כך הפך המסגר הפריסאי לכוכב הסרט "הארטיסט" - קולנוע - הארץ

כך הפך המסגר הפריסאי לכוכב הסרט "הארטיסט"

ז'אן דוז'רדן, שכרע על ברכיו לרגלי רוברט דה נירו וקילל בהתרגשות בעת שזכה בפסטיבל קאן, מגלה את סודות ההשראה שלו לקראת עליית הסרט בישראל

מאיה דה לה בום, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאיה דה לה בום, ניו יורק טיימס

ז'אן דוז'רדן כבר שר בלהקת בנים פיקטיבית, גילם גולש מגלומני ועשה פרודיה על ג'יימס בונד. במלים אחרות, הוא ידוע בהומור נמוך שלעתים קרובות מניב להיטים קופתיים מכניסים. לכן, כשהקומיקאי הצרפתי זכה במאי שעבר בפרס השחקן היוקרתי בפסטיבל קאן פיות רבים נפערו בתדהמה.

בפסטיבל שבו התעניינו בעיקר ב"עץ החיים" וב"מלנכוליה", רק מבקרים מעטים חזו שקומיקאי יזכה בפרס ובהכרה הבינלאומית הנלווית אליו. חיקוייו ותעלוליו של דוז'רדן בסרט "הארטיסט" - שמועמד לשישה פרסי גלובוס הזהב - אמנם בלתי נשכחים, אבל אינם הולמים את אמות המידה של השופטים בקאן, המעדיפים לרוב דרמות חברתיות וטרגדיות.

אבל משחקו של דוז'רדן ב"הארטיסט", בדמות ג'ורג' ולנטין, כוכב חלקלק וקל דעת מתקופת הסרטים האילמים בהוליווד, ששוקע בדיכאון ונשכח מלב עם עליית הסרטים המדברים, אינו מתאים בדיוק לשום קטגוריה, כמו הסרט עצמו, שהוא מחווה לסרטים המוקדמים, ובחלקו הגדול מצולם בשחור-לבן.

הביקורות מקאן היו נדיבות. ג'פרי מקנאב מהעיתון הבריטי "אינדיפנדנט" כינה את הסרט "הצלחה בטוחה, חביב הקהל, עבודה קולנועית מרהיבה", והרעיף שבחים על הכוכב: "משחקו של דוז'רדן הוא תגלית. הוא ניחן בעליזות ובאתלטיות של דאגלס פיירבנקס בשיא הדרו". מבקר "לוס אנג'לס טיימס", קנת טוראן, שירטט את נסיקתו של הסרט ממעמד של אנדרדוג לחביב הפסטיבל, וסיכם "תופי האוסקר החלו להכות בקול רם יותר".

אבל כשהתקרב הפסטיבל לקצו נתקף דוז'רדן חרדה בנוגע לסיכוייו לזכות. זה כנראה ההסבר לתגובתו לזכייה. הוא כרע על ברכיו, זורח כולו, לרגלי רוברט דה נירו, נשיא חבר השופטים, ביצע כמה צעדי סטפס, קילל בהתרגשות, התנצל, וסיים את נאום קבלת הפרס במלים, "עכשיו אסתום את הפה, כי מתברר שזה עובד בשבילי מצוין".

"לא רציתי להשתתף בפסטיבל", הוא מספר בראיון עמו בבית קפה היפסטרי ברובע התשיעי בפאריס. דוז'רדן, במכנסי ג'ינס ובזיפי זקן מוקפדים, נינוח וידידותי בפגישה פנים אל פנים, והוא מוכן להודות: "הרגשתי הקלה כי אנשים לא הכירו אותי ושפטו אותי רק על פי המשחק בסרט".

הסרט, שביים מישל האזנוויציוס, יעלה בישראל ביום חמישי הבא ויוקרן בפורמט המקובל של הסרטים האילמים, ביחס של 1:33, ולא בפורמט המסך הרחב המקובל כיום. האזנוויציוס סיפר שנהנה לעבוד עם דוז'רדן כי הבעות פניו ושפת הגוף שלו "מתאימות גם לצילומי תקריב וגם לצילומים מרוחקים. אין הרבה שחקנים שמצטיינים בשני התחומים".

דוז'רדן אינו דובר אנגלית וביקר בארצות הברית רק פעמים ספורות קודם לכן. לקראת הסרט הוא עבר להתגורר בהוליווד למשך שלושה חודשים (הסרט צולם באולפני האחים וורנר בברבנק), גידל שפם דק כדי להידמות לקלארק גייבל ולמד לרקוד סטפס. הוא צפה באינספור סרטים אילמים כדי לפענח את סודותיהם, ובהם רבים בכיכובו של דאגלס פיירבנקס. "הבנתי שהטקסט הוא מעמסה מיותרת", הוא אומר. "מה שאני יכול לומר בשפת הגוף אני לא צריך לומר בדיבור".

מפתיעה יותר העובדה שהוא שאב השראה מהפלייבוי המניפולטיבי שגילם השחקן האיטלקי ויטוריו גסמן בסרט "The Easy Life" (1962) ומהקריקטורות שלו ב"I Mostri" (1963), סאטירה על החברה האיטלקית. "בשני הסרטים גסמן פשוט ממלא את החדר", אומר דוז'רדן. "ואני הייתי צריך למלא את החדר".

אבל בפאריס מרבים להגדיר את דוז'רדן כהתגלמות ההומור הצרפתי, הידוע בשורות מחץ מצחיקות ביותר בקולנוע העכשווי. יש המוצאים קווי דמיון - בקסם ובהישענות על שפת הגוף - בינו לז'אן-פול בלמונדו, שהופיע לצדו בסרט "A Man and His Dog" מ-2008.

קדימון הסרט "הארטיסט"

דוז'רדן נולד בפרוור פאריסאי ב-1973 למשפחה מהמעמד הבינוני שהוא הצעיר בארבעת בניה. הוא למד רישום ועבד כמסגר "כדי לגמור את החודש", הוא אומר. בגיל 24 החל ללמוד משחק, המציא מהתלות ודמויות והופיע בברים ובקברטים. "עשיתי חיקויים, לעגתי לאנשים, שיעשעתי את עצמי", הוא אומר. "הרגשתי כאילו אני עוסק בזה מאז ומתמיד".

אחיו מארק, עורך דין המשמש מפעם לפעם גם סוכנו של דוז'רדן, זוכר שהיה "בדחן וחובב מתיחות ששיעשע אפילו את בני משפחתו". האח מוסיף, "הופתענו מאוד כשנודע לנו שהוא מועמד לפרס בפסטיבל קאן".

ב-1998 הופיע דוז'רדן כאחד משחקני פרודיה על להקת בנים ושמה "נו סה נו" (אנחנו זה אנחנו) ונחל הצלחה צנועה בלבד. אבל תפקידו הקבוע בסדרת טלוויזיה יומית בת שש דקות ושמה "Un Gars, Une Fille", על בני זוג (לצד אשתו במציאות, אלכסנדרה לאמי) שעסקה באפרוריות חיי הנישואים, הציג את חוש ההומור המחוצף שלו ואת פניו רבות ההבעה למיליוני צופים.

דוז'רדן התפרסם בדמויות של לוזרים שלומיאלים, מרוצים מעצמם ואנוכיים. בסרט מ-2005 "Brice de Nice", שמשך כארבעה מיליון צופים לבתי הקולנוע בצרפת (והיה הסרט הנצפה ביותר בפאריס באותה שנה), דוז'רדן היה גולש יהיר שאומר לצעירה נאה וכמעט עירומה, "את יודעת כמה את אינטליגנטית מבחינה גופנית?"

ב-2006 הוא זכה בשבחים רבים על דמות הסוכן הנונשלנטי והשלומיאלי בסרטו של האזנוויציוס "177 OSS", סדרה של מהתלות על בסיס ספרי מרגלים צרפתיים. הסדרה זיכתה אותו במועמדות לפרס סזאר, המקבילה הצרפתית לאוסקר, בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.

"במשך השנים", אומר דוז'רדן, "הדמויות שלי גרמו לי להיראות טוב יותר, עשו אותי מעניין יותר". אבל הוא גם מודה שנדרשו לו שנים לחרוג מתפקידים שמתאימים לחוש ההומור ולאנרגיה שלו, ולפנות לתחום רציני יותר. כמעט ללא יוצא מן הכלל, שחקנים צרפתים שקונים את שמם בקומדיה, לא נוטים להחליף סוגה.

כשזנח את האבטיפוס הצפוי שלו, בדמויות כגון אוקטב, מעצב פרסומות ציני בסרטו של יאן קונן "99 Frances" מ-2007 או האלכוהוליסט הבודד מ-"Clink of Ice" של ברטראן בלייה (2010), דוז'רדן קיבל ביקורות טובות, אבל אהדת הקהל היתה מצומצמת יותר. בלייה אומר שדוז'רדן התקשה לגלם דמות מסוג "שלא גילם עד כה". קונן היה עדין יותר, ואמר שבחר באחד השחקנים הנדירים בצרפת, "שמסוגל לשחק אידיוט שחצן ויכול לעורר אהבה".

דוז'רדין מתבונן בקריירה שלו בניתוק כמעט ילדותי. "כל סרט הוא סרט חדש", הוא אומר, "וכל סרט הוא הימור חדש".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ