בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי אקזוטיקה: סיכום ביניים מפסטיבל ברלין

הסרט הישראלי שרקיה מתקבל בחום בפסטיבל ברלין ועשוי לזכות באחד הפרסים. עוד בלט עד כה סרטם של האחים טביאני קיסר חייב למות

13תגובות

בתחרות הרשמית המתקיימת השנה בפסטיבל הקולנוע ה-62 של ברלין, שנפתח ביום חמישי בשבוע שעבר, לא משתתף השנה סרט ישראלי. הסרט הישראלי העלילתי הארוך היחיד שמוקרן כאן השנה נכלל במסגרת "פנורמה", שאף היא מסגרת יוקרתית ותחרותית. הבשורה המשמחת ביותר היא שהסרט, שצפיתי בו בהקרנת הבכורה העולמית שלו שהתקיימה בפסטיבל בפני אולם מלא, הוא סרט מצוין.

הסרט הוא "שרקיה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של עמי ליבנה, שם שלא הכרתי עד כה. גם לא הכרתי את שם התסריטאי, גיא עפרן, שכתב תסריט נבון ומהודק. בתום ההקרנה סיפר לי ליבנה שהוא למד במדרשה לאמנות ופגש את עפרן כאשר למדו בבית הספר לתסריטאות של עידית שחורי. המפגש הניב יצירה ייחודית בנוף של הקולנוע הישראלי העכשווי; יצירה שהיתה עלולה להציב בפני יוצריה מהמורות רבות, אך הם נמנעו מכולן.

"שרקיה" עוסק במצוקתם של הבדווים המתגוררים בנגב בכפרים ללא חשמל וללא מים זורמים. על צריפיהם, הנראים כאילו הם מטים ליפול, מושת צו הריסה, שהממשלה מיישמת בקלות אכזרית בלתי נסבלת.

גיבור הסרט הוא כאמל נאז'ר (שמגלם עדנאן אבו ואדי), המתגורר באחד הכפרים האלו עם אחיו וגיסתו. הוא שירת בצה"ל ועובד כמאבטח באחת הכניסות לתחנה המרכזית של באר שבע; אך כל זה אינו מונע את ההחלטה להרוס את הצריפים של משפחתו הקטנה ולגרש אותו מהאדמה שהמשפחה חיה בה עוד מזמן השלטון הטורקי.

עמית ברלוביץ

עיקר עלילת סרטם של ליבנה ועפרן מתאר את ניסיונו של כאמל למנוע את הגזירה. לכך גם מצטרפים כמה סיפורי משנה, ובהם ניסיונו של כאמל להתקדם בעבודתו - הוא היה רוצה לעבוד כמאבטח בכניסה הראשית של התחנה - וסיפורה של גיסתו, שאינה מסוגלת ללדת ורוצה ללמוד באוניברסיטה של באר שבע, אך בעלה אוסר זאת עליה.

כוחו של הסרט נובע מהאופן שבו ליבנה מציג את הסיפור הזה, בלי להתפתות לאקזוטיקה ובלי ליפול במלכודת של התנשאות. ליבנה יודע כיצד להסתכל בנופים ובאתרים שהסרט מתרחש בהם וכיצד לשרטט את דיוקנן של הדמויות המאכלסות אותם.

לסרט יש סגנון משלו; סגנון סבלני ועיקש, המותאם לסיפור. ולסרט יש קצב משלו, שאיננו רגילים לו בקולנוע הישראלי, אך אף הוא מותאם לסיפור, לגיבוריו, לנופיו ולמצוקה שהוא מתעד. לעפרן יש כישרון כתיבה ולליבנה יש עין קולנועית מצוינת, ובעיקר הבנה והגינות קולנועיות, המקנות לסרטו את נפחו ואת תוקפו.

במסגרת הפסטיבלית ש"שרקיה" מוקרן בה יש לו סיכוי לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר. כמו כן, מכיוון שזה סרט ראשון, הוא גם מועמד לפרס סרט הביכורים הטוב ביותר. הקהל שנכח בהקרנה שבה הייתי הגיב לסרט בחום. אני מקווה שהקהל הישראלי ייחשף גם הוא במהרה לסרט ויידע להעריך אותו.

מיוליוס עד ברלוסקוני

בעשרת ימי פסטיבל הקולנוע מוקרנים סרטים רבים, וכמובן אין אפשרות לצפות בכולם. בסקירה הזאת אוכל איפוא רק להתייחס לטיפה בים הקולנועי הגדול הזה, ובעיקר לסרטים המשתתפים בתחרות הרשמית ומתחרים על פרס דוב הזהב.

בראש חבר השופטים, שיכריז על התוצאות במוצאי השבת הקרובה, עומד השנה הבמאי הבריטי מייק לי. מסייעים לו בשיפוט השחקן האמריקאי ג'ייק ג'ילנהול, השחקנית הצרפתייה שרלוט גינזבורג, הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון והבמאי האיראני אסגר פרהאדי, שסרטו הנפלא "פרידה", שעולה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, זכה אשתקד בפרס דוב הזהב.

עם המתמודדים בתחרות נמנה "קיסר חייב למות", סרטם של האחים האיטלקים ויטוריו ופאולו טביאני, שיצרו בעבר יצירות מופת כגון "פאדרה פאדרונה" ו"כאוס". הסרט, יצירה מרשימה ביותר שרובה מצולמת בשחור-לבן ישיר ובוטה, מתאר את תהליך ההפקה של מחזהו של ויליאם שייקספיר "יוליוס קיסר" בבית הכלא רביביה ברומא, בהשתתפות אסירים העצורים באגף השמור במיוחד של הכלא (חלקם נידונו למאסר עולם ללא אפשרות של חנינה).

סרטם של האחים טביאני לא רק מתעד את תהליך העבודה על ההצגה, אלא משתמש בטקסט השייקספירי כדי לממש יעדים שונים; אלה הופכים את התוצאה ליותר מעוד סרט שמתעד הפקת הצגה בכלא, וכאלה כבר ראינו. האחים טביאני משתמשים בטקסט המקורי, ובאופן שבו האסירים מתעמתים אתו, כדי לטשטש בהדרגה את הגבולות בין התיאטרון למציאות; שני אלה זולגים זה אל תוך זה וממחישים עד כמה מחזהו של שייקספיר הוא יצירה רלוונטית לימינו, בעצם עיסוקה בשאלות של שלטון תקין, חופש, מוסר, נאמנות ובגידה.

אומברטו מונטריאולי

"קיסר חייב למות" משוטט בין החדר שבו מתקיימות החזרות להצגה ובין המסדרונות של בית הכלא ותאי האסירים. וגם הטקסט עצמו, שעובד בחלקו לשפה עכשווית ויום-יומית, זולג מהמחזה עצמו לחייהם של האסירים מחוץ לחזרות. בהדרגה מצליח הסרט גם לזלוג אל מחוץ לאתר המרכזי שבו הוא מתרחש ולגעת בשאלות אקטואליות וכה רלוונטיות של דיקטטורה והמאבק בה; שאלות המעסיקות כיום חלקים רבים של העולם (אין ספק שהסרט מתייחס גם לתקופת שלטונו של סילוויו ברלוסקוני באיטליה, גם אם שמו המפורש אינו מוזכר בו).

"ברברה", סרטו של הבמאי הגרמני המוערך כריסטיאן פטצולד, שמתחרה אף הוא על פרס דוב הזהב, זכה כאן להערכה ניכרת של הביקורת - בינתיים לפחות זה הסרט שקיבל את הביקורות הטובות ביותר - אך אצלי הוא עורר תחושות מעורבות מאוד.

כמו "חיים של אחרים", אך הרבה יותר ממנו, הסרט מבטא נוסטלגיה לימים שמזרח גרמניה עוד היתה קיימת; כי אז לפחות, לעומת החומרנות וההתרכזות בפרט השולטות בגרמניה המאוחדת כיום, אנשים יכלו עדיין לעשות מעשים טובים לזולתם. זהו עוד כתב הגנה על הגרמניות, ובי עצם המטרה הזאת מעוררת מידה של רתיעה.

הסרט, המתרחש במזרח גרמניה ב-1980, מציג את סיפורה של ברברה, רופאה שביקשה היתר יציאה ממזרח גרמניה, וכעונש על בקשתה הועתקה מברלין, שם עבדה, והוצבה במחלקת הילדים בבית חולים כפרי מרוחק.

ברברה, בגילומה של נינה הוס, השחקנית הקבועה של פטצולד, אינה מוכנה להסתגל למקום עבודתה החדש; היא מתנשאת על עמיתיה במוסד וממשיכה לתכנן את יציאתה למערב בעזרת המאהב שלה, שמגיע מפעם לפעם מהמערב כדי לבקר אותה.

אך בבית החולים הכפרי שאליו היא נשלחה זקוקים לה: בעיקר נערה בהריון, המאושפזת במוסד לצעירים, שברברה מגדירה "מחנה ריכוז סוציאליסטי", ונער שניסה להתאבד בשל אהבה נכזבת. האם ברברה תוותר על חלומה למען אלה ואחרים? בקונפליקט הזה מסייע לה רופא צעיר ושמו אנדרה (רונלד זרפלד, שקצת דומה לראסל קרואו). אף הוא נשלח לאותו בית חולים כעונש, אך הסתגל לעבודתו שם ורואה בה שליחות.

על בסיס הסיפור הזה יצר פטצולד מלודרמה רומנטית, שאינה תמיד אמינה במיוחד. ובעיקר, היא נעדרת ממד של ביקורתיות, שהיתה מוסיפה לסרט נדבך אנליטי על חשבון הרבדים הרומנטיים והסנטימנטליים שמאפיינים אותו.

"ברברה" חוזר לשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-20, "קיסר חייב למות" שב אל ימי רומא כדי להתייחס למציאות העכשווית, וגם סרטים נוספים המוקרנים בפסטיבל חוזרים אחורה בזמן. אחד מהם הוא "בארץ זבת דם ודבש", הסרט הראשון שביימה אנג'לינה ג'ולי, שעוסק במלחמה בבלקן ומוקרן מחוץ לתחרות.

עדיין לא צפיתי בסרט, מכיוון שהוא הוקרן לפני שהגעתי לברלין, אך נכחתי במסיבת העיתונאים עם ג'ולי ושחקניה. לא התרשמתי במיוחד ממידת התחכום שבה התייחסה ג'ולי לשאלות שהופנו אליה ועסקו בשאלות של פוליטיקה וייצוג של מלחמה בקולנוע; אבל אדחה את גזר הדין עד שאצפה בסרט.

בגידה בלונדון

"שבויים", סרטו של בריליאנטה מנדוזה, הנודע בבמאי הקולנוע של הפיליפינים (שהתארח לפני כמה שנים בפסטיבל הקולנוע דרום), משחזר אירוע אמיתי. הוא מתאר את שהתרחש ב-2001, כאשר קבוצה של מורדים מוסלמים חטפו קבוצה של תיירים ומיסיונרים נוצרים והחזיקו אותם בשבי במשך חודשים ארוכים. החוטפים ושבוייהם שוטטו בג'ונגלים והותקפו בידי הצבא הפיליפיני.

מנדוזה הוא במאי בעל סגנון בוטה ותוקפני מאוד, לעתים כמעט מרתיע, והוא מתאר את הסיפור בישירות חזיתית שלעתים מקשה על הצפייה. עם זאת, זהו סרט מעניין, בעיקר כשהוא נמנע מתיאור מעט רומנטי מדי של הקשר שמתהווה בין השבויים לחוטפיהם ומתרכז יותר בפוליטיקה של מנגנון החטיפה עצמו.

סרטו של מנדוזה חוזר אחורה להתרחשות שהיתה במציאות כדי להציגה כאירוע מכונן ברגע ההיסטורי שהתהווה מאז. בזמן השבי של התיירים בפיליפינים מתרחשת המתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, והסרט מתאר את האופן שבו סיפור השבי מבשר את אותו אירוע ששינה את מהותה של המציאות הגלובלית בעשור האחרון. את דמותה של גיבורת הסרט, מיסיונרית צרפתייה, מגלמת איזבל אופר, והיא עושה זאת במיומנות שאנו מצפים ממנה.

"The Shadow Dancer", סרטו של הבמאי הבריטי ג'יימס מארש, המוקרן מחוץ לתחרות, מתחיל בצפון אירלנד בתחילת שנות ה-70 ועיקר עלילתו מתרחשת בתחילת שנות ה-90. הסרט מציג את סיפורה של קולט, שבילדותה היתה עדה להריגת אחיה הקטן בידי כוחות הצבא הבריטי. כעבור 20 שנה, כשהיא כבר אם בעצמה, היא ומשפחתה עדיין מעורבים במאבק לעצמאותה של צפון אירלנד, שמתקרב לסופו למורת רוחם.

את קולט הבוגרת מגלמת אנדראה רייזבורו, שאפשר לראותה כעת בישראל מגלמת את ואליס סימפסון בסרטה של מדונה "ואליס ואדוארד" (והיא הדבר הטוב היחיד כמעט באותו סרט).

קולט, שעייפה מהמאבק, נשלחת ללונדון כדי להניח מטען חבלה ברכבת התחתית, אך נכשלת במשימה, נעצרת ומגויסת על ידי סוכן של השירות החשאי הבריטי, שמגלם קלייב אוון, כדי לבגוד במשפחתה. אחרת היא תנותק מבנה הקטן ותישלח לכלא לכל חייה.

על בסיס הסיטואציה הזאת יצר מארש מותחן מינורי, העוסק בדילמות המוסריות שעומדות בפני שני גיבוריו. וגם אם אין הוא עושה זאת בעומק רב, התוצאה היא מלודרמה שמצליחה לערב אותנו בסיפור שמוצג בה בזכות בימוי מיומן והופעתו של צוות השחקנים.

לעומת הסרטים האלה, "הכתבה" (ששמו האנגלי הוא "משחקי ילדים") של הבמאי הספרדי אנטוניו צ'אוואריאס הוא אחד מאותם סרטים שמעוררים מידה מסוימת של תמיהה מדוע נכללו בתחרות כה יוקרתית.

הסרט מציג את סיפורם של דניאל (חואן דניאל בוטו) ואשתו לאורה (ברברה לני), זוג חשוך ילדים המאמץ באופן זמני את חוליה (מג'יקה פרז), שאמה מתה ואביה, חבר ילדות של דניאל, התאבד (וסצינת ההתאבדות היא ללא ספק אחת הפרוורטיות ביותר שראינו בקולנוע).

לאורה, שמייחלת לילד, מתאהבת בחוליה, אך דניאל נרתע ממנה משום שהיא מזכירה לו אירוע בעברו, שבו הוא וחברו, כאשר היו ילדים, גרמו למותה של ילדה הדומה לה. יתרה מזאת, חוליה טוענת שהיא אותה ילדה, כלומר, רוח רפאים שבאה להעניש אותו על מעשהו.

על הבסיס הזה יצר צ'אוואריאס מעין סרט אימים פסיכולוגי, שמבקש לעסוק בנושאים חמורי סבר כגון תמימות, חטא ואשמה, וגם זוגיות והורות, אך מתקשה לעשות זאת. הסרט מתגלגל להיות מגוחך ככל שהוא מתקרב לסופו המלודרמטי. מעט אירוניה היתה יכולה להציל את הסרט, אך אם יש לו רובד אירוני, הרי לא הבחנתי בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו