק (זוכה האוסקר על "מילק"), עוסק בחלקים האפורים. האם היה הובר הומוסקסואל? איש אינו יודע את התשובה. אין ספק שהיה לו קשר קרוב ויוצא דופן עם עמיתו לאף-בי-איי, קלייד טלסון, שמגלם בסרט ארמי האמר ("הרשת החברתית"). שאלה שהתשובה עליה מעורפלת עוד יותר היא אם הובר אכן אהב ללבוש בגדי נשים. "אין ספק שיש פה סיפור אהבה", אומר איסטווד. "אם זה סיפור אהבה הומוסקסואלי או משהו אחר - הקהל ישפוט בעצמו. הכוונה שלי היתה להראות שני גברים שאוהבים זה את זה מאוד, ומה שמעבר לזה - הוא לא ענייני".

התפקידים שבוחר דיקפריו זוכים לתרועות מצד אוהבי הסרטים הרציניים מבין אנשי הוליווד, הסוגדים לו על נכונותו לשחק בדרמות כאלה, שהן זן הולך ונכחד באולפנים הגדולים בימינו. אבל בעלי התפקידים שהעסקים בראש מעייניהם - סוכנים, בכירים באולפנים - אומרים שדיקפריו טעה בהחלטתו לעשות את כל הסרטים האלה, שעוסקים בדמויות מן החיים. החשש הוא שבשלב מסוים דיקפריו יפסיק לעניין את הקהל אם לא ישלב בדרכו מגוון רחב יותר של תפקידים.

ג'נין בייסינגר, יושבת ראש המחלקה לחקר הקולנוע באוניברסיטת וסליאן, מכנה זאת "בעיית פול מוני". מוני היה השחקן החשוב ביותר באולפני האחים וורנר בשנות ה-30. הוא גילם דמויות רבות עוצמה בסרטים כגון "פני צלקת". הוא גם אהב לגלם דמויות מציאותיות, וזכה באוסקר על "סיפורו של לואי פסטר" (1936). אבל הוא פיתח מין אובססיה לתפקידים היסטוריים וכוכבו דעך.

האם דיקפריו חושש שמא יתייג את עצמו כמי שמנסה להימנע מתיוג? אם כן, הוא אינו מודה בכך. "לא, ממש לא", הוא ממהר לומר.

אף שבייסינגר מעלה את הסוגיה, היא עצמה אינה סבורה שיש סיבה לדאגה. אין הרבה שחקנים מוכשרים כמו דיקפריו, היא מציינת, והעובדה שהוא הצליח לעבור מקומדיית המצבים של שנות ה-80 "להתבגר ולהתגבר" ל"מה עובר על גילברט" ול"טיטאניק" ומשם ל"שתולים" מבשרת טובות בנוגע לפוטנציאל ההתפתחות שלו כשחקן.

"הוא תמיד נוכח חזק מאוד כדיקפריו ובה בעת הוא מסוגל לגרום לנו להאמין שהוא דמות אחרת", אומרת בייסינגר, "זה כישרון נדיר". המועמדויות של דיקפריו לאוסקר היו על "מה עובר על גילברט", סרט שהשתתף בו כשהיה בן 19, על "הטייס" ועל "לגעת ביהלום".

"ג'יי אדגר" לא נהפך ללהיט בארצות הברית. הוא הכניס שם רק כ-36 מיליון דולר. אבל לדיקפריו יש פוליסת ביטוח - "טיטאניק", הסרט שמסרב לדעוך, ייצא באפריל בתלת ממד. אם המרה לתלת ממד של "מלך האריות" הכניסה לדיסני כמעט 100 מיליון דולר, "טיטאניק" מן הסתם יוכל לרשום לזכותו הכנסה נאה גם הוא.

דיקפריו אומר שלא הקדיש לעניין מחשבה מרובה, ושלמד להשלים עם נוכחותו המתמדת של ג'ק דוסון (הדמות שגילם בסרט) בחייו. "הוא לא רודף אותי, אבל הוא בהחלט רודף אחרי", הוא אומר. "הייתי באמזונס, ואנשים בלי בגדים, ואני לא מגזים, מכירים את הסרט הזה. השלמתי עם זה".

במפגש פנים אל פנים דיקפריו נראה בדיוק כפי שמצפים שיהיה. הוא היה עייף, משום שהגיע לראיון בבוקר לאחר שטס ללוס אנג'לס מאוסטרליה, שם התקיימו צילומי "גטסבי הגדול". אבל הוא גם היה מלא חיים - העיניים הכחולות אמנם העידו על ג'ט-לג אבל עדיין היה בהן ניצוץ שובבות - ומנומס מאוד.

"תסלח לי עד שאתעורר", הוא אומר בחיוך, ומתקן את תנוחת כובע המצחייה הכחול שהוא חובש על ראשו (כשהמצחייה פונה לעורף, כמובן). כעבור דקה הוא שאל אם אפשר להזכיר בכתבה את שמה של שון גריג, המאפרת שיצרה את הדמות ב"ג'יי אדגר". "אני בטוח שהיא עברה כמה התקפי חרדה כשאיפרה אותי", הוא אומר. "קשה לי לפעמים לשבת בשקט".

המרואיין קופא לרגע

פניו זורחות כשהוא מדבר על סרטים ועל אנשים שהשפיעו עליו, בייחוד על "שדרות סאנסט" של בילי ויילדר, שלדבריו שוחח עליו עם איסטווד בזמן העבודה על "ג'יי אדגר". הם רצו לחקות את האופן שבו נהגו לשלב דברי קריינות בסרט הזה, מ-1950. אבל נדמה שדיקפריו גם פועל כטייס אוטומטי מפעם לפעם, ועונה על שאלות כפי ששחקנים נוטים בדרך כלל לענות (התמזל מזלי לעבוד פה, אני בוטח בתחושת הבטן שלי שם). ושאלות אישיות אינן מתקבלות בעין יפה. למה בדיוק הוא יוצא עם כל דוגמניות העל האלה?

הוא מעיף מבט - נו, מה, מי לא היה עושה את זה אילו רק היה יכול? - ואחר כך קופא. "אף פעם לא דיברתי על הדברים האלה, ובכל הכבוד, אין לי כוונה להתחיל עכשיו", הוא אומר. הוא מעדיף להמשיך לדבר על "ג'יי אדגר", ובייחוד על התותב שהלבישו לו באיפור, שהיה מתסכל ויצר בו תחושת קלאוסטרופוביה. הוא מעריך שבמשך שבועיים מתוך 39 ימי הצילומים הוא היה "הובר הזקן", דמות שלמענה היה עליו לשבת זקוף במשך חמש שעות בכיסא המאפרים של גריג. "קשה מאוד לגלם את הדמות ובו-בזמן להילחם בדחף לקרוע את התותב מעליך ולא להרגיש לכוד בפנים", הוא אומר. "נדמה שמרחו אותך בדבש ועטפו אותך בשמיכת פוך עבה".

לקראת התפקיד ערך דיקפריו תחקיר מקיף במשך חודשים. הוא טס לוואשינגטון עם בלאק, לראות את משרד המשפטים ואת אחד הבתים שהובר התגורר בהם. הוא גם נפגש עם קרתה דה-לואץ', מהמעטים מעמיתיו הקרובים של הובר שעדיין חי, והקליט את שיחתם שנמשכה שעות. "רציתי שיספר לי איך הוא הלך, איך הוא דיבר, איך נראו הידיים שלו, איך נראה השולחן שלו, מה היה על השולחן שלו", אומר דיקפריו. "התחקיר לקראת תפקידים כאלה הוא חצי מהכיף וחצי מהאתגר ואולי יותר. זה הופך את העבודה למרגשת".

בלאק מספר שדיקפריו מצא סרט ארכיון מטושטש של הובר הצעיר הנושא נאומים, וקרא תעתיקים מהעדות שלו לפני הקונגרס. "עבדתי עם גרסה ערוכה של התעתיקים, שהותירה בחוץ חלק מהביטויים הציוריים של הובר", אומר בלאק. "הובר אהב לשלב בדבריו דימויים של בעלי חיים חלקלקים ולחים. זה מצא חן בעיני דיקפריו. הוא אמר, ‘בחייך, אנחנו מוכרחים להשתמש בדברים האלה'" (בלאק גם מספר על חיבתו של דיקפריו לקאפקייק שוקולד גרמני. "חלק מהקילוגרמים הנוספים אצל הובר הזקן לא היו תותב", הוא אומר. "אני לא מפחד להגיד את זה. ליאו השמין קצת").

מעריצי דיקפריו המושבעים ייחפזו מן הסתם לציין שיש לו כמה דברים חשובים במשותף עם הובר, לפחות על פני השטח. הובר, למשל, שמר על קשר קרוב מאוד עם אמו, שמגלמת בסרט ג'ודי דנץ'. דיקפריו מטפח קשר קרוב מאוד עם אמו, אירמלין דיקפריו, שגידלה אותו באזור לוס פליס שבלוס אנג'לס והסיעה אותו לאודישנים.

"ההבדל הוא שאמו של הובר אמרה לו מה לעשות, ואמי הקשיבה לי", הוא אומר. "אמא שלי תמכה בי מאוד. היא לא היתה אמא דוחפת ולא היה אכפת לה אם אהיה שחקן או לא אהיה שחקן. היא רק הקשיבה לילד הקטן והשחצן שלה שאמר שהוא רוצה להיות שחקן, ולא צחקה לי בפנים".

הובר היה גם הוא אדם בעל אגו גדול, בעל צורך עז להיות במרכז תשומת הלב. דיקפריו, בהיותו חוקר של הוליווד, אינו מתעלם מהגורל הדומה האורב לו אם לא ייזהר. ואולי לא. "זה לא ממש מטריד אותי", הוא אומר. "אני יודע שכל קריירה היא עניין חולף מבחינות מסוימות".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו