בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר דיין ומר אסי

בראיון לרגל סרטו החדש "ד"ר פומרנץ" מגלה אסי דיין למה בחר לגלם שוב פסיכולוג, מי היווה השראה לדמות הראשית ומה היה גורם לו להיות מאושר

54תגובות

הראיון פורסם לראשונה ב-16.02.2012 ומוצף מחדש עם מותו של אסי דיין

"יפה פה בחוץ", אני אומר לאסי דיין, שמתגורר בדירת קרקע באחד האזורים הוותיקים של רמת אביב. "זה נקרא ‘רמת אביב הירוקה'", הוא מסביר לי. ואמנם, ירוק מאוד בחוץ. עצים, שנדמה כאילו נשתלו לפני זמן רב, ניצבים לאורך הרחוב וגם לאורך השביל המוביל לכניסה לבניין שדיין מתגורר בו. ומכיוון שאנחנו נפגשים באחד מימי החורף הגשומים ביותר שפקדו אותנו עד כה, הירוק בוהק כפי שהירוק בוהק רק לעתים רחוקות במקומותינו.

הסלון שדיין ואני מתמקמים בו מרוהט בפשטות. שולחן קפה, ספה, כורסה, שולחן כתיבה, הרבה ציורים על הקירות וספרים על מדפים. החדר מזכיר לי חדר מפעם, אולי מקיבוץ. לא סיירתי בשאר חלקי הדירה, אבל עד כמה שזכור לי, בסלון לפחות לא ראיתי על הקירות כרזות של סרטיו של אסי דיין, אם כשחקן ואם כבמאי.

אורי גרשוני

אנחנו מתיישבים זה מול זה. אני על הספה ודיין בכורסה, שהוא יכול להנמיכה ולהגביהה לצורכי גופו. שולחן הקפה מפריד בינינו ועליו אני מניח את מכשיר ההקלטה הישן שלי, שמעורר את התפעלותו של דיין כי הוא ישן כל כך ואני משתמש בו בקלטות מהסוג הישן. "אבל הוא עובד מצוין", אני אומר לדיין, "אז למה להחליף?"

ראיון עם אסי דיין על "בטיפול"

הסיטואציה שבה דיין יושב מולי בכורסה ואני מולו על ספה אינה יכולה שלא להזכיר לי את הסיטואציה המרכזית של היצירה שהביאה לדיין בשנים האחרונות את פרסומו העיקרי: סדרת הטלוויזיה "בטיפול", שבה הוא גילם את דמותו של הפסיכולוג הקליני ראובן דגן. אבל אין שום ממד טיפולי לפגישתי עם אסי דיין, לא מבחינתי כלפיו ולא מבחינתו כלפי. אנחנו נפגשים כדי לדבר על סרטו החדש, "ד"ר פומרנץ", שנחשף לראשונה בפסטיבל הסרטים האחרון שהתקיים בחיפה ויעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע הבא.

בסרטו החדש מגלם דיין פעם נוספת פסיכולוג קליני, ד"ר יואל פומרנץ שמו. חייו של אותו פומרנץ הם עסק ביש אחד גדול, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. אשתו התאבדה משום שסברה שבנם בן ה-5 סובל מפיגור שכלי. הבן, יואב (מיכאל הנגבי), עתה בן 30, לוקה בכלל בתסמונת אספרגר. הוא עובד כפקח תנועה ויותר מכל דבר אחר נהנה להצמיד דו"חות לשמשה הקדמית של מכוניות.

הקליניקה הפרטית של פומרנץ אינה מתפקדת; הוא עובד במשהו שנקרא ענ"א, שזה ראשי התיבות של "עזרה נפשית אקספרס", ומתמחה בשיחות עם מתאבדים בפוטנציה; אך הוא מפוטר מעבודתו כאשר מגלים בענ"א שהוא משתמש בשירות כדי להזמין כמה מהמתאבדים הפוטנציאליים אליו הביתה לטיפול אישי תמורת תשלום.

יש לפומרנץ רק נכס אחד ששווה משהו: דירה בקומה ה-12, שמשתי מרפסותיה, האחת קדמית והשנייה אחורית, ניתן לקפוץ אל המוות הבטוח. פומרנץ מחליט להפוך את המיקום הגבוה של דירתו לבסיס לעסק. הוא ישכיר את דירתו למשך יום למתאבדים הפוטנציאליים, שאותם הזמין לדירתו, ותמורת סכום סמלי למדי יאפשר להם לזנק משם אל מותם.

שמאטעס אותנטי

הסרט החדש של דיין מצחיק, נוגע ללב ומצמרר; יש בו דיאלוגים מצוינים, הוא מבוים ומצולם היטב (הצלם הוא בועז יהונתן יעקב) וצוות השחקנים שלו עושה עבודה מיומנת (בנוסף לדיין והנגבי הוא מונה גם את יוסף כרמון, שמיל בן ארי, רבקה מיכאלי, שלמה וישינסקי, שלמה בר שביט, לוסי דובינצ'יק וצופית גרנט).

כשאני חולק לדיין את המחמאות האלה, הוא אומר שהוא חייב להסכים.

הלך מחשבתו ודיבורו של דיין אסוציאטיביים לא פעם, כאילו הוא משוטט בהיכלי התודעה שלו. וכך זה גם כאשר הוא מנסה להסביר לי מדוע הוא גאה בסרטו החדש. תמיד היתה לו ההרגשה, הוא אומר, שהוא לא במאי טוב; שהוא מביים את סרטיו כבדרך אגב, בלי הקפדה. הוא מביא כדוגמה את "שמיכה חשמלית ושמה משה", סרט שהוא אוהב במיוחד, הוא אומר, "אך הוא מבוים נורא ואיום", לדבריו, "הוא ממש מין שמאטעס. אבל יש בו אותנטיות.

"ב'ד"ר פומרנץ' הקפדתי הרבה יותר", הוא ממשיך, "גם בשלב הכתיבה של התסריט וגם בשלב הבימוי. עבדתי נכון עם השחקנים ועוד לפני תחילת הצילומים עשיתי חזרות אתם כאן בדירה".

דיין מציין שאינו עושה חזרות עם שחקניו כדי להבהיר את מקורותיהם הביוגרפיים ואת מניעיהם הפסיכולוגיים - הוא בז לסוג הזה של עבודה בין במאי לשחקן - אלא כדי לארגן את הדמות, זהו המושג שבו הוא משתמש, והפעם זה צלח לו במיוחד.

 

הוא מספר שפעם הוא עבד עם שחקנית שבאיזשהו שלב בעשיית הסרט שאלה אותו איפה הדמות שהיא מגלמת נולדה. "'אני צריך לדעת איפה היא נולדה?' אמרתי לה, ‘את צריכה לדעת'. היא היתה תחת השפעת סטניסלבסקי או משהו כזה, שאני לא ממש סובל, אבל היא ירדה מזה מאוחר יותר".

איך עבדת עם מיכאל הנגבי, למשל? האם שלחת אותו להתבונן באנשים שלוקים בתסמונת אספרגר? לראות איך הם מתנהגים?

"לא, לא, לא. זה מסוג הדברים שאורי ברבש עושה".

דיין מספר שהכיר פעם בחורה יפהפייה, עם איי-קיו 180, שסבלה מאספרגר ומעולם לא הצליחה להביע רגש. הוא זוכר אותה בוכה רק פעם אחת, וזה נבע מכעס ולא מרגש אחר. את זה הוא ניסה להעביר להנגבי. וגם, שהלוקים בתסמונת אינם סובלים. יש להם סוג של גאונות, שבאה לידי ביטוי בהתמקדות אובססיבית בנושא אחד. במקרה של יואב, בנו של פומרנץ, זו החנייה. הוא שואל כל אדם שהוא פוגש היכן הוא חנה. אנשים הסובלים מתסמונת אספרגר הם מאופקים מאוד, אומר דיין. זה כאילו חל שיתוק במערכת העצבים שלהם באיזשהו שלב מוקדם בהתפתחותם. ואת האיפוק הזה, שמונע מיואב להגיב כפי שסתם אנשים מגיבים, הוא ניסה לשדר להנגבי.

האם העובדה שהתחלת את דרכך כשחקן ושיחקת בסרטים של אחרים, כולל במאים לא ישראלים כגון ג'ון יוסטון וז'ול דאסין, מסייעת לך בעבודתך עם שחקנים?

"ודאי, זה משנה המון. אתה יודע איך לדבר עם שחקן; איך להדגים ולהמחיש לו את מה שאתה רוצה ממנו. איך להסביר לו את מה שאתה רוצה ממנו בכמה מלים ולא בנאום ארוך, במין לשון המעטה כמעט. חשוב לי שהשחקנים בסרטי ישחקו טבעי. לא שמעתי הרבה במאים ישראלים אומרים לשחקנים שלהם: תשחקו טבעי".

היה לו חשוב לשמר בסרט גם את הזהות שלו כיוצר וגם את השיגעון המסוים האופייני ליצירתו, והוא הצליח בכך. הוא צודק. "ד"ר פומרנץ" הוא אמנם סרט שיש בו מידה של הקפדה ומשמעת, שנעדרה לפעמים מסרטיו של דיין. ונדמה לי שהיה חשוב לדיין לומר שתוך כדי עשיית סרטו החדש הוא היה בשליטה יצירתית כפי שלא היה מעולם, וזאת בניגוד לדימוי שנוצר לו.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בפגישה עמו מספר דיין שבאותו ערב ישודר ראיון קצר עמו בתוכנית "צינור לילה", המשודרת בערוץ 10, וזאת בעקבות רשימה שפירסם בבלוג שהוא כותב (ששמו "מר נפש") ובה תקף את יאיר לפיד; בין השאר הוא הגדיר אותו כבעל "רזומה של סלרי".

מכיוון שבאותו בוקר נפגשתי עם דיין, צפיתי בתוכנית. את האייטם הטלוויזיוני על דיין פתח מנחה התוכנית, גיא לרר, לפני ראיון, באמירה שאנו חושבים בדרך כלל על אסי דיין כעל מי שאבד עליו כלח. כמה שהאמירה הזאת היא לא אחראית ומכעיסה. צריך רק לצפות ב"ד"ר פומרנץ" ולראות את הופעתו של דיין בסרט סטודנטים מבריק שבו כיכב לאחרונה - ועליו בהמשך - כדי להבין שזמנו של אסי דיין לא עבר כלל, ולמרות כל המהמורות של חייו, הוא עדיין אחד מיוצרי ושחקני הקולנוע הטובים ביותר שלנו.

אתה מתייחס ל"ד"ר פומרנץ" כסרט המוקפד ביותר שביימת. אף יותר מ"החיים על פי אגפא"?

כן, עונה דיין, ומסביר שלגביו "החיים על פי אגפא" הוא סרט שכאילו מורכב מסדרה של מערכונים שבאים זה אחר זה. אין לו המבנה הנראטיבי המוקפד שיש ל"ד"ר פומרנץ" ואין בו דמויות שמעוצבות באופן שלם כמו מרבית הדמויות בסרטו החדש.

אף על פי שהדברים אינם נאמרים מפורשות, יש לי הרגשה שדיין מנסה לומר שלדעתו "ד"ר פומרנץ" מתקרב יותר מכל סרטיו להגדרה של סרט עשוי היטב; כמעט סרט שמציית להגדרות המסורתיות של מהו סרט טוב. עם זאת, דיין מודע לחשיבות של "החיים על פי אגפא" בקריירה שלו.

חלק רביעי בטרילוגיה

את הקריירה של דיין כבמאי אפשר לחלק לשלושה פרקים. הפרק הראשון כולל את שני סרטיו הראשונים, "הזמנה לרצח", מותחן בעל יסודות סוריאליסטיים, ו"חגיגה לעיניים", סיפורו של המשורר הלאומי שנוסע להתאבד במטולה. הפרק השני הוא זה של הקומדיות, שאף דיין עצמו מגדיר כ"בורקס", והנודעות והמוצלחות שבהן הן "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר". ואז - "החיים על פי אגפא" ואחריו "שמיכה חשמלית ושמה משה", "מר באום", "הבשורה על פי אלוהים" וכעת "ד"ר פומרנץ"; דיין מגדיר אותו "הסרט הרביעי בטרילוגיה", שהחלה ב"חיים על פי אגפא" ונמשכה ב"שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום".

"זו טרילוגיה פילוסופית", הוא אומר, "כי יש לה בסיס פילוסופי שבא לידי ביטוי בעיקר בסרט הרביעי שלה, שבו אני מדבר על הארעי, האקראי והסתמי. אנחנו באופן ארעי פה. אנחנו פה באופן אקראי. אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר ואנחנו לא תמיד זוכרים מה קרה אתמול. זה הכל סתמי, וכשקורים לך אירועים דרמטיים או טראומטיים, אין בהם הרבה דרמה".

דיין מסכים עמי שהקומדיות שלו היו שונות מקומדיות הבורקס שביימו בועז דוידזון או זאב רווח, ושכבר היו בהן אלמנטים שחיברו אותן עם סרטיו המאוחרים יותר. אני מזכיר לו, למשל, את הקומדיה שלו "עם ישראל חי, שם זמני", שאמנם היתה סרט מביך למדי, אך הרעיון התסריטאי שהנחה אותו היה מבריק: היא הציגה את סיפורו של חבר כנסת מהימין, שמאמין בזקיפות קומתו של העם היהודי, אך הוא עצמו סובל מבעיות זקפה.

דיין מסכים שיש המשכיות בין סרטיו השונים, אך גם אומר ש"החיים על פי אגפא" היה הסרט ששינה את יחסו שלו אל עצמו כבמאי. עד לאותו סרט, אומר דיין, הוא סבל מ"חוסר ביטחון היסטרי", והצלחתו של "החיים על פי אגפא" שינה את זה.

ההצלחה גם שינתה את מעמדו בקולנוע הישראלי. אחרי "החיים על פי אגפא", הקרנות השונות המממנות סרטי קולנוע בישראל חדלו לשלוח לו בחזרה את התסריטים שלו כפי שעשו קודם לכן - לפעמים אפילו בלי לפתוח את המעטפות שבהן הם נשלחו.

דיין מספר שהוא הבין שמשהו קרה בקריירה שלו כאשר בסוף ההקרנה של "החיים על פי אגפא" בפסטיבל הקולנוע של ירושלים השתררה באולם שתיקה מוחלטת, כאילו שתיקה של אבל, שארכה כשלוש דקות, ורק אז פרצו מחיאות הכפיים.

שני גורמים נוספים מחברים בין סרטיו של דיין. לרבים מהם, כולל הקומדיות שביים, יש ממד סוריאליסטי. אני סבור ש"גבעת חלפון אינה עונה", למשל, הוא קומדיה סוריאליסטית גדולה. דיין מסכים לקביעה זו אך אומר שהסוריאליזם שלו שונה מזה של אתגר קרת, למשל, שנשוי לקרובת משפחה שלו (שירה גפן) ולכן מותר לו לומר זאת. הוא גם שונה מהסוריאליזם האינטלקטואלי של לואיס בונואל, הוא אומר.

"יש סוריאליזם מהסוג שהוא על יד החיים, אבל שלי בתוך החיים. ניקח, למשל, את הרעיון שאדם משכיר את דירתו כדי שאנשים יקפצו ממנה. על פניו זה נשמע כמו בדיחה שחורה ולא כמשהו סוריאליסטי מי יודע כמה. אבל כשאתה רואה את זה בסרט זה מתחיל לקבל ממד סוריאליסטי; אבל זה גם מתקבל על הדעת כי זה מתבסס על רעיון פילוסופי. אבל זה לא שאני מאוהב בסוריאליזם כשיטה פסיכולוגית, פילוסופית או אסתטית. אסתטיקה זה בכלל עניין מסובך. אני חניך של עמנואל קאנט, שאמר משהו שהוא מאוד יפה לדעתי. הוא אמר שהיופי הוא דבר ללא תכלית. התכלית היחידה של היופי היא היופי".

הגורם השני המאחד כמה מסרטיו הוא העיסוק בהתאבדות. זה כבר היה גורם עלילתי בסרטו השני, "חגיגה לעיניים", ו"החיים על פי אגפא" כולל סצינת התאבדות חזקה מאוד. וכעת, "ד"ר פומרנץ" עוסק כל כולו במתאבדים ואף מצוטטת בו אמרתו של אלבר קאמי שההתאבדות היא השאלה הפילוסופית הקשה ביותר.

דיין מסכים שהנושא מעסיק אותו ומתחבר אצלו לנושא הבדידות, שהוא אולי הנושא המרכזי ש"ד"ר פומרנץ" עוסק בו. "פומרנץ הוא בודד, אאוטסיידר, הוא גר עם בנו, שנופל עליו לנטל", אומר דיין. "הבדידות היא נושא שאני די בקי בו גם בחיי. אין לי חברים, וחוץ מבני ליאור, אין לי קשר רב עם ילדי. אני לא אב השנה.

"הדמויות שבאות להתאבד אצל פומרנץ הן במצב פסיכוטי, ובמצב הזה אתה עוד יותר מאבד את הזהות העצמית. כל הישות שלהם נעה סביב רעיון ההתאבדות, והדבר הראשון שהם עושים כשהם נכנסים לדירתו של פומרנץ זה לבדוק אם היא בגובה מספק. הם נעולים, אובססיביים, ובניגוד לטיפול הפסיכולוגי, שבו מחלקים את הדברים לאלה שיש להם סיבה ואלה שאין להם סיבה, אותי זה לא מעניין. פשוט נמאס להם".

איך נולד הרעיון לסרט?

"כבר לפני כמה שנים עלה אצלי הרעיון לכתוב משהו על מישהו שמשכיר את דירתו לצורכי התאבדות; אולי סרט קצר, אולי מחזה אפילו. עברו שנים, שלחו אותי למעצר אצל כושי (רימון, א"ק), בגלל איזו סטירה שנתתי למישהו והודיתי, ושם, איפה שכושי גר, האדמה רותחת, מבעבעת, זה 42 מעלות בצל, וכתבתי את הרעיון לסרט על פני שלושה עמודים. אחר כך כתבתי את התסריט המלא.

"יש לי סגנון כתיבה שהוא ייחודי לי לחלוטין. כפי שאפשר לראות צילום מסרט של פליני ולזהות מיד שזה מסרט של פליני, כך אם קוראים שניים או שלושה משפטים שכתבתי, יודעים מיד שאני כתבתי אותם.

"כשביימתי את הסרט עיצבתי את הדמות של פומרנץ, שאני מגלם, על פי מנחם גולן, שכיכבתי בסרטו ‘מבצע יהונתן'. ניסיתי להתנהל כמוהו, לשבת כמו שהוא יושב, לדבר כמוהו, לשדר משהו מהבהמיות שלו".

17 טייקים

דיין מצהיר בנחישות שאין בסרטיו שום גורם אוטוביוגרפי. אולי רק ב"גבעת חלפון אינה עונה", כי הוא שירת בצנחנים ושהה באזורים שהסרט מתרחש בהם. גם נמאס לו מכך שבכל פעם שהוא מגלם דמות מעלים באוב את דמותו של אורי כהנא, הדמות שהוא גילם ב"הוא הלך בשדות", הסרט שהפך אותו לכוכב, וטוענים שהנה שוב דיין מדגים מה אירע לצבר ההרואי יפה הבלורית והתואר: הוא נהפך, כמו ב"מר באום", למייבא משקפי שמש. זה לא בראש שלו וזה לא מעניין אותו.

עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שכפי שיש המשכיות בין סרטיו של דיין, כך גם יש המשכיות בין הדמויות שגילם בסרטיו ובסרטיהם של אחרים. האם זה מקרה שלא הרבה זמן אחרי "בטיפול" הוא בחר לגלם פסיכולוג קליני בסרט שהוא עצמו ביים? האם "ד"ר פומרנץ" מתכתב עם "בטיפול" (שדיין מדבר עליה בהערכה; הוא מגדיר את הסדרה תחילה כ"המצאה פנומנלית" ואז מתקן את ההגדרה ל"מקרה פנומנלי")? האם הסרט הוא ריאקציה לסדרה?

זה לא קרה ממש בכוונה, אומר דיין, כי הרעיון ל"ד"ר פומרנץ" בא לו עוד לפני "בטיפול", אבל כן, הוא רצה לעשות סרט על פסיכולוג קליני שונה מאוד מזה שהוא גילם ב"בטיפול", שגם יתבע ממנו סוג אחר לגמרי של משחק. ב"בטיפול", אומר דיין, הוא הרגיש כשחקן כמו אחד מהכלבים האלה שניצבים על דאשבורד של מכונית וראשם נע ללא הפסקה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להגיב לשחקנים שהופיעו מולו, והם אפילו לא הופיעו אתו. הם צולמו תחילה והוא היה מגיב למוניטורים שהוצבו מולו והציגו אותם. חלק מהשחקנים, מספר דיין, התקנאו בו ודרשו אף הם שיציבו מולם מוניטורים עם דמותו של דיין, במקום נערת תסריט שקראה להם את הטקסטים שדיין אמר.

כשאתה מדבר על הסרטים שביימת, אני מרגיש שאתה מדבר על רבים מהם בהערכה. מה בנוגע לעבודתך כשחקן? האם אתה רואה בעצמך שחקן טוב?

"אני חושב שכן. כן, אני שחקן. אני השור הזועם. ברצינות. אני בן אדם שמתחנן שיריצו כבר את המצלמה, ואוכל להתחיל לשחק. אני לא מסוג השחקנים שסובלים כשהם משחקים. אני מכיר שחקנים, גם מהסרטים שביימתי, שמשתמשים בכל מיני תחבולות כדי לעכב את הרגע הנורא הזה שבו שהם צריכים לשחק. מגיעה שחקנית ואומרת: רגע, אני עוד לא מוכנה, צריך לתקן משהו בליפסטיק שלי. שטויות. ואני, דווקא ברגע שהמצלמה פועלת אני מרגיש כאילו אני בן אדם אחר. לא הדמות דווקא, אלא בן אדם אחר. זה מרגש אותי ואני הולך עם ההתרגשות הזאת, שהיא התרגשות טובה".

בשיחה עולים שמותיהם של כמה מהסרטים שדיין כיכב בהם אך לא ביים; הוא מביע הערכה מיוחדת ל"עד סוף הלילה" של איתן גרין ול"חופשת קיץ" של דויד וולך. סרט שאינו מעריך הוא "זכרון דברים", גרסתו של עמוס גיתאי לספרו של יעקב שבתאי. "אמרתי לעמוס: איך אתה מעיז לגעת בספר הזה?" אומר דיין.

אהבתו של דיין למשחק באה לידי ביטוי גם בכך שהוא הופיע באחרונה בסרט סטודנטים, עבודה שבוודאי לא בחר לצורכי פרנסה. בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב הופקה סדרה של סרטים קצרים שמתייחסים לסרטים ישראליים בעלי חשיבות בתולדות הקולנוע המקומי. דיין מככב בסרט הקצר המבריק "שחקן ספסל", שמתייחס לסרטו של אורי זוהר "עיניים גדולות".

בסרט, שביים גיל ויינשטיין, דיין מגלם בעצם שלוש דמויות: את אורי זוהר (אף ששמו אינו מוזכר בסרט. יש בו רק סצינה אחת שבה נהג מונית שואל את גיבור הסרט אם הוא לא זה, ששמו עומד לו על קצה הלשון. בסצינה אחרת שואל גיבור הסרט אם הוא עדיין יפה); את ברוך, גבר חרדי, שהולך לבקר אשה מעברו (בגילומה הטוב של אוולין הגואל); וגם את בני פורמן, הדמות שזוהר גילם ב"עיניים גדולות" ("הבלדה על בני פורמן", בביצועו של אריק איינשטיין, מושמעת בסוף הסרט).

נוכחותו כבדת המשקל של דיין ממלאת את הסרט, וניכרת בו שוב יכולתו הגדולה ביותר כשחקן קולנוע: פשוט להתנהג מול המצלמה. דיין אומר שהוא נהנה מאוד להופיע בסרט, שהוא "מצחיק-עצוב", ונהנה לעבוד עם הסטודנטים שהיו חרוצים, נמרצים ונלהבים.

איך בעצם הגעת לקולנוע? האם חשבת בצעירותך שתהיה שחקן ובמאי קולנוע?

"ממש לא. זה התחיל מכלום. באוניברסיטה העברית למדתי פילוסופיה וספרות אנגלית. הייתי ניצב בסרט ‘סיירים' והייתי צריך להגיד ‘זהירות מוקש' ונדרשו בערך 17 טייקים עד שהצלחתי להוציא את שתי המלים האלה מפי. ביימתי שני סרטים קצרים ואחר כך נסעתי ליוון, היכן שאחותי, יעל, היה לה קשר עם במאי הקולנוע והתיאטרון מיכאל קאקויאניס, מי שביים את ‘זורבה היווני', שביים שם סרט לא טוב בשם ‘היום שבו יצאו הדגים', וגם בו שימשתי ניצב. ואיכשהו הדברים התגלגלו ל'הוא הלך בשדות', ונבחרתי על ידי ג'ון יוסטון להופיע בסרט שלו ‘הנאהבים לנצח', לצדה של בתו, אנג'ליקה יוסטון".

באדיבות אסי דיין

אהבת קולנוע? ראית סרטים?

"ודאי. הערצתי את הכוכבים הגדולים, את גרי קופר ואת ג'יימס דין. אנחנו שנינו גדלנו בתקופה הגדולה של הקולנוע האירופי, הקולנוע של ברגמן ופליני ואנטוניוני וטריפו וגודאר. אגב, אבא שלי צפה באדיקות בסרט הערבי ששודר בכל יום שישי אחר הצהריים בערוץ הראשון. כשהסרט הזה שודר, אסור היה להוציא מלה בבית".

מה הכי קוסם לך בקולנוע?

"אני אגיד לך מה שהכי פחות קוסם לי. העובדה שהקולנוע משלב בין ארבעה או חמישה אמנויות שונות, וצריך לשלב ביניהן כך שייווצר קונצרט. זו מלאכה קשה מאוד שרק מעטים מצליחים לבצע אותה. ‘תמונות קצרות' של רוברט אלטמן היה מין קונצרט נדיר שכזה. אני אוהב לעשות סרטים ולשחק בסרטים כי זה הדבר היחיד שמוציא אותי כיום מהבית, ואז אני מוקף באנשים ומרגיש מסופק".

"מר באום" היה הסרט הראשון שביימת וגם כיכבת בו. האם חששת מזה?

"לא, לא חששתי מזה, אבל אינני מרגיש בנוח עם זה שאני מככב בסרט שאני מביים. אני מרגיש כמו סכיזופרן. למי בדיוק אני אומר ‘אקשן'? למי בדיוק אני אומר ‘קאט'? ואיך בדיוק כשאני משחק אני יכול לאמוד את עבודתם של השחקנים האחרים? אבל למזלי, ברוב המקרים הופעתי בסצינות עם שחקן אחד נוסף בלבד, אז זה עובד".

איזה חלק מהעשייה הקולנועית הוא האהוב עליך?

"הכתיבה, כמובן".

דיין פירסם שלושה ספרים ובהם רומן אחד, "תוכן העניינים". ברור לי מסרטיו ומשיחתי עמו שלבו נוהה אחר הספרות והפילוסופיה. אני שואל אותו אם הוא היה היום אדם מאושר יותר לו נודע כסופר חשוב ולא כבמאי קולנוע חשוב. "ודאי", היא תשובתו.

בהקשר הזה מספר דיין כיצד הוא ביקר פעם אצל ש"י עגנון והציע לו לקרוא תסריט שהוא כתב על פי "והיה העקוב למישור". עגנון לא התלהב ורק אמר שסוג הקולנוע היחיד שהוא אוהב הם סרטי "קויבויים", כלומר, מערבונים, שהוא וגרשם שלום הולכים לראות ביחד. "אני לא יכול שלא לצחוק כשאני מדמיין את שני הענקים האלה הולכים לקולנוע אדיסון בירושלים כדי לראות קויבויים", אומר דיין וצוחק.

סמוך לסוף שיחתנו דיין מרים מקצה שולחן הקפה שניצב בינינו ערימה קטנה של הדפסים של כמה מהרשימות שפירסם בבלוג שלו, ומתחתיהם מתגלה תצלום יפהפה של אסי דיין בן ה-15 או 16, ישוב ליד אביו הלבוש מדים באיזשהו מפגן. "זהו הצילום היחיד של אבי שבו הוא מחייך ונראה באמת מאושר", אומר לי דיין, כשאנחנו נפרדים ואני יוצא שוב אל הירוק שבחוץ.

* הראיון התפרסם לראשונה ב-17 בפברואר 2012



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו