אנקדוטות מחייו של וודי אלן

המשקפיים, הקלרינט והסירות באמבטיה. סרט תיעודי חדש שופך אור על מקורות ההשראה של אחד המוחות הפוריים ביותר בקולנוע האמריקאי

נדב הולנדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נדב הולנדר

כשוודי אלן אומר "קופי" ו"פייסט", הוא מתכוון לפיסות נייר, למספריים ולמהדק סיכות שבאמצעותם, מתברר, הוא כותב, עורך ומשכתב את תסריטיו. כבר יותר מ-40 שנה שהסרטים שלו נולדים על אותה מכונת כתיבה שרכש ב-40 דולר כשהיה בתיכון. במגירה ליד המיטה הוא צובר אינספור גזירי נייר עם רעיונות שצצו במהלך השנים, וכשהוא כותב תסריט חדש הוא מעלעל בהם, ואם משהו מתאים הוא מהדק אותו פנימה.

סרט תיעודי שיצא לאחרונה במסגרת סדרת סרטי התעודה הטלוויזיוניים "אמריקן מאסטרס" של רשת פי-בי-אס האמריקאית, והגיע כעת למדפי הדי-וי-די בישראל, מתעד את מאחורי הקלעים של אחד המוחות היצירתיים והפורים ביותר שקמו בקולנוע האמריקאי. הסרט, "וודי אלן: דוקומנטרי", שביים רוברט ווידה, מתפרש על פני כשלוש שעות של ראיונות עם אלן ועם רבים משותפיו לדרך. דרכם הוא חושף אנקדוטות קטנות וגדולות מהביוגרפיה של הבמאי, ומאפשר הצצה נדירה אל חייו ואל חדר העבודה שלו.

"הוא היה האדם הלא נכון להיוולד להורים האלה", אומרת בסרט אחותו (לימים שותפתו להפקת סרטיו). ילדותו בברוקלין (הוא נולד כאלן סטיוארט קוניגסברג בדצמבר 1935) התאפיינה בחיבה לקסמים ולאיגרוף ובשנאה עזה לבית הספר; עד תקופת התיכון לא ידע מה ירצה לעשות כשיהיה גדול. בראיון משנות ה-70 הוא נשאל מה היה הדבר הקשה ביותר בתקופת ילדותו, והשיב: "כנראה העובדה שהייתי צעיר. אם הייתי מבוגר יותר הייתי ודאי יכול להתמודד עם זה טוב יותר".

וודי אלן עם בת זוגו לשעבר, מיה פארו, על סט הצילומים, 1982. נאמן בעיקר למכונת הכתיבה צילום: גטי אימג'ס

קטעי ארכיון נוספים בסרט כוללים סרטון ביתי שבו הוא מראיין את אמא שלו; אלן מסביר שפנה אל האיגרוף כדי לפתור אתה עניינים לא פתורים. כבר כנער כתב בדיחות לקומיקאים, ומאוחר יותר פירסם בדיחות בעיתון (אחת לדוגמה: "צבוע הוא בנאדם שכותב ספר על אתאיזם ומתפלל לאלוהים שהוא יימכר"). במקביל ניגן בקלרינט, תחביב שאותו לא זנח עד היום (במהלך השנים נהג להביא את הכלי לסט כדי להתאמן בין הטייקים).

כששמו החל להתפרסם ככותב בדיחות הוא נשכר על ידי קומיקאים שיכתוב בשבילם לבמה (מקור פרנסה שמגיח מאוחר יותר אצל כוכב הסרט "אנני הול"). באותה תקופה, בהשראת אחד מאותם קומיקאים, גם רכש לעצמו זוג משקפיים שחורים מהסוג שייהפך לחלק בלתי נפרד מפרצופו; "מאז", כפי שהוא מעיד, "מעולם לא עסקתי יותר בבחירת משקפיים".

השלב הבא היה לעלות לבמה עם חומר שלו, צעד שאותו עשה במידה מוגבלת של ביטחון, אך בדחיפתם של מנהלים אישיים שהאמינו בו. "התחתנתי עם אשה לא בוגרת", סיפר באחד מהמופעים, בבדיחה על נישואיו הראשונים שלא עלו יפה. "אסביר לכם למה אני מתכוון ב'אישה לא בוגרת'. אני בבית, מתרחץ באמבטיה, פתאום היא נכנסת פנימה, ניגשת אלי ומטביעה לי את כל הסירות".

החתונה עצמה התרחשה, כך הוא מסביר, פשוט כי כבר לא היה להם לאן ללכת. "צפינו כבר בכל הסרטים, אכלנו בכל המסעדות, וזהו, לא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלהתחתן". בשלב מסוים אומץ על ידי הטלוויזיה והחל לכתוב לתוכניות קומיות. במהרה פיתח קריירה מרשימה של כותב חרוץ ומבריק, ומוחו הזריז הפך אותו לשולף המהיר ביותר בטלוויזיה האמריקאית (עובדה שבאה לידי ביטוי בראיונות המצחיקים עד דמעות מאותה תקופה).

הניסיון הקולנועי הראשון שלו היה כתסריטאי וכשחקן בקומדיה "מה חדש חתלתולה" מ-1965. למראה התוצאה הסופית הפושרת (שזכתה להצלחה רבה) גמל בלבו לעולם לא לוותר על השליטה הסופית והמוחלטת בתסריטיו. ההחלטה הזאת הובילה אותו לביים ב-1969 את סרט הביכורים שלו, "קח את הכסף וברח" (שאותו כתב יחד עם חבר מבית הספר), ומאז ביים סרט חדש כמעט כל שנה, לעתים שניים בשנה, בסטטיסטיקה שנחשבת נדירה בקולנוע האמריקאי. מקור השראה אפשרי לאותה צורת עבודה אינטנסיבית הוא הבמאי השוודי המנוח, אינגמר ברגמן.

ברגמן מצד אחד והאחים מרקס מצד שני - כך מתאר אלן את ההשפעות הקולנועיות המנוגדות שעמן יצא לדרכו הקולנועית, ששיאה הראשון הגיע עם "אנני הול" ב-1977 ועם הזכייה באוסקר באותה שנה (אלן עצמו אגב, קרא על כך בעיתון בוקר אחרי הטקס).

הסרט מביא את נקודת המבט של שותפיו הרבים לדרך, ביניהם מפיקים ומנהלים אישיים, קולגות מתחום הבימוי (מרטין סקורסזי בראשם) וממשיכי דרכו בקומדיה האמריקאית (למשל לארי דייוויד, שמספר בסרט כיצד אלן שינה את חייו כש"אהבה ומוות" הגיע לבסיס הצבאי שבו שירת). חלקו השני של הסרט, שמגיע כרונולוגית עד "חצות בפאריס", מתמקד בעיקר בצורת העבודה המרתקת שלו עם שחקנים.

סרטו של ווידה (בעצמו אחד ממפיקי ובמאי הסדרה "תרגיע") אמנם לא עשוי ביצירתיות רבה או בשפה קולנועית שמתקשרת אל מושא הסרט (למעט מוסיקת הג'ז ברקע המאזכרת את החותם המוסיקלי המוכר של אלן); אבל אין ספק שהוא מספק מבט נדיר על האופן שבו פועל הבמאי: על הקלות שבה נולדים אצלו הרעיונות, הזריזות שבה הוא כותב והנונשלנטיות שבה הוא מביים (כמעט מבלי לשוחח עם השחקנים, ברוב המקרים), וגם על התוצאה הסופית, שכמעט תמיד מאכזבת אותו, אך לעולם אינה מרפה את ידיו; עם סיום העריכה של סרט אחד הוא כבר מתחיל לעבוד על סרטו הבא, תמיד. *

"וודי אלן: דוקומנטרי", האוזן השלישית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ