סרט חדש משרטט קווים לדמותו של האמן הסיני איי וייוויי

כילד נשלח עם משפחתו לגלות בעקבות שיר של אביו. בבגרותו נהפך לאמן הפוליטי הסיני המפורסם ביותר, שעושה צחוק מהמשטר, אבל ברצינות

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גליה יהב

"איי וייוויי, האמן הפוליטי הסיני המפורסם ביותר, נעצר באפריל 2011 בחשד לעברות מס", כך נפתח הסרט "ללא מורא וללא משוא פנים" בבימוי מתיו ספרינגפורד שיוקרן בשבת הקרובה בפסטיבל "אפוס" השלישי הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות (אולם אסיא, מוזיאון תל אביב). "מעצרו הצית הפגנות בינלאומיות. עם שחרורו כעבור 11 שבועות נאסר עליו להתבטא בנושא, כך שהספקולציות על נסיבות המעצר נותרו על כנן". הסרט מלווה אותו בעבודת הסטודיו, בהכנות לתצוגה, ומשלב ראיונות אתו ודברים על אודותיו מפי עיתונאים, אוצרים, גלריסטים ואחרים.

הסרט למעשה משרטט קווים לדמותו של אמן ביקורתי בחברה ותרבות שמידת חופש הביטוי בה מוטלת בספק. במובן זה הסרט אינו נייטרלי. הוא בפירוש מייצר גרסה פרשנית של האמן ושל האמנות שלו, כזו הטוענת, גם אם באופן מרומז ומשתמע, שהכל נובע מהיחסים בין האמן לבין השלטון במסגרתו הוא פועל. מתוקף כך, ספרינגפורד מתמקד ומקדיש זמן מסך לאביו של האמן, אי צ'ינג, כדמות מכרעת בחייו. היחסים בין האב לשלטונות כמו גזרו את גורלו של הבן. האמנות הביקורתית שלו עשויה להיתפש גם כמעין מסע נקמה על עלבון האב, וגם כמסע פיצוי.

בכל מקרה, הסרט פורש את הרקע המורכב שייצר את הזיקה ה(בלתי) אפשרית של האמן עצמו למולדתו, שבעבור האולימפיאדה הראוותנית שלה עיצב אצטדיון בקנה מידה תקדימי ("קן הציפור", בייג'ין, 2007, עם משרד האדריכלים השווייצי הרצוג ודה מרון), אך גם מתעקש לאתגר את הליברליות שלה במידת האפשר.

הביקורת הנוקבת ביותר, כך עולה מן הסרט, זו שגם הביאה לסגירת הבלוג של איי על ידי השלטונות, הוא פרויקט השמות. תשעת אלפים תיקי בית ספר מכסים את חזית המוזיאון לאמנות במינכן ויוצרים בצבעים את המשפט "היא חיה באושר בעולם הזה במשך שבע שנים". המשפט הוא ציטוט דבריה של אם שאיבדה את בתה ברעידת האדמה במחוז ס'צואן ב-2008. אלפי אנשים נעלמו ובתי ספר רבים נהרסו, דבר שעורר את החשד שמלכתחילה נבנו ללא תקן בטיחותי מספק. "נשארו רק תיקי גב, מחלקם נתלשו השמות", אומר האוצר כריס דרקון את מה שאיי ככל הנראה מנוע מלומר במפורש. "הממשלה טייחה - הסתירה את השמות, את הכמויות ואת נסיבות ההרס. בוצעה קבורה המונית מזורזת, כך שלהורים לא היתה האפשרות לזהותם. אז איי חיפש שמות". עבודת ה'יזכור' הזו התקבלה כפרובוקציה ישירה מול נסיונות הנמכת האש של הממשלה, והיא, מצדה, פשוט סגרה את הבלוג.

משטרה בסטודיו

באוגוסט 2009 פרצה המשטרה למלון שבו שהה ב-3:00 בלילה והכתה אותו. הוא אושפז למשך שבועיים, כשהוא מקפיד לתעד כל פרט בהליך הזה. עוד לפני כן יצר סדרת מצלמות אבטחה משיש, על פי דגם המצלמה שהורכבה מול ביתו על ידי השלטונות לצורכי פיקוח עליו. "המצלמות נועדו לצורכי הפחדה והן מתרבות בכל מקום", הוא אומר, "זה אובייקט משמעותי וחשוב של העידן הנוכחי". לבנות ואטומות הן מצולמות על מדף בסטודיו, מדגימות באופן מופתי כיצד ממנף איי את המגבלות לקריירה בינלאומית משגשגת, מזנק באלגנטיות מעל המשוכה, משתמש בה כדי להקהות את עוקצה. הוא בפירוש עושה צחוק, אבל ברצינות.

כיליד 57, איי חווה את מהפכת התרבות שהחלה באמצע שנות ה-60, במסגרתה ניסה מאו לייצר חברה ללא מעמדות ולהעלים את כל מתנגדי המשטר. ביניהם היו לא רק קפיטליסטים, בעלי אדמות ושאר אויבים פוליטיים אלא גם האינטלקטואלים. אלה שלא הוצאו להורג אולצו לעבוד בעבודות כפיים מתישות. "כל דבר הקשור לעבר נאסר לביטוי או נהרס", מסכם איי את הזכרון האישי שלו מהרעיון הנש גב של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", "כך שנוצרה מציאות נטולת גוונים, מצבי שחור-לבן מוחלטים".

6 מתוך 6 |
1 מתוך 6 |
איצטדיון "קן הציפור" שנבנה למשחקים האולימפיים בבייג'ין. איי וייוויי היה בין מתכנניו
2 מתוך 6 |
איצטדיון "קן הציפור" שנבנה למשחקים האולימפיים בבייג'ין. איי וייוויי היה בין מתכנניו

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

ב-1995 ביצע את מיצג הפלת כד משושלת האן, כהערה קונספטואלית עכשווית על איקונוקלזם ועל הברבריות שברצון להשמיד את העבר. בנוסף הציג סדרת כדים אותנטיים טבולים בצבעים תעשייתיים או שלוגו קוקה-קולה מציור עליהם. "האם זו אמנות דקורטיבית? קונספטואלית? קיטש?" שואל הגלריסט איתן כהן. באופן מוזר, דוקא בעיצומה של תעשייתיות מילנארית מטורפת, של מפעל חיקויים אדיר ממדים, הוא יוצר אוריגינלים שמשמשים גשר לעבר, איחוי שלו דרך מחיקתו. אבל הרבה לפני כן נאלץ לחזות בהתרסקות חיי אביו בעקבות הרדיפות הפוליטיות.

לטענתו של אוון אוסנוס מה"ניו יורקר", בסיס זהותו של האמן, הגדרתו העצמית ומהלך חייו הממשי, כולן נגזרות מכך. אביו, אי צ'ינג, אמנם היה משורר ידוע וחבר המפלגה הקומוניסטית, אבל בעקבות אלגוריה קצרה ושמה "חלומו של גנן" שכתב ב-1966 על גנן המגלה כי הוא נוקט אפליה כלפי פרחים מסוימים בגינתו, החל המשטר לפקפק במסירותו. רמת המעודנות בסיפור לא הצליחה לתעתע ולהסוות את הביקורתיות הגלומה בו וצ'ינג נשלח עם משפחתו לגלות במחוז נידח על גבול מדבר גובי.

משפחה שחורה

הם נהפכו ל"משפחה שחורה", כזו שלעולם לא תתערה בחברה, תמיד תוחרם ולא תשתלב. בשני העשורים הבאים נאסר על האב לכתוב. "הוא הוצב לעבודה בנקיון בתי שימוש, עבודה מעליבה ומשפילה במתכוון, כחלק מפעולת הענישה", מספר איי. "זו לא היתה סביבה שאפשר לעסוק בה בספרות ואמנות, ולכן שרף את כל הספרים שלו. בכל רגע יכול היה לבוא נציג משטר לבדוק את מידת התקינות של הספרים ולהתעמר, אז עדיף היה שפשוט לא יהיו ספרים, כדי לא להסתבך בצרות".

הם התגוררו במעין מערה שכרו בידיהם, "בור באדמה" הוא מתאר את הבית הזה, בו חיו בחוסר כל. "בתקופה שבה אמנים רבים נכלאו, כונו בשמות בעלי חיים ועברו טקסי הצלפות בחגורה, האמנות היחידה שהורשתה היתה זו התעמולתית", אומרת ההיסטוריונית ג'ואן לבולד-כהן, "במשך כ-30 שנה סצינת האמנות הסינית כללה נושאים וסגנונות מורשים בלבד".

המוטיב המרכזי שהיה פופולרי באמנות הרשמית הזו היה החמניה", מוסיפה הסופרת והאוצרת קארן סמית'. "זה פרח שפונה אל השמש, כך שהוא מתאים כמטפורה לעם הנוהה אחר המנהיג, דימוי של צייתנות".

עם מותו של מאו ב-76 זכה אי צ'ינג לרהביליטציה והורשה לחזור לבייג'ינג. בדיוק ברגע הזה עזב איי את סין כשהוא מודיע לאביו שלעולם לא ישוב אליה. חיכתה לו ניו יורק של הסבנטיז, עיר בשגשוג אמנותי, הטרוגנית, מתפוצצת מרוב תרבות ואמנות מגוונות, קונפליקטים חברתיים גלויים ושערוריות פוליטיות גלויות לא פחות. זה הקסים אותו. הכל נראה לו כגילומי חירות. הוא צילם את זה. כבוהמיין מתחיל, טומפקינס סקוור פארק היה המקום הנכון להיות בו, מלא אמנים, מוסיקאים, נרקומנים, הומלסים ומשוררים.

הוא הסתובב עם האנשים הנכונים, בהם אלן גינזברג, השתתף במהומות של תושבי הפארק נגד המשטרה, חוויה שלא האמין שיזכה לה. בנוסף, פרשת אירן-גייט ריגשה אותו במידה עצומה - ממשלה המסוגלת לתחקר ולבדוק את עצמה. זהותו האמנותית החלה להתברר כמתנגח במשטר, כמותח-גבולות. במהומות ככר טאינמן ב-89, סין היתה לרגע אופטימית, קיוותה לרפורמה. "אבי כבר ישב בכסא גלגלים, אבל הגיע לככר לתמוך בסטודנטים", הוא מספר. "אף אחד לא האמין שהממשלה תשתמש בטנקים. זה הרי הבלתי אפשרי".

אמנות במחתרת

ב-96 אביו מת, מוכר כאחד מענקי השירה הסינית המודרנית ומחובק על ידי הממסד. בקשתו האחרונה היתה שבנו יחיה בסין. עם חזרתו למולדת הוציא ספרי צילום מחתרתיים, נטולי כותרת, שעקפו את העיתונות הרשמית, דבר שסייע לעולם המערבי לגלות את האמנות הסינית המחתרתית. במקביל, התחיל להתעניין בתרבות פרה-מהפכנית ובעתיקות, באומנות ובחפצים איקוניים של שושלות סין, אותם הוא הופך למוטציות פיסוליות לא פונקציונליות ברמת גימור וירטואוזית. "הומאז'ים לדושאן" קרא להם אדריאן סירל מה"גרדיאן", "אובייקטים מסתוריים או אניגמטיים מחפצי יומיום מצויים".

הפרויקט הידוע ביותר שלו, "Sunflower Seeds" מ-2010, מורכב מהכמות הבלתי נתפשת של מאה מליון גרעיני חמניה מפורצלן מצויר, הפרושים על רצפת הטייט-מודרן בלונדון. איי העסיק במשך שנתיים וחצי כפר שלם, כ-1,600 איש, ביציקת הגרעינים הזעירים ובצביעת הקווקוו השחור עליהם. זה מונומנט להיסטוריה הסינית של עוני, שכן בשנות הגלות סבלו מליונים חרפת רעב, ניזונים כמעט אך ורק מגרעינים שחורים.

"בחברה סוציאליסטית זה היה התענוג היחיד - כיס מלא גרעינים", הוא מספר בחיוך. "כששניים היו נפגשים, הם היו מכבדים אחד את השני בחופן, ומתחילים לשוחח. ועד היום לסינים רבים יש שן קדמית סדוקה מרוב פיצוח גרעינים". אבל העבודה היא גם הומאז' מתוחכם להווה. הכמות המטורפת של הגרעינים, שכל אחד ואחד מהם גובש, נשרף וצויר בהליך ידני וממש באותן טכניקות כמו בעת העתיקה, ניצבת מול הייצור ההמוני שסין היא האימפריה הבלתי מעורערת שלו.

הסרט משרטט בעדינות ובין השורות יחסים בין יחיד ומשטר ובין אב לבנו, שניהם יחסים הדדיים ולא פשוטים. הוא מסתיים בהתפלשות קהל המבקרים במוזיאון, מלאי עונג כילדים בארגז חול, פליאה והשתאות ממרבד הענק המורכב מחלקיקים, תוצאה של שנתיים וחצי של עבודת נמלים.

עוד סרטים בפסטיבל אפוס: מישל פטרוצ'יאני |הבחירות הגורליות של נ. בזם | היא בלונדינית ממש כמוניגתה! | בדרכו המתוקה: קלינט איסטווד בעקבות דייב ברובק | רגע בחיי עיר: על המרחב העירוני העכשווי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ