בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העד: ראיון עם במאי "עדות" שלומי אלקבץ

שלומי אלקבץ חשש שאיש לא יצפה בסרטו החדש, שבו שחקנים מספרים את סיפוריהם של פלסטינים וחיילים, אבל עזרה לא צפויה הגיעה מצד השרה לבנת

22תגובות

שורה של שחקנים מתייצבים בזה אחר זה אל מול המצלמה. כל אחד מהם מצולם במקום אחר, על רקע נוף אחר. הנוף תמיד חרישי, דומם, מאיים ומרהיב בו בזמן. כל שחקן מספר סיפור אחר, אך כולם מישירים מבט אל המצלמה, אל הצופה. הם אינם משפילים מבט ואינם מניחים לו לנדוד למחוזות רחוקים. כל אחד מהם מספר על אירוע קשה שחוותה הדמות שהוא מגלם ומתאר אותו בקפדנות עניינית. כל אחד מהם מוסר את עדותו ומוסיף בכך נדבך משלו לנראטיב האכזרי של הארץ המסוכסכת הזאת.

"עדות", סרטו של שלומי אלקבץ, הוא יצירה מרתקת, שלא רק חושפת את הסבל היום-יומי של בני האדם החיים בצלו של הסכסוך הזה, אלא גם משוטטת על הגבול הדק והמעורר למחשבה המפריד בין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי.

אלקבץ ליהק שחקנים מקצועיים, אבל שם בפיהם עדויות אמיתיות שמסרו תושבים פלסטינים וחיילים ישראלים. הוא אינו מנסה להתחנף לקהל, אינו מנסה להקל עליו את חוויית הצפייה, ולעתים נדמה כי במתכוון הוא מפנה עורף לדרמות גדולות; ברוב המקרים מעדיף על פניהן עדויות יבשות, ענייניות, כמעט מינימליסטיות.

אורי גרשוני

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

רונית אלקבץ (אחותו של הבמאי), למשל, מעידה בסרט כי הוכתה על ידי שוטר מג"ב לאחר שחצתה את הגבול ללא היתר; קרן מור מספרת על חיילות ישראליות שעצרו אותה במחסום והעבירו אותה מסכת השפלות, בהן יריקות ומכות; רועי אסף מספר כיצד התיידד עם ילד פלסטיני בעת שירותו הצבאי, ושעות ספורות לאחר מכן השרה עליו פחד אימים כאשר נכנס לבית הוריו כדי לערוך בו חיפוש; ריימונד אמסלם מספרת כיצד אולצה לסייע לקבוצת חיילים לחפש מבוקשים בכפרה.

אלקבץ - שיצר יחד עם אחותו רונית את הסרטים "ולקחת לך אשה" ו"שבעה" - ריכז בסרטו זה 22 עדויות של פלסטינים וחיילים ישראלים. הוא גייס קבוצה גדולה של שחקנים, בהם מנשה נוי, אלברט אילוז, אסתי זקהיים, עופר חיון ואייל שכטר, כדי שימסרו את העדויות הללו לפני המצלמה. כל השחקנים עשו את מלאכתם בהתנדבות.

"עדות" הוקרן לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות (וכפי שיפורט בהמשך, עורר שם סערה לאחר ששרת התרבות תקפה את הבחירה להקרינו), הוצג לאחר מכן גם בפסטיבל ונציה ויוקרן החל ביום שלישי הקרוב בסינמטק תל אביב.

השחקן רועי אסף בסרט "עדות"

"המטרה שלנו בעשיית הסרט הזה לא היתה חדשותית. לא רצינו לספק מידע ולא לתת תמונה רחבה של הפרת זכויות אדם. המטרה שלנו היתה להפוך אנשים נוספים לעדים", מסביר אלקבץ. "כפי שאנחנו בעצמנו נהפכנו לעדים ברגע שקראנו את העדויות, רצינו שעוד אנשים יעברו את החוויה הזאת".

סיפורו של "עדות" מתחיל לפני שמונה שנים, אז החלו אלקבץ והשחקן והעיתונאי עופר עין גל, שכתב עמו את התסריט, לקרוא עדויות של פלסטינים, שאת רובן קיבלו מארגון "בצלם". במשך כשנתיים ישבו השניים וקראו זה לזה בקול מאות עדויות.

החוויה, לדברי אלקבץ, היתה לא פשוטה. "בשלב מוקדם מאוד קיבלתי תחושה של גועל", הוא אומר. "במקום להפוך אותי למאזין עמיד יותר, הקריאה של כל כך הרבה עדויות רק הגבירה אצלי את שאט הנפש, את הדחייה, גרמה לי לרצות פחות ופחות להתמודד עם החומרים האלה. עד מהרה הבנתי שכאשר אתה קורא עדויות כאלה, אתה נהפך לעד בעצמך. אתה שואל את עצמך כל הזמן זה אמיתי? זה נכון? מי אימת את זה? אתה שוב ושוב עובר תהליך כזה של דחייה".

אט אט אספו השניים קובץ של עדויות שעניינו אותם. "לא חיפשנו את העדויות המזעזעות ולא בחרנו את העדויות הקשות על פגיעה בילדים, הרס בתים ומקרי מיתה שונים ומשונים", אומר אלקבץ. "העדויות שנבחרו בסופו של דבר הן אלה שהרגשנו שאנחנו הכי עייפים מלשמוע. למשל עדות של אשה שניסתה לחזור הביתה, לא הצליחה וחטפה כמה כאפות מחיילים - בשלב מסוים אמרתי שאני לא יכול כבר לשמוע עוד עדות כזאת, כי יש מאה כאלה.

"העדויות שמופיעות בסרט, אין בהן כל חידוש", הוא מדגיש. "אפשר למצוא אותן בחדשות, במקבצי עדויות, בקליק אחד באינטרנט. אבל אנחנו רצינו לקחת דווקא את החומרים הממוחזרים, המעייפים, היום-יומיים, ולתת להם במה, לתת להם קול.

"בנוסף לכך, הכנסנו עדויות שהיה בהן דבר מסוים שתפס אותנו. למשל העדות של מנשה (מנשה נוי מגלם בסרט פלסטיני המוסר עדות מזעזעת במיוחד, ולפיה חיילים ניסו להכריח אותו באיומי נשק לבעול אתון, נ"א), שפשוט הכתה בי באופן אישי והציבה מולי דימוי שלא יצא לי מהראש; והעדות של הצעירה שהחליפה מבטים עם בחור בארוחת ערב, אך לאחר שהוא נאלץ להימלט מחיילים, לא ראתה אותו עוד לעולם".

דוד עדיקא

אלקבץ ועין גל בחרו להותיר את העדויות כפי שנמסרו במקור, בלי להכניס בהן שינויים מהותיים. הם קיצרו אותן לפעמים, השמיטו פרטים לא רלוונטיים, אך לא יותר מכך. לפעמים גם הצליחו למצוא כמה עדויות שתיארו אותו אירוע מזוויות שונות.

התסריט המקורי כלל עשר עדויות של פלסטינים, הוגש לכמה קרנות במסלולי תמיכה של סרטים ניסיוניים ונדחה שוב ושוב. לאחר מכן, כאשר הארגון "שוברים שתיקה" עלה לכותרות, החליטו אלקבץ ועין גל לבחון גם עדויות של חיילים ישראלים. הם קראו עוד עשרות עדויות ושילבו כמה מהן לצד עדויות הפלסטינים.

"לאורך כל התחקיר, אני לא באמת רציתי לעשות את הסרט הזה", אומר אלקבץ. "כלומר, רציתי לעשות אותו, אבל שאלתי את עצמי המון שאלות. היה ברור לי שההתמודדות הזאת גובה ממני המון אנרגיה, ושאלתי עצמי אם אני באמת מוכן לכך, או שאולי עדיף לי להישאר בנוחות המטומטמת של חיי היום-יום שלי. אבל בסופו של דבר הרגשתי שאני לא יכול להרשות זאת לעצמי.

"לא עשיתי את הסרט כדי להרגיע את המצפון שלי, ולא עשיתי אותו כדי לשנות משהו - כי אני לא באמת מאמין שהוא יכול לשנות. עשיתי אותו כדי להתעמת עם הנושא הזה, כדי להיהפך לאחד העדים למה שקורה במקום הזה שאני חי בו".

סיכון שהשתלם

תמונות הנוף החוצצות בין העדויות בסרט לא רק מספקות לצופים אוויר לנשימה, אלא גם מציבות לפניהם את אדמת המריבה, את סלע המחלוקת שהצית את הסכסוך רב השנים. אלקבץ התרוצץ לאורכה של הארץ ובחר לצלם את העדויות ב"מקומות שאין בהם כלום, ריק, רק תמונות נוף", לדבריו. "זה נולד מערגה. הערגה לאותו מקום נשכח, לאותו מקום שחלמנו עליו אלפי שנים, כפי שהוא מתואר בתנ"ך ובשירה המזרחית, בפנטסיה ובסיפורים, כפי שהיהודים דימיינו אותו לפני שהגיעו לפה: ארץ זבת חלב ודבש, מקום מהמם ביופיו. אני מניח שכך גם נראתה הארץ הזאת ב-1948, כשהפלסטינים גורשו ממנה. כך אנחנו דימיינו אותה, וכך הם זוכרים אותה".

הוא לקח סיכון שהשתלם ובחר באמן דוד עדיקא לצלם את הסרט, אף שזה היה נטול כל ניסיון בצילום קולנועי. "אהבתי מאוד את עבודת הצילום שלו, וחיפשתי צלם של דיוקנאות ושל טבע, כי רציתי להנכיח פנים, ורציתי מישהו שיכול למצוא בתוך הקומפוזיציה איזון בין האדם למקום שהוא מתקיים בו", הוא מסביר.

דוד עדיקא

"כמו כן, חיפשתי מישהו שמדבר בשפה שלי, שבא מהמקומות שאני בא מהם. היה חשוב לי שהצלם יהיה מזרחי, שיבין את השטויות שלי, את הבדיחות שלי, שיכיר את הריח שאני מריח. מישהו שאוכל לומר לו איזה דימוי אני מחפש, והוא יבין אותי בצורה בלתי אמצעית, כי הוא בא מאותו מקום. ודוד היה שם, בכל המקומות האלה".

ההחלטה להורות לעדים בסרט להישיר מבט אל המצלמה, ואל הצופים, נועדה לשרת אמירה. "הרעיון של הסרט הזה הוא לא להציג את הפלסטיני כקורבן מושפל, אלא כמישהו גאה, כעד גאה שמציג את הסיפור שלו כתמרור אזהרה, כדי להנכיח את האמת שלו ולא כדי לזכות ברחמיו של הצופה", מבהיר אלקבץ. "מבחינתי, העד בסרט מספר את עדותו בגאון, כמעט ברוח קרב, והמבט שהוא מישיר אל הצופים אינו רק אזהרה, אלא גם הצעה לפיוס. כי בתוך הטחת ההאשמות יש סוג של דיאלוג, ובעצם הדיאלוג יש אופציה לפיוס, התחלה של דיבור. זו מעין הצהרה: ‘אני מדבר, לא מתבצר'".

טלפון אדום

אלקבץ נולד ב-1972 בבאר שבע וכשהיה בן שש עבר עם הוריו, אחותו ושני אחיו להתגורר בקרית ים. כשאחותו הבכורה, רונית, הופיעה לראשונה בסרט קולנוע, הוא היה נער. "רונית ואני היינו תמיד מאוד מחוברים", הוא אומר. "ברור שהעיסוק שלה בקולנוע עשה לי משהו, עודד אצלי משהו, אבל לא הייתי בטוח. תמיד חשבתי שארצה דווקא לכתוב. התחלתי לכתוב בגיל 16".

לאחר שסיים את שירותו הצבאי החליט שהוא רוצה לעסוק בקולנוע. הוא יצא לטייל במזרח הרחוק, המשיך לניו יורק ונשאר שם במשך שבע שנים. הוא כתב פרוזה ומחזות, היה חבר בקבוצת תיאטרון שבה גם שיחק, ובשלב מסוים החל לכתוב יחד עם אחותו את התסריט של "ולקחת לך אשה".

בשנת 2000 חזר לישראל. הסרט, שיצא כעבור חמש שנים והכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים, זכה בפרסים שונים וביניהם פרס הקהל בפסטיבל ונציה. "אני ורונית עובדים בסימביוזה מאוד חזקה", אומר אלקבץ. "ב'ולקחת', שאת הדראפט הראשון שלו כתבנו יחד בלילות בניו יורק, לפני הצילומים ממש עברנו לגור ביחד. אני עזבתי את ניו יורק, רונית גרה אז בפאריס, והחלטנו שאם נהיה יחד בתל אביב זה ייתן לנו זמן להתכונן. אז שכרנו דירת גג קטנה באבן גבירול ולמעשה עברנו לחיות יחד. כתבנו באופן אינטנסיבי ועשינו את הסרט עשרות פעמים ביחד: לפעמים היא גילמה את ויויאן ואני את אליהו (שני גיבורי הסרט, נ"א), לפעמים להיפך, ולמעשה עשינו שנינו את כל התפקידים של כולם. בזכות זה, בסופו של דבר כמעט שלא היו חזרות לסרט".

הסרט הבא שיצרו האחים אלקבץ, "שבעה", יצא ב-2008 וזכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחת. הסרט, שהביא את סיפורה של משפחה מרוקאית המתקבצת בבית אחד בעקבות מותו של אחד האחים, פתח את שבוע המבקרים בקאן וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים. כ-240 אלף בני אדם צפו בו בארץ ו-90 אלף נוספים בצרפת.

"רונית היא גם אחת החברות הכי טובות שלי, גם האדם שאני הכי סומך עליו ויכול לחלוק אתו הכל, וגם מקור השראה גדול מאוד בשבילי", אומר אלקבץ. "המפגש אתה תמיד מעורר אותי ושולח אותי למקומות אחרים, חדשים. היא גם האהובה שלי וגם האחות שלי. לפעמים אנחנו זוג יוצרים, לפעמים רק אחים, ולפעמים שני אינדיבידואלים. אנחנו לא מוותרים על כלום.

"מכיוון שהקשר בינינו מאוד עמוק וחזק, אנחנו מאוד מושפעים זה מזה, הן ביצירה והן ברמה האישית. אם היא מגיעה לסט מדוכדכת אז אני מדוכדך, אם היא מגיעה שמחה אני שמח, ואם אני מגיע פרוד זה משפיע גם עליה. היא יודעת מה מרפא אותי ומה מדליק אותי, ולהיפך. זה קשר בלתי אמצעי, מין טלפון אדום שתמיד פתוח".

אחרי כמה שנים אינטנסיביות של יצירה משותפת, שבהן הוציאו תחת ידיהם שני סרטים, התפצלו דרכיהם. "בשנתיים שאחרי ‘שבעה' היא החלה לשחק באופן אינטנסיבי בצרפת, ואני הייתי פה, עבדתי על סדרת טלוויזיה ועל ‘עדות'", מסביר אלקבץ. "אבל לשנינו היה ברור שזו בסך הכל תקופה של המתנה למפגש הבא בינינו. כבר ידענו מה אנחנו הולכים לעשות, מה אנחנו הולכים לכתוב יחד, ורק חיכינו לרגע שניפגש שוב, לאיחוד שלנו".

דוד עדיקא

המפגש הזה, שהוקדש לכתיבת התסריט לפרק השלישי בטרילוגיה הקולנועית שלהם, התקיים בסופו של דבר בשנה שעברה בפאריס. "בילינו שם חודש ביחד וכמעט לא יצאנו מהבית", הוא מספר. "בעבודה אנחנו משתפים פעולה באופן מלא. אנחנו יושבים ליד אותו שולחן עשר שעות ביום ועושים אימפרוביזציה על הטקסט ביחד. לפעמים אנחנו קמים בבוקר, אוכלים משהו, כל אחד הולך לשבת בחדר אחר, בצהריים נפגשים במסדרון עם רעיון שכל אחד מביא, ובערב אוספים הכל ומאחדים את זה לדבר אחד. קשר כזה הוא דבר חזק מאוד, בוודאי לבמאי שעבודתו מאוד בודדה. אמנם גם כשעושים סרט יחד, יש לכל אחד המקומות שבהם הוא מרגיש לבד, אבל המקום של המפגש מאוד מעצים. יש בו הרבה כוח".

הם מתכננים להשלים בהקדם את כתיבת התסריט ומקווים לצלם את הסרט (שעודנו נטול שם) כבר השנה. "היום שנינו נמצאים במקום שבו כל אחד מאתנו יכול לעשות איזה סרט שבא לו גם לבד, ובכל זאת, מתוך בחירה מלאה, אנחנו מחכים בקוצר רוח לאותו מפגש שבו אנחנו יוצרים ביחד", אומר אלקבץ. "זה מגובה במקום שאנחנו מעוררים זה אצל זה, וגם בתוך הקשר שלנו - הרי אנחנו ביחד כבר כמעט 40 שנה. כמו לכל זוג, יש דברים ששייכים רק לנו, ואני חושב שהיצירה משתדלת לתקשר את הפנים המשותף שלנו".

לאחר "שבעה", פנה אלקבץ לביים את העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "רביעיית רן" (וגם כתב חלק מהפרקים). "זו היתה חוויה חד פעמית. מאוד נהניתי. קיבלתי חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה, ובשבילי ללכת לביים 12 שעות מסך ולצבור כל כך הרבה ניסיון - זה היה אוצר, תרגול מטורף, לונה פארק", הוא אומר. "חוץ מזה, חלק מהרעיון ללכת לביים בטלוויזיה היה לצבור קצת כסף שאותו אוכל להשקיע ב'עדות'".

גיוס הכסף ל"עדות" (שתקציבו היה מיליון שקל, ובארץ תמכו בו קרן רבינוביץ' וערוץ 8) היה משימה לא פשוטה. אלקבץ ועין גל נאלצו להשקיע בו מכספם, ואלקבץ מודה כי היה שלב שבו כלל לא היה בטוח אם ימצאו מי שיבואו לצפות בסרט.

"כשקיבלתי כסף מהקרן, אמרתי להם שגם אם איש לא יצפה בסרט הזה והוא ישכב במגירה אפלה ובעוד 50 שנה יוציאו אותו וימצאו סרט שנוצר כחלק מההיסטוריה של המקום הזה - אז יש לו ערך. לשמחתי זה לא קרה, כי יחסית לסרט קטן הוא קיבל הרבה חשיפה, אבל בעיני יש סרטים שחייבים לעשותם, בלי תלות במחיר שתשלם עליהם ובשאלה אם אנשים יבואו לראותם או לא".

מי שסייעה בעקיפין להחדרתו של הסרט לתודעה הציבורית היתה שרת התרבות, לימור לבנת, שעוררה סביבו סערה תקשורתית בעקבות הקרנת הבכורה בפסטיבל דרום האחרון. "עדות" נבחר לפתוח את הפסטיבל, ולבנת הוזמנה להיות אורחת הכבוד בטקס הפתיחה. כשעלתה לבמה הצהירה כי מדובר בסרט המציג "עמדה חד-צדדית ומסולפת שאינה תואמת את מציאות החיים כאן". השרה טענה כי סבלם של נפגעי הטרור ותושבי שדרות אינו בא בו לידי ביטוי ויצאה נגד ההחלטה לפתוח אתו את הפסטיבל. כל זאת, מבלי שצפתה בסרט.

"הייתי אז באולם", נזכר אלקבץ. "כששמעתי אותה חשבתי על המון דברים, ובין היתר על הצביעות, על המונופול שהיא מנסה לנכס לעצמה בקביעה מה נכון ומה לא, מה טוב ומה לא, מהי אמנות, איך היא צריכה להיראות ומה תפקידו של האמן. בתחילה שיעשעה אותי העובדה שהיא טרחה לבוא ולהגיד את כל זה. אבל אז זה הפחיד אותי והגעיל אותי, כי חשבתי לעצמי, באיזו רשות היא באה ואומרת שהיא רוצה להחרים משהו שלא ראתה, באיזו רשות היא באה ומסלפת את האמת?

"אחר כך היו לי הרבה מחשבות על מי בעצם ניצח בדבר הזה. הרי אני עבדתי מאוד קשה על הסרט הזה במשך שבע שנים, ואז היא הגיעה, דיברה חמש דקות, ובמשך עשרה ימים דיברו על זה, כל פעם במקום אחר, כל יום בעיתון אחר, ובכל פעם השם שלה הוזכר. וגם כשהייתי עם הסרט בוונציה דיברו על זה, וכשכתבו עליו באנגלית איזכרו את זה, וחודשיים אחר כך כשפתחתי את ‘גלריה' ראיתי אותה בשער יושבת על איזה כיסא ומדברת על זה עוד פעם.

"כך שהיא קיבלה בזכות זה עוד כתבה ועוד כתבה, אבל הרי אני זה שנוסע לשדרות פעמיים בשבוע במשך תשע שנים (אלקבץ מלמד קולנוע במכללת ספיר, נ"א), אני זה שמגיע לשם ללמד גם כשיש קסאמים, ואני זה שבאמצע שיעור רץ 15 פעמים עם הסטודנטים שלי לממ"ד. אבל אותה אני לא ראיתי שם בכל התקופה הזאת, וגם לא בחודשים האחרונים. אני ממשיך להגיע לשם כל הזמן, אבל איפה היא כדי לראות את האמת המסולפת שלה?"

ואולם, לצד הכעס, אלקבץ גם מודה בתועלת שהניבה הפרשה הזאת ל"עדות". "פתאום הרבה אנשים דיברו על הסרט. באותו השבוע היו כמה וכמה כתבות עליו בחדשות. אז אם בערב אחד, במקום לדבר על אם ההיא מ'האח הגדול' תצליח לשכב אם ההוא או לא, איזו משפחה בצפון דיברה על אם צריך להגיד את הדברים שנאמרו על הסרט או לא - אז מובן שאני הרווחתי", הוא אומר. "הרווחתי שיחת סלון של משפחה בצפון, וזה חשוב".

במפתיע, "עדות" מסתיים בשני שירים. התזמורת האנדלוסית מנגנת, והזמרת דקלה עומדת לפניה ושרה. כמו יתר גיבורי הסרט, גם היא מישירה מבט אל הצופים מפעם לפעם. המבט שלה חודר, מוכיח, כמעט מאשים. היא מקרינה שילוב של כוח וחושניות ומבצעת את אחד השירים שלה בערבית.

"את הערבית מהעדויות המקוריות תירגמנו, אבל את המוסיקה אי אפשר לתרגם", מסביר אלקבץ. "את השיר הזה אפשר לשיר בכל שפה, אבל המוסיקה שלו תמיד תישאר ערבית. אלה הצלילים של המקום הזה, וזה משהו שאי אפשר לברוח ממנו, אי אפשר להסתיר אותו, כי הוא עולה תמיד בלילה, בחשאי, מתוך העצים, מתוך האדמה.

"וכך גם השחקנים בסרט: את רואה אותם ואומרת ‘רובם מזרחים', ופלסטיני שיראה אותם יאמר ‘כולם ישראלים', אבל אירופאי שיראה אותם יגיד ‘כולם ערבים'. וזה נכון. אנחנו ערבים. זה הצליל של המקום הזה, זה הצבע שלו, וההפרדה שאנחנו כל כך מתאמצים לעשות בכל שנות קיומנו כאן, הניסיון לדחוק את התרבות הערבית מתחת לשולחן - נכשל.

"הצלחנו לכבוש ערים, לכבוש אדמה, אבל לא הצלחנו לכבוש את התרבות. הרי המוסיקה המזרחית קיימת היום בכל מקום. אי אפשר לכבוש את הדבר הזה, כי הוא תמיד יקום מתוך האדמה, מתוך השמש, מתוך החום, מתוך הנוף, הוא תמיד יהיה פה. אנחנו לא יכולים לשנות זאת, ועד שלא נקבל את זה - תמיד נהיה כאן זרים".

אתר הסרט "עדות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו