מסע של פרידה: ראיון עם הבמאית לי את גליק

הסרט הקצר "לילה בהיר" שביימה לי את גליק לא מסמן רק כיוון חדש בקריירה שלה. הוא גם דחף אותה לחפש את אחיה האבודים

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נירית אנדרמן

ילדה בת 11 עומדת בחדר השירותים, מול האסלה. היא משתינה בעמידה. מיד לאחר מכן היא מסתכלת במראה, מקשטת את שיערה בסיכת פרח מבהיקה ומתבוננת בעצמה במבט ממושך, מהורהר. היא פותחת קופסה מעוטרת פרחים, שולפת מתוכה חלוק רופאים לבן, מקרבת אותו לאפה, מסניפה את ריחו, מלטפת אותו. אצבעותיה חוזרות לנבור בקופסה ומוציאות ממנה גם מקטרת עץ חומה וסטטוסקופ.

הילדה לובשת את החלוק הגדול על גופה, ובסצינה יפה מצמידה את הסטטוסקופ לאחד החלונות בדירה, משקיפה על תל אביב המתעוררת ליום חדש. לאחר מכן היא נכנסת לחדר השינה של אמה. "מאוחר, קומי, הולכים לאבא", היא דוחקת בה. האם מתהפכת על משכבה. "מה את לובשת?" היא פונה לבתה, "תוציאי את זה מהפה", היא מטיחה בילדה שמכניסה את הסטטוסקופ לפיה. "לא רוצה, אני אוהבת את זה", משיבה הבת בהתרסה.

האם מושכת עצמה מהמיטה. הבת נותרת לשכב בה: המקטרת תחובה בפיה, הססטוסקופ תלוי על צווארה והחלוק עוטף את גופה.

כך נפתח "לילה בהיר", סרטה הקצר של לי את גליק, שהתקבל באחרונה לפסטיבל הסרטים היוקרתי של ברלין ויתמודד שם במסגרת Generation Kplus - מסגרת תחרותית שבה מוקרנים סרטים קצרים וארוכים העוסקים בילדים ובני נוער.

הסרט היפה מתרחש כולו ביום אחד: יום השנה למות אביה של הילדה גיבורת העלילה. על רקע היום הזה צפים ועולים הקונפליקטים בין הילדה, המתעקשת לשמר את נוכחותו של אביה הרופא בחייה, לבין אמה המנוכרת, המנסה נואשות להמשיך בחייה ולבנות מערכת יחסים עם גבר חדש שהכירה. עם עלייתן של השתיים אל קברו של האב מתחדדים הקשיים שעמם הן נאלצות להתמודד בהעדרה של הצלע השלישית במשפחה הזעירה שלהן.

לי את גליק. חבל הטבור לא ניתק (איפור: סמדר חזן)צילום: איליה מלניקוב

גליק, שזהו סרטה הראשון, סומנה לפני כעשור כאחת השחקניות הצעירות המבטיחות ביותר של הזירה המקומית וגילמה שלל תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. בראיון עמה היא מספרת לאן נעלמה בשנים האחרונות ומבהירה כי "לילה בהיר", שאותו כתבה וביימה כסרט הגמר של לימודי הקולנוע בבית הספר מנשר, מבוסס על אלמנטים אוטוביוגרפיים.

אביה, שהיה רופא, מת ממחלת הסרטן כשגליק היתה בת שבע בלבד. היא נותרה בת יחידה לאמה, ויחד היה על שתיהן להתמודד עם המציאות החדשה והמורכבת שנכפתה עליהן.

"אף פעם לא חשבתי שאכתוב על אבי, שאספר סיפור שקשור למוות שלו. הרי עבר המון זמן מאז", היא אומרת. "אבל בשנה השלישית ללימודים, כשהתחלנו לעבוד על סרטי הגמר, קיבלנו כל שבוע הנחיות עבודה, ואיכשהו, בכל פעם מחדש, הסיפור על אבא שלי, על ההתמודדות עם המוות שלו, חזר ועלה. הוא צץ בכל פעם מחדש".

"לילה בהיר" הוצג באביב בשוק של פסטיבל קאן, ובחודש הבא תצא גליק לברלין, כדי ללוות את הקרנותיו בפסטיבל הגרמני. ואולם, מתברר כי פרויקט הבימוי הראשון של גליק לא רק מסמן אפיק חדש ומסקרן בקריירה שלה, אלא גם עשוי להביא לפתיחת פרק חדש ומרגש בחייה הפרטיים: בעקבות העבודה על הסרט הזה החליטה גליק להרחיב את המעגל המשפחתי המצומצם שלה והצליחה לאתר שני אחים אבודים, שמעולם לא היה לה קשר עמם.

שלגים חדשים

גליק, בת 39, ילידת תל אביב, החלה ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב כבר בזמן שירותה הצבאי. עם סיום הלימודים הסתערה על התחום: היא שיחקה בסרטים "לנגד עיניים מערביות" של יוסף פיצ'חדזה, "כיפור" של עמוס גיתאי ו"ג'ירפות" של צחי גראד (שעליו היתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר), הופיעה בתיאטרון הקאמרי, בין היתר בהצגות "החברות הכי טובות", "סיפור משפחתי", "הקמצן", "רצח", "הורדוס" ו"כטוב בעיניכם", וכיכבה בסדרות הטלוויזיה "20 פלוס" ו"טיפול נמרץ".

באותה תקופה היא נישאה לשחקן לירון לבו (שלצדו הופיעה בין היתר בסרט "כיפור", בסצינה שבה נראו השניים מתעלסים בסטודיו תל-אביבי, כשגופיהם העירומים טובלים בשלל צבעי ציור). הנישואים של שני השחקנים הצעירים והמבטיחים משכו אז הרבה תשומת לב, אך עד מהרה עלו על שרטון. ב-2002, כעבור שלוש שנות זוגיות, הם נפרדו.

מיד לאחר הפרידה, ארזה גליק מזוודה, לקחה את כלבת הלברדור שלה ועלתה על מטוס. היא החליטה לעזוב את הקריירה הפורחת שלה לטובת ניו יורק. "במשך עשר שנים שיחקתי, המון", היא אומרת, "ובשלב מסוים רציתי לשתות עוד, הרגשתי שהמעיין שלי הולך להיגמר, שנשארו בו עוד כמה טיפות אחרונות, ושכדי למלא אותו מחדש אני צריכה לנסוע להר, למקום שאליו יגיעו שלגים חדשים. זה היה צורך בהתחדשות.

"הייתי שם לבד לבד לבד. זה היה קסם", היא מחייכת. "עם כל האנשים המטורללים שחיים שם ועם הפוטוריסטיות של העיר הזאת, הרגשתי שסוף סוף הגעתי למקום שתואם את הקצב שלי. הרגשתי חיבור כמו למאהב, הרגשתי שהעיר הזאת היא בעל, אהוב שיקר ללבי, שטעם את פעימות הלב שלי, את הקצב שלי, את האנרגיה שלי. זה היה מבחינתי כמו להיות אליס בארץ הפלאות, כמו להיות בלונה פארק, למרות כל הקשיים".

גליק מילצרה במסעדה ישראלית בסוהו, ראתה הרבה סרטים ותערוכות והחלה ללמוד קולנוע, צילום סטילס וגם משחק. בד בבד שיחקה ב"ג'ואיש תיאטר" ובאוף-ברודוויי, הופיעה בסרט קולנוע אמריקאי עצמאי שנקרא "Love" והחלה לתרגם את "רצח" של חנוך לוין לאנגלית, במטרה להעלותו עם קבוצת חברים באוף-ברודוויי.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מתוך "לילה בהיר". מתרחש כולו ביום אחד

אחרי ארבע שנים בניו יורק, באמצע עבודת התרגום, היא קיבלה הודעה שאמה חולה. גליק החליטה לעזוב הכל ולחזור לארץ. "אני בת יחידה, ואני ואמי מאוד קרובות", היא מסבירה. "החלטתי שאחזור לארץ לכמה חודשים, כדי לטפל בה, ושתוך כדי כך אמשיך לעבוד על התרגום של 'רצח'. הייתי אמורה לחזור לניו יורק ולשחק את הכלה במחזה - אותו התפקיד ששיחקתי קודם לכן בארץ - אבל אז הכל השתבש, וגם אני חליתי".

בעקבות המחלה ויתרה גליק על התוכנית לחזור לניו יורק. היא התחילה ללמוד קולנוע ובמקביל חזרה לשחק בקאמרי. היא שיחקה ב"אנטיגונה" וב"מותו של סוכן", ולאחר מכן נשלחה על ידי התיאטרון לפולין, כדי להשתתף בפרויקט "תיבת נח" - קו-פרודוקציה שבה שחקנים ממדינות שונות נסעו עם ההצגה ממדינה למדינה ובמשך שלושה חודשים העלו אותה בכל פעם במקום אחר.

לאחר "תיבת נח", הפסיקה גליק לשחק. "אחרי הפרויקט הזה לא היו לי עוד תפקידים, ואז, בשלוש השנים האחרונות של הלימודים, התמקדתי בסרט הגמר", היא מספרת. "הכתיבה דרשה ממני חדר לבד, לא יכולתי לחלק את הקשב שלי בין משחק לכתיבה. לא יכולתי לתמרן עם הטוטאליות הזאת. זה היה רומן לוהט בתוך חדר, שאליו לא יכולתי להכניס שום אהוב אחר".

היא התמסרה לעבודה על הסרט ולהתמודדות עם הצלקות מן העבר. "אני חושבת שהמסע הזה היה בשבילי מעין פרידה מאבא שלי, או יותר נכון תהליך של התבגרות", היא אומרת. "במשך השנים היה משהו בהתמודדות שלי עם המוות של אבא, שתמיד נשאר ילדותי, נשאר התמודדות של ילדה שאיבדה את אבא שלה. ובעשיית הסרט הזה אני מקווה שהצלחתי לקחת את הצלקת הזאת ולתעל אותה למקום מעניין".

לדבריה, מותו לפני ארבע שנים של המורה הראשון שלה למשחק, ניסן נתיב, שאליו היתה קרובה מאוד, החיה בה את חוויית המוות והאבל. "ניסן נפטר כשהתחלתי לעבוד על הסרט, והאבל הזה התחבר לאבל ההוא", היא אומרת. "זה היה כמו דשא, שאחרי הגשם פתאום חוזרים ומריחים את הריח שלו. הזיכרון של הפצע הקטן הזה אמנם הולך אתי לכל מקום, שני קילו קטנים כאלה שאני סוחבת אתי כל הזמן, אבל מכיוון שהוא רחוק, הוא היה תמיד נוכח וגם נפקד. ופתאום, אחרי המוות של ניסן, זה כבר לא היה רק להיזכר בתחושות, אלא להריח את הריח הזה שפתאום היה שוב נוכח".

אבא או אמא

אחת הסצינות בסרט מתרחשת בבית קברות, כאשר האם (יעל רייך) ובתה (אמה שכוי פון שוורצה) פוקדות את קברו של האב. גליק מספרת, שהצילומים התקיימו בקרית שאול, ליד קבר אביה, וסיפקו לה הזדמנות לשוב ולפקוד את קברו לאחר שנים רבות שלא עשתה זאת.

"צילמנו בבית הקברות של אבא שלי. כל המשפחה שלי קבורה שם, וגם אני אהיה שם, יש לנו שם חלקה", היא מחייכת. "לא הגעתי לשם המון שנים, ודווקא בסרט הגעתי לקבר שלו עם כל הצוות. ישבנו הצלם, השחקניות ואני על הקבר, הוצאתי אוכל ושתייה שהבאתי אתי, ועשינו את מה שכל כך הרבה שנים לא עשיתי - ישבנו על הקבר של אבא, אכלנו, שתינו, דיברנו, התנהלנו שם. זה היה נעים".

לי את גליק (משמאל) עם טינקרבל ב"ג'ירפות". פגיעות נוגעת ללבצילום: ניקול דה קסטדו

היחסים בין האם לבת בסרט מזכירים את יחסיה עם אמה, היא אומרת, אבל גם שונים. "כמו האם בסרט, גם אמא שלי יפהפייה - היא תמיד היתה דומה לג'ינה רולנדס, אריסטוקרטית ואצילית - וגם אני כמו הילדה בסרט, תמיד הייתי טום בוי. כשעיצבתי את דמות הילדה, חשבתי על הציור היפה של מונק 'התבגרות', שבו רואים ילדה יושבת על מיטה, עירומה ומסתירה עם הידיים את הגוף שמתחיל להשתנות. החלטתי לשלב את ההשתנה בעמידה בהתחלה, כי זו שאלה שעולה בגיל הזה, של תחילת ההתבגרות: כמו מי אני רוצה להיות, כמו אבא או כמו אמא? למי מהם אני דומה?"

הכתיבה והבימוי לא גרמו לה לרצות להפסיק לשחק ("אני רוצה להיות גם וגם, לא רוצה להיתחם", היא אומרת), אבל במפתיע, בשנים האחרונות הנוכחות שלה על הבמות והמסכים מצומצמת למדי. היא מצדה היתה עסוקה בלימודים ובעבודה על הסרט, אבל גם הצעות לאודישנים לא זרמו, היא מודה.

עם זאת, גליק לא נראית מודאגת. היא מופיעה מפעם לפעם בסרטי סטודנטים ("אני נורא נורא אוהבת את זה", היא מחייכת חיוך רחב), לומדת פילוסופיה בודהיסטית, מתרגלת מדיטציה וגם עובדת על הסרט הבא שלה. הפעם היא מתכננת גם לשחק בו וגם לשכנע את אמה לככב בו לצדה. "אנחנו מאוד קשורות, אני ואמא שלי, כאילו חבל הטבור בינינו אף פעם לא ניתק", היא אומרת. "לאורך השנים שתינו נשארנו להתמודד ביחד עם החיים".

בשנים האחרונות שינתה גליק את שמה הפרטי. במקום ליאת, היא נקראת כיום לי את. היא מספרת כי ההחלטה התקבלה בזמן העבודה על "לילה בהיר". "זה היה אבא שלי שרצה לקרוא לי ליאת, וכשעשיתי את הסרט, פתאום הבנתי את המשמעות היפה כל כך שהוא נתן לשם שלי - את לי, את שלי", היא מסבירה. "תמיד כמובן ידעתי את זה, אבל פתאום זה נורא ריגש אותי, נגע ללבי. שנים הוא לא היה שם, ופתאום, עם הסרט ועם המשמעות של השם הזה, פתאום הבנתי שהוא אהב אותי. אז החלטתי לקדש את השם הזה שהוא נתן לי".

הבטחה והיעלמות

גליק עושה רושם של טיפוס מרובה ניגודים וסתירות. שוב ושוב היא מצליחה להפתיע. לראיון היא באה נטולת איפור, חשופה, בלי פוזה. בניגוד לסרטה המדויק, המתוכנן והמוקפד, דיבורה מפוזר, מקוטע ורצוף משפטים שבורים, חלקיים. היא מתרגשת ולא מתביישת להודות בכך, והיא משדרת פגיעות נוגעת ללב, כאילו לא עבדה שנים ארוכות במקצוע מחשל במיוחד, הכרוך בהתחזות ועטיית מסיכות מתמדת.

עם זאת, כשהיא מדברת על התצלום שילווה את הכתבה, היא מיד מעלה את האפשרות שתצטלם בעירום. היא מציעה להצטלם בהשראת הציור של מונק שסייע לה בעיצוב דמות הילדה בסרט, וניכר שהעירום הנדרש כלל אינו בעיה מבחינתה. היא מודה שהיא אוהבת לעמוד מול המצלמה, שזה מקום שהיא מרגישה בו בנוח.

"אני זוכר שחקנית מקסימה, עם המון כוונות טובות והמון כישרון", אומר צחי גראד, שביים את הסרט "ג'ירפות" שבו כיכבה גליק ב-2001. "היא היתה רגישה מאוד. היתה בלחץ, הקרינה בלבול, לא היתה בטוחה בעצמה, אבל אני זרמתי עם זה, הסברתי לה שוב שוב מה עליה לעשות. אני זוכר את העבודה אתה, וגם את התוצאה, כקסומה. היו בה המון איכויות כשחקנית.

נתיב. מותו החייה בה את חוויית המוות והאבלצילום: טלי שני

"כשחקן אני יודע שזה מקצוע שבו אתה תמיד מרגיש לא בטוח, שזה מצב נפשי תמידי של חרדה וחוסר ביטחון", ממשיך גראד. "היא היתה טיפוס שקל מאוד היה לאהוב, מישהי שנראית כמו הבת של השכן, מלאת קסם, אור, מאלה שאתה רואה ומיד רוצה לחבק. היא היתה אז שחקנית גדולה ומרכזית, היתה אז בשיאה והקרינה תמיד שילוב של חולשה עם איזה כוח. די הפתיע אותי כששמעתי שהיא עברה ללמוד קולנוע, אבל שמחתי בשבילה".

גם עדנה מזי"א, שביימה בתיאטרון שלוש הצגות שבהן השתתפה גליק - "סיפור משפחתי", "חברות הכי טובות" ו"הורדוס" - זוכרת את פגיעותה. "היא היתה כמו אדם בלי עור, בלי מערכת הגנה, כמו פצע מדמם. ובאמת היא הצליחה להביא ממעמקי נפשה סבל וייסורים, זה משהו שהיה נגיש מאוד אצלה. היא היתה טוטאלית, עסקה רק בזה, חסרת מנוחה, רוטטת, מלאת סערת רגשות. נורא פגיעה ועם זאת נורא אינטליגנטית.

"היא היתה אדם לא צפוי. אני זוכרת שהיא פתאום קמה והתחתנה, פתאום נפרדה, פרי ספיריט כזאת. בגלל המשהו הפגיע שהיה בה, ההתמודדות עם המציאות, עם החיים האמיתיים, היתה לה לא פשוטה. היא היתה מבולבלת וסוערת, לא יציבה, במובן הטוב והמתאים למקצוע. לצד כל אלה, היא היתה טובה, רכה ומתחשבת, ואני מאוד נקשרתי אליה. היא היתה שחקנית מבטיחה, ואז פתאום נעלמה. כשפגשתי אותה, סיפרה לי שהחלה ללמוד קולנוע. היא בחיפוש עצמי מתמשך, ולא אופתע אם יהיו לה עוד כמה תחנות לאורך החיים".

אני אחות!

בזמן עריכת הסרט "לילה בהיר" קיבלה גליק החלטה פתאומית שהפתיעה גם אותה עצמה: לצאת ולחפש שני אחים-למחצה שלה, מנישואיו הראשונים של אביה. הם מתגוררים בברזיל, היא ידעה, אך מעולם לא היתה בקשר אתם.

"אני זוכרת שכאשר אבי נפטר, באה אשה אחת והביאה לי בובה מהקרנבל בברזיל, ואחר כך ידעתי, וגם הרגשתי, שיש לי אחים", היא מספרת. "אני בת יחידה, וזו היתה תמיד מין פנטסיה שלי, פנטסיה רומנטית, שיום אחד אפגוש את האחים שלי, אכיר אותם. אבל זה אף פעם לא יצא, לא התאפשר.

"ואז, כשהתחלתי לערוך את הסרט, פתאום זה בער בי. נזכרתי שגם הם ילדים שלו, ופתאום התחשק לי להחזיר לחיים שלי גם אותם. התחלתי לחפש אותם בגוגל ומצאתי אחד מהם בפייסבוק. שלחתי לו הצעת חברות, ועוד באותו לילה התחלתי למלא את הדף שלי בהמון תמונות, כדי שאם הוא יחליט להציץ בפרופיל שלי, יוכל לראות אותי. ואז הוא ענה לי. כתבתי לו, 'שלום אחי', והוא כתב לי בחזרה 'שלום אחות', ואני אמרתי לעצמי 'ואו, מישהו קרא לי אחות, אני אחות!'

"שלחתי להם את הסרט, כי רציתי שיראו את הסרט שעשיתי על אותו אבא שהיה גם להם. אבא שלי התגרש מאמא שלהם כשהם היו ילדים, והם איבדו את אבא שלי בערך באותו גיל שבו אני איבדתי אותו. כך שכולנו איבדנו אותו בגיל צעיר. כל אחד מאתנו סוחב שנים את החבילה שלו, ופתאום כשנפגשים ואומרים 'אני כמוך, גם לי יש אותה צלקת ממנו', יש בזה משהו מאוד מתוק. זו התחלה של קשר. בינתיים זה רק בפייסבוק, אבל אני בטוח אסע לפגוש אותם".

בעוד כחודשיים ימלאו לגליק 40. בשנים האחרונות היא לא בזוגיות, והיא לא בטוחה אם תביא ילדים לעולם. "זו שאלה מעניינת. אני לא יודעת. אולי זה יקרה, ואולי כבר לא", היא אומרת. "אבל תמיד היתה לי תמיד מחשבה לאמץ. מכיוון שאני יודעת מה זה לגדול בלי אבא, אני יודעת שאם אאמץ, אם יהיה לי ילד יתום, יהיה לי חיבור אתו, יהיה לנו משהו משותף. זו פנטסיה, שבכלל לא בטוח שהיא מציאותית, אבל זו מין מחשבה רומנטית. אני יודעת שתמיד תהיה לי תחושה של הזדהות עם ילד כזה, הזדהות של אובדן קטן, שאני אוכל לדעת על מה הוא מדבר, בלי הצורך לפרוט את זה למלים. זה הסוד הקטן ששמור לכל אחד שחווה אובדן של הורה". *

--------------------------------------------------------------------------------------

"לילה בהיר" מבוים היטב ומעורר סקרנות בנוגע להמשך עבודתה של לי את גליק

יש שתי סיבות עיקריות שבזכותן כדאי לראות את "לילה בהיר", סרטה הקצר של לי את גליק, שהופק בחסותו של בית הספר מנשר ואורכו 21 דקות. האחת היא הצילום של רן אביעד, שהתרשמתי כבר מעבודתו המצוינת בסרט "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קופטי וב"גיא אוני", הסרט והסדרה, של דן וולמן; עבודתו מקצועית, מהוקצעת, והוא יודע להתאים את עצמו לסגנון של הבמאי שעמו הוא עובד.

הסיבה השנייה היא הופעתה של אמה שכוי פון שוורצה בתפקיד גיבורת סרטה של גליק, ילדה שמתקשה להתמודד עם מות אביה, שהיה רופא (כפי שהיה גם אביה של יוצרת הסרט, שמת בילדותה). לשכוי פון שוורצה יש פנים אקספרסיביות להפליא, והיא אחד מאותם שחקנים-ילדים שניכר כי הם לא רק מופיעים מול מצלמה אלא יודעים בדיוק מה הם עושים מולה. בשפת גופה היא מפגינה את היותה ילדה, אך בפניה ובאופן שבו היא אומרת את הטקסטים המעטים בסרט ניכרות האינטליגנציה והמיומנות שלה, שמקנות נפח לסרטה הקצר של גליק.

לסרטי סטודנטים קצרים נהוג לרוב להתייחס בעדינות ואף בסלחנות, כי אחרי הכל מדובר בצעד ראשון בדרך שהיא לרוב לא קלה. לשיפוטו של סרט קצר יש לרוב שתי אמות מידה: האם הוא מעיד על כישרון היוצר שלו, והאם הוא עושה משהו מעניין, שונה או מפתיע עם הצורה שבתוכה הוא פועל. כי אחרי הכל, סרט קצר שונה מסרט ארוך כפי שסיפור קצר שונה מרומן.

ובכן, הסרט מבוים היטב (ואת איכות הופעתה של אמה שכוי פון שוורצה יש ודאי לייחס גם לבמאית הסרט, שניסיונה כשחקנית רב), מה שמעיד על כישרונה של גליק; אך מה שבעיקר הופך אותו ליצירה בעלת איכות היא שגליק מצליחה לתאר את המתרחש בו דרך עיניה של הגיבורה שלו. גם כאשר הילדה - ששמה לא מוזכר בסרט - ניצבת במרכז הסצינה, וכך זה במשך הסרט כולו, יש לנו הרגשה שאנו מתבוננים בה דרך עיניה, וכך גם בעולם שסובב אותה.

העולם הזה כולל את אמה (יעל רייך), כלבתה והגבר החדש בחיי אמה, שמסיע את האם ובתה לבית הקברות. מגלם אותו מיקי ליאון, ונכון עושה גליק שהיא מצלמת אותו כפי שהילדה, היושבת במושב האחורי של המכונית, רואה אותו, וכמעט איננו מבחינים בפניו; כי כך הוא טבוע בתודעתה של גיבורת הסרט, הכועסת על הצטרפותו לנסיעה.

ילדים במצוקה הם נושא שכיח בסרטי סטודנטים. ב"לילה בהיר" אין הרבה חדש מהבחינה הזאת, ולרגעים היתה לי ההרגשה שבסרט הזה הייתי כבר. אבל אם אשאל אם הסרט מעורר בי סקרנות בנוגע להמשך עבודתה של גליק, הרי התשובה היא כן (ואני מקווה שיהיה המשך; יותר מדי יוצרים של סרטים קצרים שמעידים על כישרון אינם מצליחים לחצות את הגשר אל הסרט הארוך). ואני גם מקווה להיפגש שוב בקולנוע עם פניה של אמה שכוי פון שוורצה. *

אורי קליין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ