שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השבוע שלי עם מרילין: איך מגלמים כוכבת חד פעמית?

הניסיון להפגיש את מרילין מונרו ולורנס אוליבייה, העומד במרכז הסרט "השבוע שלי עם מרילין", התגלה כבלתי אפשרי. בדיוק כמו הניסיון לגלם את מונרו

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

כאשר השחקן והבמאי הבריטי קנת בראנה פרץ לחזית הבמה הבינלאומית ב-1989 בסרט הראשון שביים וכיכב בו, גרסה קולנועית של "הנרי החמישי" מאת ויליאם שייקספיר, השוו רבים את היוצר בן ה-29 ללורנס אוליבייה. גם הסרט הראשון שביים אוליבייה, ב-1944, היה גרסה של "הנרי החמישי". כעבור 22 שנים, שבהן לא מימש בראנה את מלוא ההבטחה הקולנועית שלדעת רבים היתה טמונה בסרטו הראשון, הוא זוכה לגלם את אוליבייה עצמו ב"השבוע שלי עם מרילין".

סרטו הטריוויאלי למדי של סיימון קרטיס מתאר את המפגש הלא מאושר במיוחד שהתקיים באמצע שנות ה-50 בין אוליבייה למרילין מונרו על בימת הצילומים של קומדיה תקופתית נשכחת למדי, "הנסיך ונערת השעשועים". זו התבססה על קומדיה מאת המחזאי הבריטי המוערך טרנס ראטיגן, "The Sleeping Prince", שבקולנוע קיבלה שם מושך יותר - "The Prince and the Showgirl".

עלילת המחזה והסרט תיארה את הקשר הרומנטי למחצה שמתפתח בין שליט קרפאתה, מדינה פיקטיבית בבלקן - המבקר בלונדון ב-1911 לרגל הכתרתו של מלך בריטי חדש, ויש לו מטרות פוליטיות לא כשרות במיוחד - לבין בדרנית אמריקאית חובבנית למדי, המופיעה במועדון מקומי ושמו "מועדון הקוקוס". הבדרנית מצליחה לרכך את השליט היבשושי ואף לאחד בינו לבין בנו המנוכר ממנו.

המפגש בין אוליבייה למונרו נדון לכישלון. עצם הרעיון שמונרו תככב בסרט בבימויו ולצדו של מי שנחשב לגדול שחקני בריטניה עורר סקרנות והתרגשות; אך הפער בין שני הכוכבים האלה היה רחב מדי, ואוליבייה מראש לא התלהב מהרעיון שמונרו תככב לצדו. לא רק שאוליבייה לא העריך את כישרונה הקומי, אלא שכמי שהמיומנות הטכנית והמשמעת היו לגביו ערך עליון, הוא ידע עם מי יהיה לו עסק. ואמנם, כל חששותיו התגשמו.

אוליבייה היה עדיין נשוי באותם ימים לשחקנית ויויאן לי, אף היא אשה לא יציבה בנפשה (מגלמת אותה בסרט ג'וליה אורמונד), והצורך להתמודד בעת ובעונה אחת עם שתי נשים כאלה לא נראה לו כאפשרות אטרקטיבית במיוחד.

יתרה מזאת, סגנונו של אוליבייה היה מנוגד לחלוטין לזה שמונרו ביקשה לאמץ לה. באותה תקופה היתה מונרו נשואה למחזאי ארתור מילר (דאגריי סקוט). היא פגשה אותו בזמן שהותה בניו יורק לצורך לימודים באולפן השחקנים של לי סטרסברג, שדגל בטכניקה המכונה "השיטה" ולפיה שחקן חייב להשתמש בחוויותיו וזיכרונותיו האינטימיים ביותר לצורך יצירת דמות.

מונרו, שייחלה בכל מאודה שיכירו בכישרונה כשחקנית רצינית ולא רק כסמל מין עם כמה כישורים קומיים, אימצה את השיטה הזאת. ואת מונרו חסרת הביטחון אימצה פולה סטרסברג (זואה ואנאמייקר), אשתו של לי סטרסברג, שהיתה למנטורית שלה והשתלטה על חייה. בתום כל סצינה, אחרי שאוליבייה היה קורא "קאט", מונרו לא היתה מסתכלת אל הבמאי שלה כדי לקבל אישור מצדו אלא אל פולה סטרסברג, וזו הנידה בראשה לחיוב או לשלילה, מה שגרם למונרו לדרוש עוד ועוד טייקים.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

מימין: ארתור מילר, מרילין מונרו, לורנס אוליבייה וויויאן לי בערב הבכורה של מחזהו "מראה מעל הגשר", 1956צילום: גטי אימג`ס

אוליבייה שנא את "השיטה" בכל מאודו; הוא האמין ששחקן חייב לדעת את הטקסט בעל פה ולבצע את הסצינה כמיטב יכולתו, ונוכחותה של פולה סטרסברג על בימת הצילומים שיגעה אותה. הוא השתגע גם מאיחוריה של מונרו, היעדרויותיה התכופות וחוסר הנימוס שכל אלה הביעו כלפי עמיתיה, כמה מהם משחקניה המכובדים ביותר של בריטניה (כגון דיים סיביל תורנדייק, שאותה מגלמת דיים ג'ודי דנץ').

מונרו הגיעה לבימת הצילומים בבריטניה כשהיא מעורערת מתמיד. היא התאכזבה מאוד מכך שהופעתה הדרמטית הראשונה - בסרטו של ג'ושואה לוגאן "תחנת האוטובוס", שהתבסס על מחזה של ויליאם אינג' ויצא לאקרנים ב-1956 - לא הקנתה לה את ההכרה שקיוותה לה (יותר מכל היא שאפה למועמדות לאוסקר, אך היעד הזה חמק ממנה כל חייה).

שבריריות וכוחנות

על בימת הצילומים של "הנסיך ונערת השעשועים" חשה מונרו במבחן גדול אף יותר מאשר בסרטה הקודם, והדבר לא תרם למצבה הנפשי השברירי ממילא. לוגאן לפחות תמך בה - באוטוביוגרפיה שלו הצהיר שמונרו היתה השחקנית הטובה ביותר שעבד עמה במשך הקריירה הארוכה שלו בתיאטרון ובקולנוע - אך אוליבייה לא הסתיר את עוינותו אליה.

ידידה היחיד על הסט היה קולין קלארק (אדי רדמיין), עוזר הבמאי השלישי של אוליבייה, שהעריץ אותה אך גם קלט את פגיעותה המועדת לפורענות. אחרי שובו של ארתור מילר לניו יורק, התפתח מעין רומן הססני בין מונרו לקולין הצעיר ממנה (באחת הסצינות ביניהם אומרת מונרו שזו הפעם הראשונה שהיא מנשקת גבר צעיר ממנה, מכיוון שכל חייה נשלטה ואף נוצלה בידי הגברים המבוגרים ממנה שניהלו את הממסד ההוליוודי).

אחרי מותה של מונרו פירסם קלארק שני ספרי זיכרונות על קשריו עמה, ועליהם מבוסס התסריט שאדריאן הודג'ס כתב לסרט הקולנוע הראשון שביים במאי הטלוויזיה המוערך סיימון קרטיס.

מי שקראו את הספרים הרבים שנכתבו על חייה הקצרים של מרילין מונרו וצפו בסרטים התיעודיים הרבים ששירטטו את דיוקנה הנוגע ללב, לא ילמדו הרבה דברים חדשים מסרטו של קרטיס. תיאורה הוא בסופו של דבר תיאור צפוי למדי, ומה שפוגע בסרט ומגביל אותו הוא בעיקר החשש של יוצריו לחשוף את צדדיה הלא-נעימים של מונרו, והיו ודאי רבים כאלה בנוסף לשבריריותה הנוגעת ללב.

כן, היא לא מצליחה לזכור את הטקסטים שלה, מאחרת ונעדרת לעתים קרובות, אך הסרט מתייחס לכל אלה בסלחנות, כסממן להיותה קורבן של השיטה שעיצבה אותה והפכה אותה לאחת האיקונות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע. יש בכך מידה של אמת, אך גם ראייה סטריאוטיפית שמתעלמת מהצדדים הכוחניים והמניפולטיביים שהיו קיימים גם כן בדמותה של מונרו.

כל זה מותיר אותנו עם הופעתה של מישל ויליאמס בדמות מונרו - שזיכתה אותה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בסרט קומי ועתה במועמדות לאוסקר.

ויליאמס היא שחקנית מיומנת ומוכשרת המנסה להבליט את צדדיה השונים של מונרו, לעתים אף צדדים שאינם כלולים בתסריט השטחי למדי של הסרט. ואולם, שני דברים אין היא מצליחה לעשות: ראשית, היא אינה מצליחה להביע את ייחודיותה של מונרו; והיו מעט כוכבות קולנוע חד פעמיות כמו מונרו, שנוכחותה על הבד נעה בין המקסים והגרוטסקי לעתים.

מתוך "השבוע שלי עם מרילין". משמאל: אדי רדמיין בתפקיד קולין קלארק, דגרי סקוט (ממושקף) כארתור מילר ומישל ויליאמס בדמות מרילין מונרוצילום: רויטרס

שנית, כישרונה הבולט של ויליאמס מטשטש את הדילמה המרכזית שהניעה את מונרו והיא הרצון להוכיח שיש לה כישרון כשחקנית, בלי שהיא עצמה ידעה אם יש לה כישרון שכזה ואם היא מסוגלת לפתחו כך שגם אחרים יכירו בו. הפער הזה בין מה שוויליאמס מייצגת לבין מה שמונרו ייצגה כתוצר הוליוודי יוצר בסרט פרדוקס, שאינו זוכה בו להתייחסות.

היתה רק מרילין מונרו אחת, תופעה כובשת לב אך גם מצמררת, וכל ניסיון לגלם אותה, גם אם יש בו מידה של פרשנות, כפי שוויליאמס מנסה ומצליחה לעשות, יש בו גם ממד של חיקוי. והפער בין המקור לחיקוי שלו תמיד בולט לעין ובסופו של דבר מנכר.

הופקו סרטים רבים על חייהם של כוכבי קולנוע, ואינני זוכר מקרה אחד שבו הניסיון הצליח. לא תמיד הוא היה כה מגוחך כמו ניסיונותיהן של קרול בייקר וקרול לינלי לגלם את ג'ין הארלו בשני סרטים שונים שהופקו בשנים 1964 ו-1965, או ניסיונם של ג'יל קלייבורג וג'יימס ברולין לגלם את קרול לומבארד וקלארק גייבל ב-1976; אך כוכבי קולנוע הם דמויות כה אינדיבידואליות, שגם כאשר גילומם נעשה במיומנות - כמו זו של קייט בלאנשט שגילמה את קתרין הפבורן ב"הטייס" ב-2004, או מישל ויליאמס בסרט הזה - לתוצאה יש ממד מרתיע.

אותו הדבר נכון גם להופעתו של בראנה כאוליבייה, אם כי תביעותיו של הסרט ממנו מצומצמות יותר מאלה שמופנות כלפי ויליאמס. גם בראנה מועמד לפרס האוסקר על משחקו בסרט, בקטגוריית שחקן המשנה.

פרדוקס נוסף ש"השבוע שלי עם מרילין" מתעלם ממנו הוא שלמרות הנסיבות הקשות של צילומי "הנסיך ונערת השעשועים", מונרו עשתה בו את אחד מתפקידיה החינניים והנינוחים ביותר. היא נראית בסרט כוורד יפהפה והופעתה קלילה ועדינה. לכל אורכו היא גונבת את ההצגה מאוליבייה, שהופעתו מגושמת; ייתכן שחלק מהצרות נבעו מהעובדה שאוליבייה היה מודע לכך מתחילת הצילומים.

מרילין מונרו ולורנס אוליבייה בכרזת הסרט "הנסיך ונערת השעשועים". גנבה לו את ההצגהצילום: גטי אימג`ס

אבל זהו עוד אחד מהפרדוקסים שאיפיינו את החיים ואת הקריירה של מרילין מונרו, שאיננו זקוקים לסרט כמו זה כדי להציג אותם (טוני קרטיס, שכיכב לצדה ב"חמים וטעים", אמר פעם כי לעולם לא יבין כיצד לעתים היא הצליחה לעבור בטייק אחד סצינה ארוכה וגדושה בטקסט, ולעתים היא לא הצליחה לצלוח שוט שדרש ממנה לומר משפט של שתי מלים והיה צורך לחזור עליו עשרות פעמים).

במקום "השבוע שלי עם מרילין" עדיף להתבונן בסרטיה של מונרו עצמה, כולל "הנסיך ונערת השעשועים", שאף כי איננו מהחשובים ביותר שלה (תואר שמגיע בראש ובראשונה ל"תחנת האוטובוס", "חמים וטעים" ו"יוצאי הדופן", הסרט האחרון שהשלימה לפני התאבדותה ב-1962), הוא בכל זאת מספק לצופים בו בידור אלגנטי ולעתים גם רב חן.

    תגובות

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ