בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי שהתפזר אבק הזמן: פרידה מהבמאי תיאו אנגלופולוס

סרטיו נעו בין הגות לפיוט ותיארו אנשים החיים בתלישות מתמדת. מותו של הבמאי היווני הגדול מסמל אולי את קצו של הקולנוע האירופי האמנותי

8תגובות

בביקורו האחרון בישראל, ב-2009, כאורח פסטיבל הקולנוע בירושלים שבו הוקרן סרטו "אבק הזמן" מ-2008, פרק שני בטרילוגיה שהחלה ב-2004 עם "האחו הבוכה", ביאר הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס בראיון ל"הארץ" את הכוונה העומדת מאחורי הפרויקט היומרני שנועד לסכם את המאה ה-20.

הוא הסביר שהרעיון צמח אצלו ב-1998, אחרי שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו "נצח ועוד יום". "באותה תקופה", אמר באותו ראיון, "הכל דיברו כמעט אך ורק על סופה המתקרב של המאה ה-20 ותחילתו של מילניום חדש. מזה נבע אצלי הרצון ליצור טרילוגיה שתסכם את המאה ה-20 שהיא המאה שבה אני התעצבתי כאדם וכאמן, המאה שבה גדלתי, אהבתי, יצרתי, עברתי תמורות אישיות, חברתיות ופוליטיות רבות והייתי גם עד לתמורות רבות אחרות הן במולדתי, יוון, והן במדינות אחרות. זו היתה מאה מלאה סתירות וניגודים: קומוניזם וקפיטליזם, התפתחויות טכנולוגיות אדירות ובצדן שתי מלחמות עולם, שבהן נהרגו מיליונים, ומלחמות רבות נוספות. רציתי להשליך אל המאה הזאת מבט אישי, לא לשחזר אותה, אלא לבדוק איך ניתן לספר אותה, איך אפשר לזכור אותה - בקולנוע, כמובן, שהוא האמנות שלי".

המבט שאנגלופולוס ביקש להשליך אל המאה הקודמת לא יגיע ליעדו. ביום שלישי השבוע הוא נהרג בתאונת דרכים, בן 76. הוא נפגע מאופנוע כשחצה כביש בפיראוס שליד אתונה באזור שבו היה שקוע בצילומי סרטו החדש, "הים האחר". אובדנו הוא לא רק אובדן של במאי קולנוע גדול, אחד הבמאים הגדולים של זמננו מאז 1970, אלא עוד צעד באובדנה של המסורת הקולנועית שאנגלופולוס השתייך אליה, תמך והאמין בה, מסורת הקולנוע האירופי האמנותי, שהלכה ודעכה בשנים שבהן ביים את סרטיו, שרבים מהם יצירות מופת.

בפעמיים האחרונות שפגשתי אותו, ב-2005, כשהתארח בפסטיבל הקולנוע של חיפה עם סרטו "האחו הבוכה", וב-2009, דיברנו על דעיכת המסורת שהוא השתייך אליה והמשיך את דרכה. ב-2005 הוא היה נחוש שאסור למסורת הזאת לדעוך. הוא טען אז שיש לה יש אחריות מוסרית גדולה מתמיד להציב אלטרנטיבה לנוכח הקולנוע המסחרי ששוטף את המסכים ומאות ערוצי הטלוויזיה שתוכנם שוטף את המוח. הוא אף הצהיר אז שתפקיד הקולנוע הוא להאציל מרוחו על העולם: לחנך, ליידע, להעיד ולהזכיר.

ב-2009 הוא נשמע נחוש פחות וספוג יותר בנוסטלגיה הספוגה במלנכוליה בנוגע לדעיכת אותה מסורת. בשיחתנו הוא נזכר בשנות ה-60 שבהן למד קולנוע בפאריס, ונחשף לסרטי הגל החדש הצרפתי ולסרטיהם של אינגמר ברגמן, מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני, לואיס בונואל וגם במאים לא אירופים כגון אקירה קורוסאווה. הימים האלה לא יחזרו שוב, טען אז, אבל הוסיף גם שאין בכך כדי לרפות את ידיו.

משהו בדמותו היה עלול להרתיע, בגלל השילוב בין חומרה לעדינות שניכרו גם בסרטיו. אחרי הכל, הוא היה אחד היוצרים הבלתי מתפשרים בתולדות הקולנוע העכשווי, שיצר כמה מהסרטים העיקשים ביותר. אבל התחושה הזאת התפוגגה במהרה בעקבות החיוך שעלה על פניו. אין שוחרי קולנוע, שצפו בסרטים מאז תחילת שנות ה-70 ולא רק בסרטים הוליוודיים, שתמונות מסרטיו אינן חקוקות בזיכרונם. תמונות מלאות בראווה ויופי נדיר. סרטיו לא היו תמיד קלים לצפייה; המאפיין הסגנוני המרכזי שלהם היה השוט הארוך, שנמשך לעתים דקות רבות והתנהל באטיות ולעתים גם היה סטטי. אבל ההיענות לקולנוע שיצר היתה תמיד מספקת. היה בשוטים הארוכים בסרטיו משהו מהפנט, דמוי חלום, ששירת בצורה היעילה והנבונה ביותר את כוונתו למקם את סרטיו בין תיעוד לזיכרון.

אנגלופולוס, שנולד באתונה ב-1935, התייחס בסרטיו לשניים מהאירועים ההיסטוריים המרכזיים שאירעו בצעירותו ועיצבו את אישיותו ואת ראיית עולמו: הכיבוש הגרמני ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים שפרצה ביוון ב-1946 ונמשכה עד 1949. הוא למד משפטים באוניברסיטה של אתונה, אבל פרש באמצע ועבר לפאריס, שם למד קולנוע. הוא אהב קולנוע מצעירותו ואף היה במשך זמן קצר מבקר בעיתון שמאלני שנסגר כאשר הדיקטטורה הצבאית השתלטה על יוון ב-1967.

הוא שב ליוון בזמן השלטון הצבאי, וב-1970 ביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "שחזור", מעין פילם נואר, שבמרכזו אשה שבעזרת מאהבה רוצחת את בעלה ששב אליה לאחר היעדרות ארוכה. הסרט זכה בפרס הביקורת בפסטיבל הקולנוע של ברלין. אותו פרס הוענק לו גם על סרטו השני, "ימי 36'", שהתרחש ביוון ב-1936 וסיפר על סוחר סמים שבהיותו בכלא לוקח בן ערובה כדי להתמקח על תנאי שחרורו.

שני הסרטים האלה העניקו לאנגלופולוס הכרה בינלאומית ראשונית, אבל סרטו השלישי, "מסע השחקנים" מ-1975, הוא שפרץ את דרכו אל מרכז התודעה הקולנועית וזכה בפרס הביקורת בפסטיבל קאן. הסרט, מסרטיו הגדולים ביותר, מציג במשך 230 דקות מפעימות את סיפורה של משפחת שחקנים נודדים ביוון, בין השנים 1939 ל-1952. סרט זה, יותר מקודמיו, הפגין את יכולתו של אנגלופולוס לשלב בין האפי והאינטימי ולאחד בין הפרט לקולקטיב כדי לעצב דיוקן היסטורי עשיר ושלם. בסרט זה ניכרו מקורות היצירה שלו בתרבות היוונית הקלאסית, וגם אם לא כל סרטיו הבאים התרחשו ביוון רובם המשיכו להעיד על המקורות האלה.

מסעות תוארו ברבים מסרטיו. הם תיארו מציאות של אנשים בתלישות מתמדת, שאינם מוצאים מקום להתיישב בו בבטחה ובשלווה. אחרי "הציידים" מ-1977 שעלילתו התמקדה בגילוי של גופה מימי מלחמת העולם השנייה, ביים אנגלופולוס ב-1980 את "אלכסנדר הגדול", ניסיון ליצור סרט ראווה היסטורי באמצעים שונים לחלוטין מאלה המאפיינים סרטי ראווה היסטוריים המופקים בהוליווד.

ב-1984 חזר אנגלופולוס להווה, שוב באחד מסרטיו הגדולים ביותר, ב"מסע לקיתרה". זהו סיפורו של קומוניסט קשיש, שחוזר ליוון אחרי שהות של יותר משלושה עשורים בברית המועצות, ומגלה שמולדתו, שהוא כה התגעגע אליה, שינתה את פניה.

מסעו הקולנועי של אנגלופולוס נמשך ב-1986 עם "מגדל הדבורים", שבו שיתף פעולה לראשונה עם כוכב ידוע, מרצ'לו מסטרויאני. השחקן האיטלקי מגלם בסרט מורה בגמלאות, שמגדל דבורים, ובכל שנה, עם התקרבותו של האביב, הוא יוצא למסע מצפון יוון לדרומה כדי למצוא מקורות חדשים לדבש שהוא מייצר בכוורותיו. עיקר העלילה מתאר את הקשר שמתפתח בינו לבין נערה נטושה אותה הוא אוסף למכוניתו. הוא נקשר אליה אך מתקשה להביע את הקשר הרגשי המתפתח הזה, שמפתיע ומבהיל אותו.

סרטיו של אנגלופולוס הם לרוב מאופקים ומרוסנים, וכמה מהם, ובהם "מגדל הדבורים", עוסקים בקושי להביע רגש, מה שכמובן אינו מונע מסרטיו מלהתמלא ברגש עז. "נוף בערפל" מ-1988 הוא אחד מסרטיו היפים והמרגשים ביותר. זהו סיפורם של שני ילדים, אחת ואחות, שיוצאים למסע כדי למצוא את אביהם, שהיגר לגרמניה. כמעט יותר מכל סרט אחר שלו, המסע המתואר נהפך למעין חלום קולנועי שיש בו יסודות של הזיה שמחדירות את המציאות. את יופיו של השוט המסיים את הסרט אי אפשר לתאר במלים. מעבר לכל היה אנגלופולוס במאי קולנוע של פיוט, והפיוט המזוכך הזה ניכר ב"נוף בערפל" כמעט יותר מבכל סרט אחר שהוא ביים.

"על רגל אחת" מ-1991, שבו כיכבו מסטרויאני וז'אן מורו, תיאר את סיפורו של כתב טלוויזיה ששוהה בעיירת גבול שאליה נוהרים פליטים מאלבניה וממדינות נוספות. בין הפליטים הוא מגלה קשיש, שהוא סבור כי זהו פוליטיקאי יווני שנעלם לפני שנים בנסיבות מסתוריות. הוא מגייס את אשתו של הפוליטיקאי כדי לוודא כי זה אכן הוא.

הגירה, גלות והתלישות המתלווה להן היו נושא מרכזי ביצירתו. סרטו הבא, "המבט של אודיסאוס" מ-1995, מגולל את סיפורו של במאי קולנוע יווני שהיגר לאמריקה ואחרי 35 שנים חוזר למולדתו לרגל הקרנת אחד מסרטיו. מעבר לאירוע עצמו, יש לגיבור הסרט (שגילם השחקן האמריקאי הארווי קייטל) מטרה נוספת בביקורו ביוון: לגלות באם אמנם קיימים הסרטים שצולמו בראשית ימי הקולנוע על ידי צמד אחים, ולא פותחו והוצגו מעולם.

על פי השמועה, שגיבור הסרט הולך בעקבותיה באזורי מלחמה בבלקן, אותם סרטים עלומים תיארו את המתרחש במדינות הבלקן בזמן שהם צולמו. זהו סרט רחב יריעה ומרשים, שהתחרה על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, אבל זכה בפרס חבר השופטים. בטקס הנעילה של הפסטיבל, כאשר אנגלופולוס עלה לבמה לקבל את הפרס, הוא הביע מורת רוח על כך שלא זכה בדקל הזהב, שהוענק באותה שנה לאמיר קוסטריצה על "מתחת לפני השטח" שהתרחש באותם אזורים כמו סרטו שלו.

בחזרה למולדת

הפיצוי הגיע כעבור שלוש שנים. ב-1998 הוא זכה בדקל הזהב בקאן על "נצח ועוד יום". הסרט חודר לתודעתו של סופר גוסס, שזהו כנראה יום מותו, והוא מתמודד עם רגשותיו האמביוולנטיים כלפי עברו והדמויות שהיו בו. את התפקיד הראשי בסרט היה אמור לגלם מרצ'לו מסטרויאני, אבל הוא כבר היה חולה מדי מכדי להופיע בסרט, והוחלף בשחקן השווייצי ברונו גנץ. מציאות והזיה מתערבבים בסרט היפה והמרגש הזה, שיותר מכל סרטיו של אנגלופולוס מזכיר את יצירתו של אינגמר ברגמן.

בעקבות הזכייה החל אנגלופולוס בהפקת הטרילוגיה שאמורה היתה לסכם את המאה שעמדה לחלוף. אף שעלילות שני הסרטים שהושלמו שונות, וכך גם הדמויות, יש ביניהם קווי דמיון. שניהם עוסקים בפליטים יוונים שבשלב בחייהם הגיעו לברית המועצות ושואפים לחזור למולדתם. עלילת "האחו הבוכה" החלה ב-1919 עם שובה של קבוצת פליטים מאודסה ליוון, והסתיימה אחרי מלחמת העולם השנייה; עלילת "אבק הזמן" מתחילה אחרי מלחמת העולם השנייה, ומספרת על שני גברים ואשה, שההיסטוריה גרמה להם לנוע מיוון לארצות הברית, לגרמניה ולמדינות נוספות. לשלוש הדמויות האלה מצטרפת גם דמותו של במאי קולנוע, הידוע רק בכינוי A. זה גם היה הכינוי היחיד שבו נודע במאי הקולנוע שהיה גיבור סרטו של אנגלופולוס "המבט של אודיסאוס". הפעם גילם אותו השחקן האמריקאי וילם דפו.

איני יודע באיזה שלב היה אנגלופולוס בצילומי הסרט ומה יהיה גורלו, אבל מה שבטוח הוא שחור עצום נפער בנוף הקולנועי שבתוכו פעל. גם אם לא כל סרטיו היו גדולים באותה מידה - ושני סרטיו האחרונים סבלו לפעמים מגודש ובלבול - כל סרט שלו הותיר בזיכרון לפחות תמונה נפלאה אחת (למשל, סצינת הפתיחה של "הערבה הבוכייה", שבה רואים את הפליטים מתקרבים באטיות אל חופי יוון).

אנגלופולוס גם המשיך את מסורת הקולנוע האירופי האמנותי, קולנוע של הגות ופיוט, וגם היה במאי ייחודי (כפי שהיו יתר יוצרי הקולנוע שהניחו את הבסיס למסורת הזאת אחרי מלחמת העולם השנייה). הוא תיעד והוא זכר, וגם התיעוד וגם הזיכרון יחסרו.

בפגישתי האחרונה עמו שאלתי אותו אם האירועים שקרו בעשור הראשון של המאה הנוכחית ובהם פיגועי 11 בספטמבר, והמלחמות בעיראק ובאפגניסטן, שינו את האופן שבו הוא מתבונן במאה הקודמת. לא, ענה אז, "הם המשך ישיר למה שהתפתח וקרה במאה הקודמת, לכן השאלות שאני מעלה בטרילוגיה שלי הן רלוונטיות מתמיד". ביום שלישי השבוע, בכביש בפיראוס, נקטעו ההמשכיות והרלוונטיות שאיפיינו אותו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו