בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שקט בבקשה

דווקא כשנדמה היה ש"אווטאר" מתווה את הכיוון שאליו צועד הקולנוע, הגיח לפתע "הארטיסט" והותיר את התעשייה חסרת מלים. איך קרה שהוא הצליח במקום שסרטים קודמים על תקופת הראינוע נכשלו, ולמה הסרט הזה הוא הרבה יותר מגימיק?

27תגובות

הסרט האילם היחיד שזכה באוסקר הוא גם הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. היה זה "כנפיים", המלודרמה המלחמתית הרומנטית של הבמאי ויליאם א' ולמן, שהציג את סיפורם של שני טייסי קרב (ריצ'רד ארלן וצ'ארלס רוג'רס) במלחמת העולם הראשונה, שמאוהבים באותה אשה (קלרה באו). הסרט, שיצא לאקרנים בקיץ 1927, זכה בפסלון שלו בטקס חלוקת פרסי האוסקר הראשון, שהתקיים ב-16 במאי 1929. חלוקת הפרסים התנהלה במהלך בראנץ' שהתקיים במלון רוזוולט בהוליווד, ועל פי הדיווחים היא נמשכה חמש דקות.

באותם ימים, הקולנוע המדבר והמזמר כבר השתלט לחלוטין על העשייה הקולנועית ההוליוודית. הראינוע מת והקולנוע נולד. ואמנם, שנה לאחר מכן כבר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר "מנגינת ברודוויי" - אחד הסרטים המוסיקליים המוקדמים, שהיום נראה לנו פרימיטיבי הרבה יותר מהיצירה האילמת היפה והמרגשת של ולמן, המבוימת בתנופה ובתחכום שהראינוע הגיע אליהם קודם להיעלמותו.

האירוע הרדיקלי ביותר

83 שנים לאחר זכייתו של "כנפיים" באוסקר, ייתכן מאוד שסרט אילם שני יוכתר באותו טקס כסרט הטוב ביותר של השנה החולפת. זהו "הארטיסט", סרטו של הבמאי הצרפתי מישל האזנוויציוס, שבתחילת השבוע זכה כבר בגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר של השנה (אם יזכה באוסקר, הוא גם יהיה הסרט הראשון בשחור-לבן שזוכה בפרס מאז "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג, שיצא לאקרנים ב-1993).

ההתייחסות הנפוצה אל "הארטיסט" היא כאל אחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות של העת האחרונה. מי תיארו לעצמם ששנתיים אחרי שנדמה היה כי "אוואטר" של ג'יימס קמרון ניווט את הקולנוע אל השלב הטכנולוגי הבא שלו, והשליט את התלת ממד על העשייה ההוליוודית, יופק סרט אילם כמעט לחלוטין, שמצולם בשחור לבן, ויהפוך לאחד האירועים הקולנועיים של השנה החולפת. אבל זה קרה ואין זה מקרה שזה קורה דווקא עכשיו. "הארטיסט" יכול היה להיות לגימיק חביב, כפי שהיה, למשל, "סרט אילם" של מל ברוקס ב-1976 - שבו הושמעה רק מלה אחת, המלה הצרפתית "non", כלומר, "לא", והיא נאמרה בנחישות כועסת על ידי הפנטומימאי מרסל מרסו. אך סרטו של האזנוויציוס הוא יותר מגימיק, ואנסה לבאר מדוע.

ב-6 באוקטובר 1927 התקיימה הקרנת הבכורה של "זמר הג'ז", סרטו של אלן קרוסלנד, שהיה הסרט העלילתי הארוך הראשון שכלל קטעים מדברים ומזמרים. הוא התבסס על מחזה של סמסון רפאלסון והציג את סיפורו של ג'קי רבינוביץ' (אל ג'ולסון), בנו של חזן, שיוצא לתרבות רעה משום רצונו להיות זמר ג'ז (או זמר פופ, בעצם. לשירים שג'ולסון מבצע בסרט אין קשר לג'ז, והמושג הזה שימש יותר כסמל לתרבות הפופולרית שעמדה בניגוד למוסיקה היהודית הדתית המושמעת בסרט. עדיין מפתיעה אותי העובדה שאחד הקטעים המוסיקליים הראשונים שהושמעו בסרט קולנוע, שהפקתו היוותה הימור כלכלי גדול, היה "כל נדרי").

אבל לא רק שג'קי רוצה להיות זמר ג'ז, הוא גם מתאהב בשיקסה (מיי מקאבוי). הצלחתו הפנומנלית של "זמר הג'ז", סרט מרתק מהרבה בחינות העוסק בהגירה, התבוללות ומפגש בין תרבויות, הביאה כמעט בן לילה את הקץ על 32 שנים של ראינוע (אני מונה את השנים האלה באופן מעט שרירותי, בין שניים מהתאריכים המכריעים בתולדות אמנות הקולנוע: מה-28 בדצמבר 1895, שבו ערכו האחים אוגוסט ופייר לומייר את הקרנת הקולנוע הראשונה בפאריס ועד להקרנת הבכורה של "זמר הג'ז". במהלך השנים האלה נערכו ניסיונות לא מעטים להוסיף סאונד לסרט האילם בעזרת טכנולוגיות שונות, אך רק "זמר הג'ז" פרץ בהצלחה את מחסום הקול).

המעבר מהראינוע לקולנוע הוא עדיין האירוע הרדיקלי ביותר בתולדות אמנות הקולנוע. שום מהפך טכנולוגי שבא בעקבותיו לא ישתווה לו בעוצמתו הדרמטית. היו שטענו שהמעבר הביא את הקץ על אמנות אחת והוליד אמנות אחרת. אינני חושב כך. לסרט האילם היו

אמנם המאפיינים הייחודיים לו (למשל, השימוש בכתוביות כדי לקדם את העלילה ולשדר את הדיאלוגים, או טכניקות משחק אקספרסיביות יותר מאלה שהוצגו בקולנוע המדבר והמזמר), אבל לאחר כמה שנות היסוסים, שנבעו בעיקר ממגבלות טכנולוגיות, התייצב הקולנוע בסופו של דבר על בסיס מורשת הראינוע (ממש כפי שהקולנוע האמריקאי החל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת התייצב על מורשת הקולנוע ההוליוודי הקלאסי שהתמוטט, זה של האולפנים הגדולים).

קדימון הסרט "הארטיסט"

אחד ממאפייני המעבר ההיסטורי מראינוע לקולנוע היה שהוא הביא לקיצה את הקריירה של רבים מכוכבי הסרט האילם. לפתע נדרשו הכוכבים האלה לא רק להיראות אלא גם להישמע, ולא כולם עמדו במשימה, אם משום שקולם לא תאם את תדמיתם, או משום שאמנותם - כמו אצל כמה מגדולי הקומיקאים של הראינוע, דוגמת באסטר קיטון או הרולד לויד - לא כללה דיבור מטבעה. אבל הקהל, החל מ"זמר הג'ז", לא רצה לצפות עוד בסרטים שלא מדברים ומזמרים בהם. וכאשר הסתבר שלגיבור הרומנטי יש קול צפצפני ואת הפאם פאטאל בקושי מבינים בגלל מבטאה הזר (באותן שנים יובאו שחקניות רבות מאירופה שבקושי דיברו אנגלית), קרסו קריירות רבות.

לא רק זאת, גם טכניקת המשחק של כוכבי הראינוע היתה שונה כאמור מזו שנדרשה מכוכבי הקולנוע, ומרבית הכוכבים האילמים לא הצליחו להסתגל לסגנון החדש והנטורליסטי יותר. הקהל ציפה שהטכנולוגיה החדשה תציג בפניו גם כוכבים שהקול ינבע מגרונם בטבעיות, והכוכבת היחידה כמעט שביצעה באלגנטיות את המעבר היתה גרטה גרבו. אך המעבר, במקרה שלה, גם תבע שינוי תדמית: אם בסרטיה האילמים גילמה גרבו לרוב נשים פטאליות, הרי בסרטיה המדברים, בהם נשמע קולה העמוק, שנלווה לו מבטא שוודי רב חן, היא גילמה נשים פגועות וטראגיות כמו אנה כריסטי (סרטה המדבר הראשון, שהתבסס על מחזהו של יוג'ין אוניל), אנה קרנינה או הגברת עם הקמליות.

היו גם כאלה שהתנגדו למעבר מסיבות אסתטיות. הבולט שבהם היה צ'ארלי צ'פלין, שסירב לעשות סרט שכולו קולנוע עד ל-1940 - כשביים את "הדיקטטור הגדול", שבו הוא גילם שתי דמויות, ספר יהודי בגטו ואת הינקל, הדיקטטור של טומאניה, שדמותו התבססה על היטלר. מעבר לאמירותיו האידיאולוגיות והפוליטיות, כלל הסרט אמירה גם על מגבלותיו של הקולנוע; נאומיו של הינקל שהיו אוסף של ג'יבריש רמזו גם לחולשותיו וסכנותיו של השימוש בקול בקולנוע. ועם זאת, הסתיים הסרט בנאום דידקטי שתבע מהעולם לחזור לשפיותו וקרא לאחווה ולשלום (את הנאום הזה שם צ'פלין בפיה של גיבורת הסרט היהודייה, אותה גילמה פולט גודארד, אשתו באותן שנים).

בעשור שקדם ל"הדיקטטור הגדול" ביים צ'פלין שני סרטים: את "אורות הכרך" ב-1931, סרט אילם לחלוטין, ואת "זמנים מודרניים" ב-1936 שהיה אילם כמעט לחלוטין. אין זה מקרה שסרטו המדבר כולו של צ'פלין היה גם זה שבו הוא נפרד מדמותו של הנווד, שליוותה אותו עד אז. ב"הדיקטטור הגדול" הדמות התפצלה לנווד ולדיקטטור, ובסרטיו הבאים היא נעלמה, והוא גילם רוצח נשים ב"מסייה ורדו" ב-1947, ליצן שהקריירה שלו דעכה ב"אורות הבמה" ב-1952, ומלך בגלות ב"מלך בניו יורק ב-1957.

צ'פלין לא היה היוצר היחיד שהתנגד למעבר מהראינוע לקולנוע. הבמאי הצרפתי רנה קלר היה מתנגד נחרץ נוסף (אך החל מתחילת שנות ה-30 הוא ביים כמה מהקומדיות והסרטים המוסיקליים עתירי ההמצאות הקוליות המבריקות ביותר בתולדות הקולנוע). ויכוחים תיאורטיים על מעלותיו ומגבלותיו של הסרט המדבר התעוררו גם בגרמניה ובברית המועצות, שניים ממוקדי העשייה הקולנועית החשובים ביותר בתקופת הראינוע.

קריצה לג'ין קלי

"הארטיסט" מציג את דמותו של כוכב ראינוע בשם ג'ורג' ולנטין (ז'אן דוז'רדאן), שסיפורו מגלם את הרגע ההיסטורי של המעבר מהראינוע לקולנוע. הוא כוכב סרטי פעולה ענק, שהקריירה שלו דועכת גם משום שסגנונו אינו מתאים למדיום החדש וגם משום שהוא מסרב לקבל את המדיום הזה. ג'ורג' נשוי שלא באושר לדוריס הצוננת (פנלופי אן מילר) כשהוא פוגש את פפי מילר (ברניס בז'ו, אשתו של במאי הסרט ואם ילדיו), רקדנית צעירה בעלת חיוך רחב ואישיות קופצנית וכובשת, שהיא בדיוק מה שהקולנוע המדבר והמזמר דורש. הקריירה של פפי ממריאה בעוד שזו של ג'ורג' דועכת וחייו הפרטיים קורסים גם כן.

"הארטיסט" אינו הסרט הראשון שעוסק בתקופת הראינוע, אך אלה שקדמו לו לא עשו זאת בסגנונו של הסרט האילם. ב-1976 יצר הבמאי פיטר בוגדנוביץ' מחווה לימיו הראשונים של הראינוע בשם "ניקולודיאון", שהציג את סיפורו של עורך דין צעיר (ראיין אוניל) שבמקרה הופך לבמאי סרטים, ונקלע לעימות עם נציג של חברה יריבה, שאותו גילם ברט ריינולדס. ב-1988 ביים בלייק אדוארדס סרט בשם "סנסט", שתיאר כיצד כוכב המערבונים טום מיקס (ברוס ויליס) והשריף לשעבר ואייט ארפ (ג'יימס גארנר), שהשתתף בדו קרב הידוע באוקיי קוראל, מנסים לפתור פרשת רצח במהלך טקס חלוקת פרסי האוסקר הראשון שהתקיים בהוליווד.

אחד הסרטים היפים ביותר שהתרחשו בהוליווד על רקע הראינוע היה "בוקר טוב, בבל", סרטם של האחים האיטלקיים ויטוריו ופאולו טביאני, שהציג את סיפורם של שני אחים, שמגיעים להוליווד ועובדים כתפאורנים על בימת הצילומים של סרטו של ד"וו גריפית "אי סובלנות". הסרט של גריפית, שהופק בתקציב ענק, יצא לאקרנים ב-1916 ונכשל באופן מוחץ, וגם סרטם של האחים טביאני - כמו גם אלה של בוגדנוביץ' ואדוארדס - לא זכה להצלחה.

הסרט המצליח והזכור ביותר שעוסק ברגע המעבר מהראינוע לקולנוע הוא כמובן "שיר אשיר בגשם", סרטם המוסיקלי של ג'ין קלי וסטנלי דונן מ-1952, שמבקרת הקולנוע האמריקאית פולין קייל הגדירה בזמנו כגדול הסרטים המוסיקליים והוא נכלל במרבית הרשימות של עשרת הסרטים הטובים ביותר בכול הזמנים. "הארטיסט" מתייחס ל"שיר אשיר בגשם", בעיקר בכל מה שקשור לאופן המפגש והתפתחות היחסים בין ג'ורג' לפפי, המזכירים את מה שקרה בין ג'ין קלי, כוכב ראינוע שהקריירה שלו עלולה לדעוך, לדבי ריינולדס, ששואפת להפוך לכוכבת קולנוע.

סרטו של האזנוויציוס גדוש בהתייחסויות לקלאסיקות קולנועיות, שכוללות בין השאר, מלבד "שיר אשיר בגשם", את "האזרח קיין" של אורסון ולס מ-1941, הסרט ששינה את פני הקולנוע ההוליוודי הקלאסי (סצינות ארוחת הבוקר בין ג'ורג' לאשתו המנוכרת ב"הארטיסט" מבוימות בסגנון של סרטו של ולס), את "ורטיגו" של היצ'קוק מ-1958 (ההתייחסות ניכרת בעיקר במוסיקה שחיבר לודוביק בורס) ובעיקר את ארבע הגרסאות שהופקו עד כה ל"כוכב נולד".

הראשונה בגרסאות, שבוימה ב-1932 על ידי ג'ורג' קיוקר, נקראה "?What Price Hollywood" והציגה את סיפור היחסים בין כוכבת עולה (קונסטאנס בנט) למפיק אלכוהוליסט (לואל שרמן) שהקריירה שלו דועכת. בחלק מגרסאות הנוספות הפך המפיק לכוכב קולנוע המגלה שחקנית צעירה, והן תיארו את היחסים הטראגיים בינו לבינה לאחר שהקריירה שלה ממריאה בעוד שלו דועכת.

בסרט השני מ-1937, שביים ויליאם א' ולמן, כיכבו ג'נט גיינור ופרדריק מארץ'; בשלישי מ-1954, שהוא הטוב שבסדרת סרטים זו, ג'ודי גרלנד וג'יימס מייסון; וברביעי, שביים ג'ורג' פירסון ב-1976, הועתקה העלילה מעולם הקולנוע לעולם המוסיקה, והכוכבים היו ברברה סטרייסנד וכריס כריסטופרסון. לצורך הקוריוז נזכיר שגם מנחם גולן השתמש בבסיס העלילתי של סרטי "כוכב נולד" בסרטו מ-2005, "ימים של אהבה", שבו גילמו את הזוג הטראגי מאיה בוסקילה ונירו לוי.

קריסת הוליווד הקלאסית

מה הניע את מישל האזנוויציוס לביים ב-2011 את "הארטיסט"? אינני סבור שהמדובר בנוסטלגיה לתקופה קולנועית אחרת. כדי לנסות ולהבין את התופעה אני חוזר לתקופה שבה הופק "שיר אשיר בגשם". בסוף שנות ה-40 נקלעה הוליווד למשבר הכלכלי הגדול ביותר בתולדותיה. הוא נבע מהתחרות עם הטלוויזיה הצעירה, שגרמה לציבור הגדול שנהר לבתי הקולנוע בזמן מלחמת העולם השנייה (ואז הגיעה הצפייה בסרטים לשיאה) להישאר בביתו. באותה תקופה גם החלה הנהירה הגדולה מהערים לפרברים, והבידור הביתי תאם יותר את סגנון החיים שהתפתח אחרי המלחמה. סיבות נוספות למשבר היו החוק הממשלתי שתבע מהחברות ההוליוודיות להיפטר מרשתות בתי הקולנוע שהיו ברשותן בטענה שהמדובר במונופול - וגם ציד המכשפות של מקארתי, שהכניס את הוליווד לסחרחורת של פאניקה ופרנויה.

ההידרדרות של הוליווד הקלאסית שהחלה אז הסתיימה באמצע שנות ה-60, אבל דווקא באותן שנים של משבר הפיקה הוליווד כמה מהסרטים הביקורתיים החריפים ביותר על הוליווד ובהם "שדרות סנסט" של בילי ויילדר מ-1950, שהתייחס לראינוע דרך דמותה של נורמה דסמונד, כוכבת העבר המטורפת שלו, אותה גילמה גלוריה סוונסון (והיא זו שטוענת בסרט שהסרטים העכשוויים אינם יכולים להשתוות לאלה שהופקו בתקופת הראינוע).

עוד נוצרו אז "במקום בודד" של ניקולאס ריי מ-1950, שהציג את סיפורו של תסריטאי אלים (המפרי בוגרט); "הרעים והיפים" של וינסנט מינלי מ-1952 ששרטט את דיוקנו של מפיק (קירק דאגלס) חסר מצפון; "הרוזנת היחפה", סרטו של ג'וזף ל' מאנקביץ' מ-1954 שתיאר את חייה ומותה של כוכבת הוליוודית (אווה גרדנר), שהכל מנצלים אותה; "הסכין הגדולה" מ-1955 שביים רוברט אולדריץ' על פי מחזה מאת קליפורד אודטס, שתיאר את הניוון השולט בצמרת ההוליוודית; וכמובן גם "שיר אשיר בגשם".

כל הסרטים האלה היו ספוגים באמביוולנטיות כלפי הוליווד ותעשיית הקולנוע ההוליוודית. הם גם תקפו את הוליווד ובעצם ההתקפה היה גם איזה אקט של הגנה עליה. וכולם - ומעולם לא הופקו בכל כך מעט שנים כל כך הרבה סרטים שעסקו בהוליווד - העידו על המשבר שבו נתונה התעשייה הזאת.

האם גם הפקתו של "הארטיסט" ב-2011 מעידה על משבר, ואם כן מהו? "הארטיסט" עוסק בשני סוגים של משבר, האחד קונקרטי והשני סימבולי - וזה מה שהופך אותו ליותר מסתם יצירה קלילה ואפילו טריוויאלית. המשבר הקונקרטי הוא זה שבו הקולנוע נתון היום. גם אם בעשורים האחרונים הופקו לא מעט סרטים טובים ואף מצוינים בארצות הברית ובארצות נוספות, הרי אי אפשר להשוות את מרכזיות ההוויה הקולנועית היום לזו שהיתה ברגעי השיא בתולדותיה, בימי הראינוע, בימי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי או בימי הקולנוע האמריקאי שהתפתח על חורבותיו בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70.

המשבר הסימבולי, שהופך את סרטו של האזנוויציוס לאלגוריה, הוא היעלמותו של השקט, שאותה גיבור הסרט אינו מוכן לקבל. אנו חיים בתקופה רועשת יותר ויותר, ואינני מתכוון רק לקולות שאנו שומעים סביבנו אלא גם, ואולי בעיקר, לרעש שמייצרים האימג'ים הבלתי פוסקים, האינפורמציה הזורמת ללא הפסק והטכנולוגיה המשתנה מדי יום. כל אלה תוקפים אותנו ברעש הולך ומתעצם.

גיבור סרטו של האזנוויציוס מסרב לוותר על השקט והוא מצטרף לרשימת גיבורי הסרטים שסירבו מסיבות שונות להשמיע את קולם: למשל, הדמות שגילמה ליב אולמן ב-1966 בסרטו של אינגמר ברגמן "פרסונה", או הדמות שגילמה הולי הנטר ב-1993 בסרטה של ג'יין קמפיון "הפסנתר" (ומעניין שגיבור סרטו של האזנוויציוס הוא הגבר היחיד שהצלחתי להיזכר בו בהקשר האלגורי האידיאולוגי הזה).

שקט ושתיקה הם במידה רבה הליבה סביבה נע "הארטיסט", השקט הסימבולי הוא נקודת הגעגוע שגיבור סרטו של האזנוויציוס מסרב לנטוש - אף שהוא לומד להתמודד עם היעלמות השקט בצורה אלגנטית, ספוגה באירוניה ובמלנכוליה.

--------------------------------------------------------------------------------------------

סרטי מופת אילמים | ל"הארטיסט" מגיעה תודה על ההזדמנות להיזכר בסרטים הגדולים הנשכחים

מי עוד רואה סרטים אילמים מלבד שוחרי קולנוע מובהקים? יש כמה סרטים כאלה, כגון "פוטיומקין" של סרגיי אייזנשטיין מ-1925, "הגנרל" של קלייד ברקמן ובאסטר קיטון מ-1926, ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג מ-1927, שעדיין מוכרים וזוכים לצפייה. כאלה הם גם סרטיו של צ'פלין, כמובן. אך מרבית הסרטים האילמים נדחקו אצל רוב הצופים לשוליים הרחוקים של ההתעניינות (לכך נוספת העובדה שכ-70% מהסרטים שהופקו בהוליווד בתקופת הראינוע אבדו).

אם "הארטיסט" יעורר עניין מחודש באותן 32 שנים מופלאות של סרטים אילמים (שאף פעם לא היו באמת אילמים - הם תמיד לוו במוסיקה; וגם לא היו תמיד בשחור לבן - רבים מסרטי הראינוע נצבעו וסצינות שונות הוקרנו בגוונים שונים שהותאמו תוכנן), הרי כבר בכך תרומתו לתרבות תהיה עצומה.

מאיפה להתחיל? הנה מסע מהיר וחלקי לגמרי בכמה ממוקדי העשייה הקולנועית החשובים בתקופת הראינוע.

* גרמניה: שם הופקו "הקבינט של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה ב-1920; "נוספראטו" מ-1922 ו"הצחוק האחרון" מ-1924 - שניהם בבימויו של פרידריך וילהלם מורנאו; "הניבלונגן" של פריץ לאנג מ-1924; "הנסיך הסטודנט מהיידלברג" של ארנסט לוביץ' מ-1927; "לולו" (או "תיבת פנדורה" של ג'י-וו פאבסט מ-1929.

* צרפת: שם ביים אבל גאנס ב-1927 את "נפוליאון" והבמאי הדני קרל תיאודור דראייר ב-1928 את "הפאסיון של ז'אן דארק"; באותה שנה ביימו לואיס בונואל וסלבדור דאלי בצרפת את "הכלב האנדלוסי".

* ברית המועצות: כאן ביים סרגיי אייזנשטיין ב-1924 את "שביתה" וב-1928 את "אוקטובר"; סבולוד פודובקין ביים את "אמא" ב-1926; דז'יגה ורטוב ביים ב-1929 את "האיש עם מצלמת הקולנוע"; ואלכסנדר דובז'נקו ביים ב-1930 את "אדמה".

* איטליה: ג'יובני פסטרונה ביים ב-1914 את "קביריה".

* אנגליה: אלפרד היצ'קוק ביים ב-1926 את "הדייר".

* ארצות הברית: נחתום את הסיבוב בארץ שבה ביים ב-1915 ד"וו גריפית את "הולדת אומה", אבי הסרט האמריקאי העלילתי הארוך, וב-1919 את "ניצנים שבורים"; ב-1922 ביים רוברט ג' פלאהרטי את "נאנוק איש הצפון"; באותה שנה ביים אריך פון שטרוהיים את "נשים שוטות", ב-1924 הוא ביים את "תאוות בצע" וב-1928 את "מארש החתונה"; ב-1927 ביים מורנאו, שהיגר להוליווד, את "זריחה"; קינג וידור ביים ב-1925 את "המצעד הגדול" וב-1928 את "ההמון"; ויקטור שוסטרום, שהיגר לאמריקה משוודיה, ביים ב-1929- את "הרוח".

בתקופת הראינוע החלו לביים כמה מגדולי במאי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ובהם ג'ון פורד, ראול וולש, קלארנס בראון, הנרי קינג, ססיל ב' דה מיל, אלן דוואן, פרנק בורזייג וז'וזף פון שטרנברג. ובל נשכח גם את כל סרטיהם של צ'פלין, קיטון, הרולד לויד, לורל והארדי ושאר הקומיקאים הגדולים. גם במאים גדולים ממדינות אחרות, כגון יאסיז'ורו אוזו, גדול במאיה של יפאן, החלו את הקריירה שלהם בזמן הראינוע.

כל הסרטים שציינתי ברשימה החלקית הזאת הם יצירות מופת, אבני דרך בתולדות אמנות הקולנוע. "הארטיסט" אינו כזה. אך העובדה שבתחילת 2012 הוא מאפשר לי לפרסם את הרשימה הזאת, ממלאת את לבי בהכרת תודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו