שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רוכבים נגד הכיוון: פגישה עם הבמאים של הילד עם האופניים

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

"כולנו בנים של או בנות של מישהו", אומרים האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן בתשובה לשאלה מדוע כה רבים מסרטיהם - "ההבטחה" מ-1996, "הבן" מ-2002, "הילד" מ-2005, וכעת "הילד עם האופניים" - עוסקים ביחסים בין הורים לילדיהם. הם מוסיפים שהעיסוק בקשר בין הורים לילדים הוא מבחינתם גם חתירה נגד התעסקותה הרבה מדי של החברה והתרבות העכשווית ביחיד; בסרטיהם, אומרים האחים, הם רוצים להראות כיצד היחיד אינו יכול לשרוד מבחינה רגשית ואף מבחינה פיסית בלי ליצור קשר עם זולתו.

הפגישה עם האחים הבלגים התקיימה בבוקר שטוף שמש בפסטיבל קאן האחרון, שבו סרטם "הילד עם האופניים", שעולה היום לאקרנים בישראל, התחרה על פרס דקל הזהב. לאחים דארדן היו רק חוויות טובות עד כה בפסטיבל קאן. הם בין יוצרי הקולנוע המעטים שזכו עד כה פעמיים בפרס דקל הזהב; תחילה בעבור "רוזטה" ב-1999 ובפעם השנייה בעבור "הילד". כמו כן, סרטם "הבן" זיכה את אוליבייה גורמה, המגלם את האב באותו סרט, בפרס השחקן הטוב ביותר וסרטם הקודם, "השתיקה של לורנה", זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל שהתקיים ב-2008.

לוק (מימין) וז'אן-פייר דארדן

כשנפגשתי עם האחים דארדן בפסטיבל קאן האחרון, עם כמה עיתונאים נוספים ממדינות שונות, עדיין לא היה ידוע מה יהיה גורלו של סרטם החדש. האם הם יהיו לבמאים הראשונים שיזכו בפרס דקל הזהב בפעם השלישית? סרטם היפה והמרגש התקבל בהערכה מרובה בפסטיבל, אך היו גם מבקרים שטענו שהאחים דארדן חוזרים על עצמם ופועלים תמיד באותה טריטוריה דרמטית ורגשית. כאשר אני שואל אותם מה דעתם על הטענה הזאת, שבעיני אינה מוצדקת כלל, הם משיבים כמתבקש שזה מה שהם רוצים לעשות, שזו הטריטוריה שמושכת אותם ושבעצם לא היה מעולם במאי בעל חזון שלא פעל תמיד בטריטוריה משלו.

בטריטוריה שלהם, החיפוש אחר קשר, ואף יותר מכך החיפוש אחר גאולה, מניע את גלגלי העלילה ומציף אותה ברגש. בסופו של הפסטיבל התברר שגם הפעם לא יצאו האחים דארדן מקאן בידיים ריקות. פרס דקל הזהב הוענק אמנם ל"עץ החיים", סרטו השנוי במחלוקת של הבמאי האמריקאי טרנס מאליק, אך הפרס השני בחשיבותו, הפרס הגדול של חבר השופטים, התחלק בין סרטם של האחים דארדן ל"היו זמנים באנטוליה", סרטו של הבמאי הטורקי נורי בילג' ג'יילאן.

העובדה שהפגישה עם האחים דארדן התקיימה סביב שולחן עגול בבוקר שטוף שמש מתאימה לסרט, כיוון ש"הילד עם האופניים" הוא סרטם שטוף השמש ביותר של האחים הבלגים. זהו גם אחד הסרטים היחידים שלהם שמושמעת בו מוסיקה, וכאשר הם נשאלים מדוע, הם עונים שלדעתם סרטם הוא מעין אגדה עכשווית, ובהתחלה הם אפילו חשבו לקרוא לו "אגדה לזמננו".

עם זאת הסרט עוסק בנושאים כבדי משקל. זהו סיפורו של סיריל (תומה דורה), ילד ג'ינג'י בן 11, שאביו (ז'רמי רנייה, שגילם את הנער ב"ההבטחה", את האב הצעיר שאינו יודע איך להתמודד עם אבהותו ב"הילד", ואת הגבר המכור לסמים ב"השתיקה של לורנה") נטש אותו בבית יתומים. סיריל בטוח שאביו יחזור; הוא בטוח שהנטישה היא זמנית כיוון שאביו בוודאי אוהב אותו, והוא מנסה לאתר אותו בכל מחיר. במקרה הוא פוגש את סמנתה (ססיל דה פראנס), ספרית במקצועה, שסיריל הזועף תמידית נוגע ללבה. היא מסכימה שסיריל יבלה עמה את סופי השבוע והיא אף מסייעת לו בניסיונותיו לאתר את אביו, אף שדי ברור לה שאביו של סיריל אינו רוצה כל קשר עם בנו.

האם סיריל יבין שהקשר שלו עם סמנתה משמעותי יותר מזה שיכול להיות לו עם אביו? האם הוא ימצא בית ובו שלווה לכעסו וגאולה למצוקת הנטישה שהוא חש? את כל זה מספרים האחים דארדן בעדינות האופיינית להם, עדינות שאינה נמנעת מקשיחות. כאשר אני אומר להם שב"הילד עם האופניים", כמו גם בסרטיהם הקודמים, אין שמץ של סנטימנטליות, אף שהעלילה יכלה ליפול במהמורה הזאת, הם רק אומרים: "תודה לאל".

בלי הסברים

הם מספרים שהרעיון לסרט עלה אצלם כאשר שהו בטוקיו ומישהו סיפר להם על אודות ילד שננטש בבית יתומים ולא חדל מלחפש אחר אביו. הם שוחחו ביניהם ארוכות על אותו ילד, שנצמד לרעיון שאביו יחזור, והחליטו לשלב בין סיפורו לבין סיפורה של אשה שמאמצת ילד, שעליו הם עבדו באותה תקופה. כתיבת התסריט לקחה להם כשנה בערך. הצילומים ארכו כחודש וחצי. את תומה דורה המרגש הם מצאו מבין כ-100 ילדים שנענו למודעה שפירסמו בעיתון. כפי שזה קורה לעתים קרובות, הוא הגיע ביום המבחנים הראשון, והם הרגישו מיד שהוא יהיה הבחירה הנכונה לתפקיד.

ז'רמי רנייה, שהאחים דארדן אחראים לקריירה שלו, הסכים מיד לגלם את האב ובתפקיד קטנטן בסרט מופיע גם אוליבייה גורמה, שהופיע בכל סרטיהם של האחים דארדן מאז "הבטחה" ("הוא מעין קמע בעבורנו", אומרים האחים דארדן וצוחקים). הבחירה בססיל דה פראנס היא הפעם הראשונה שהאחים דארדן משתמשים באחד מסרטיהם בשחקנית מוכרת. הם מספרים

שהם לעולם לא חושבים על ליהוק כאשר הם כותבים את התסריטים שלהם, אולם, כאשר סיימו את כתיבת התסריט של "הילד עם האופניים", שמה של ססיל דה פראנס עלה במחשבה של שניהם, גם משום שהיא בלגית במקורה וגם משום הנעימות האנושית שדמותה מפגינה. היא הסכימה מיד.

כאשר האחים דארדן נשאלים מדוע סמנתה מוכנה להכניס את סיריל, הילד הקשה למדי, אל תוך חייה, הם עונים שזה כלל לא חשוב. הם ניסו במכוון להימנע מכל ניסיון להסביר באמצעים פסיכולוגיים את מקור משיכתה של סמנתה לסיריל. הנושא של הסרט הוא היכולת ליצור קשר, הם אומרים. הסרט מתאר את היווצרותו של קשר שעשוי להוביל לגאולה לעומת קשרים הרסניים, שסיריל נקלע לתוכם, וקשר שעשוי להוביל לגאולה אינו זקוק להסבר פסיכולוגי. הוא נובע ממהות רגשית שהיא חזקה מכל הסבר.

"הילד עם האופניים" מתאר מציאות לא קלה, אך מה שכל כך יפה ומרגש בסרט הוא שהאחים דארדן אינם מתרפקים על הקושי הזה ואינם מנצלים אותו. יש אור בסרטם ומידה של נדיבות שהופכים את "הילד עם האופניים" ליצירה בעלת תוקף רעיוני ומוסרי שגם עוטפת את הלב ואת הנשמה.

המתוך "הילד עם האופניים". אור ומידה של נדיבות

אין זו הפעם הראשונה שאני פוגש את האחים דארדן, ובכל אחת מהפגישות מרתק אותי להתבונן בהם ולעקוב אחריהם. איזושהי שלווה קורנת משני האחים האלה, שאחד מהם, ז'אן-פייר, נולד ב-1951, והשני, לוק, ב-1954. הם דומים ושונים בעת ובעונה אחת; מדברים בקצב אחיד ומחייכים באותה צורה. יכולתי לדמיין אותם כנזירים, אך מדי פעם גם בוקע מהם חוש הומור שמעיד על חדוות חיים גדולה.

אין ספק שהם שניים מיוצרי הסרטים הבולטים של תקופתנו, והקולנוע שלהם צועד בעקבות זה של במאים שקדמו להם ועסקו בחיפוש אחר גאולה, כגון קרל תאודור דראייר הדני, רוברטו רוסליני האיטלקי ורובר ברסון הצרפתי (הם הודו בהערכתם הגדולה לבמאים אלה ואחרים גם בפגישות קודמות שקיימתי עמם).

האחים דארדן גדלו בחלק הדובר צרפתית של בלגיה, שנופיו הקודרים משמשים לרוב רקע לסרטיהם. ז'אן-פייר למד תיאטרון ולוק פילוסופיה. ב-1975 הם הקימו חברת הפקה משותפת וביימו מספר רב של סרטים תיעודיים שעסקו בנושאים חברתיים שמאוחר יותר הם עסקו בהם גם בסרטיהם העלילתיים. הם זכו לראשונה להכרה בינלאומית עם סרטם "ההבטחה", שהוא אחד הסרטים הטובים והמרטיטים ביותר שהופקו עד כה שעוסקים במצוקתם של פועלים זרים לא חוקיים.

"רוזטה" שירטט את דיוקנה של אשה צעירה זועפת ותוקפנית, שמתגוררת בקרוון עם אמה האלכוהוליסטית; אחרי שהיא מפוטרת מעבודתה כפועלת בבית חרושת, היא יוצאת לחפש לעצמה עבודה כדי לבסס לעצמה איזשהו עתיד, אך מגלה שכמעט כל הדרכים העומדות בפניה חסומות.

"הבן", מלא התוקפנות והחמלה, תיאר את הקשר שמתהווה בין מורה לנגרות, שמלמד נערים שהשתחררו ממוסד לעבריינים צעירים, לתלמיד חדש שלו, שסוד נורא מאחד ביניהם. "הילד" הציג את סיפורו של זוג מתבגרים, שחיים מקצבת סעד ותינוק נולד להם וב"השתיקה של לורנה" חזרו האחים דארדן לנושא ההגירה הבלתי חוקית, והציגו את סיפורו של זוג מהגרים מאלבניה, שמייחלים לפתוח מזנון בבלגיה ומשתמשים בכל אמצעי העומד לרשותם כדי להשיג אזרחות בלגית.

האחים דארדן מסכימים שסרטיהם עוסקים בדמויות שפועלות בשולי החברה האירופית השבעה והשאננה; דמויות שבדרך כלל נוהגים להסיט מהן את המבט. כאשר אני שואל אותם אם העובדה שאירופה כיום שבעה ושאננה פחות מפעם עשויה לשנות את גוון הסרטים שהם מביימים, הם חושבים ארוכות לפני שהם עונים ואז אומרים שכן, הם חושבים על השינוי שאירופה עוברת בעקבות המשבר הכלכלי הכלל עולמי, וייתכן שתוצאות השינוי הזה ניכרות כבר ב"הילד עם האופניים", שסיפורו פרטי יותר מזה שבסרטיהם הקודמים ואינו נוגע באופן ישיר בסוגיות חברתיות ואידיאולוגיות.

כאשר אני שואל אותם אם הם ממשיכים בסרטיהם את המסורת של קולנוע הומניסטי, שהבמאים שהם מעריכים דגלו בה, הם עונים שוודאי שכן. הם אינם רואים כל סיבה ליצור קולנוע אחר. סרטיהם של האחים דארדן אינם זוכים לרוב להצלחה כלכלית גדולה במקומותינו, וחבל אם זה יהיה גם גורלו של "הילד עם האופניים", שהוא אחד הסרטים היפים, המרגשים והראויים ביותר שהופקו בשנה החולפת. תנו לשמש ששוטפת אותו לשטוף גם אתכם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ