בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בראד פיט כבר לא פוחד מהתמסחרות

הכוכב, שמועמד לאוסקר על תפקידו ב"מאניבול", מבקש להזכיר שלפני הכל הוא שחקן, ומספר על האבהות ששינתה אותו ועל ההתמודדות עם התקשורת

3תגובות

אם יש בבראד פיט דבר אחד מעורפל, זה מן הסתם ודי במפתיע, קריירת המשחק שלו. בחלק ניכר מ-20 השנים שהוא מבלה באור הזרקורים, מאז פרץ לתודעה הציבורית בתפקיד הנוכל החטוב, המדבר במתק שפתיים, מ"תלמה ולואיז" (1991), ועוד יותר מאז "מר וגברת סמית" (2005), סרט שהניב תעשייה שלמה של צהובונים, פיט הוא קודם כל כוכב ורק אחר כך שחקן. בכל מקום - באתרי הצילומים ועל השטיח האדום ובפעילויות הצדקה שלו, לעתים קרובות בלוויית פמליה שקשה להחמיץ, הכוללת את בת זוגו אנג'לינה ג'ולי ואת ששת ילדיהם - כל מהלך שלו מספק חומר אינסופי לתקשורת הסלבריטאים. אבל בראד פיט שעל המסך הגדול נותר חמקמק להפליא.

את הסתירה המרכזית אפשר לסכם כך: פיט הוא כוכב-על שהוא גם במקרה שחקן בלתי צפוי. הוא הצליח להתרחק מסדרות של סרטי פעולה ומקומדיות רומנטיות, אבני הפינה הטיפוסיות בקריירה קולנועית חשובה במאה ה-21. אף שלא נמנע מתפקידים גדולים - אין תפקידים גדולים יותר מאכילס ("טרויה") או מהמוות ("לפגוש את ג'ו בלאק") - הוא הרבה לחפש את המחסה והאחווה של צוותי שחקנים, כמו בסרטי "אושן" וב"ממזרים חסרי כבוד" (הנמנים עם להיטיו הרווחיים ביותר).

אנשים אינם מרבים לדבר על המנעד המשחקי שלו, אבל הוא מסוגל להפגין משחק ראוותני ("12 קופים") ומאופק ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן") באותה מידה של הצלחה. אמנם אצל כוכבים בשיעור קומה מסוים, המשחק הוא במקרים רבים רק ההילה האופפת אותם, או שהם פשוט משחקים את עצמם, אבל פיט גילה הבנה עמוקה של השימוש בכריזמה: כמה מסרטיו המסקרנים ביותר ("מועדון קרב", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") הם לאמיתו של דבר התייחסות לעצמו, פרשנות על המגנטיות הברורה שלו.

פיט, בן 48, מועמד על תפקידו ב"מאניבול", כבילי בין, המנהל מנתץ המוסכמות של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, לפרס אוסקר בטקס שיתקיים ב-26 בחודש. הוא גם זכה לשבחים בשנה שעברה על תפקידו כאב טקסני סמכותי ב"עץ החיים" של טרנס מאליק.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בראיון עמו במלון וולדורף אסטוריה במנהטן אומר פיט שהוא מרוצה מכך ששני הסרטים, שלא היה קל להפיק, זכו לשבחים (חברת ההפקות שלו, "פלאן בי", הפיקה את שניהם). "אני מאושר אחרי כל העבודה הקשה, ושמח בשמחת החברים שהשקיעו כל כך הרבה מאמץ בסרטים האלה", הוא אומר. הוא מקפיד להישמע אסיר תודה מבלי להידרדר לוולגריות של קמפיין לקידום זכייתו באוסקר. "אני בתחום די זמן לדעת שזה עסק הפכפך והגלגל מסתובב", הוא אומר. "אבל אגיד דבר אחד: זה כיף כשהמספר שלך עולה בגורל".

חנות פתוחה

השיחה עמו התקיימה אחרי שבא מהקרנת בכורה בצרפת לסרט הראשון שביימה ג'ולי, "בארץ של דם ודבש". לבוש בפשטות בחולצה ארוכת שרוולים בעלת צווארון וי ובמכנסיים יום-יומיים, הוא נאבק בעייפות ובג'ט-לג. הוא עמד בגבורה בסשן הצילומים ובשיחה בת שעה וחצי, אבל איבד את חוט המחשבה כמה פעמים ("מצטער, בן אדם, אני ממש על הפנים עכשיו"), ואחרי הפסקת שירותים באמצע הראיון, הצהיר בווידוי מבויש: "כל הצילומים הייתי בחנות פתוחה".

רבות מהתשובות שענה ניחנו בצלצול עמום, מתוכנן מראש, של אדם נחוש בדעתו שלא לומר יותר מן הנחוץ, אף שנדמה שהתשובות הרשמיות האלה מעוררות בו מבוכה. "גדלתי במקום שבו אם אתה מדבר על עצמך אתה נחשב אנוכי", הוא אומר על עיר מולדתו, ספרינגפילד שבמיזורי.

הוא קצת נבוך ולא מרוכז לנוכח שאלות, אבל נראה נינוח יותר בשיחה בטלה, ומשתפך במיוחד בנושא משפחתו, נלהב מסרטה של ג'ולי ("אני הייתי צלם הסטילס על הסט") ומהילדים. "אין דבר שמשנה את החיים יותר מהאבהות", הוא אומר. "זה שינוי יפהפה בנקודת המבט". הוא מתקן את עצמו: "הרבה פעמים מעצבן לשמוע הורים מדברים על ההורות שלהם. אני עצמי אף פעם לא הייתי בעניין של תמונות של הילדים קודם לכן".

האבהות, מתברר, היא מה שמקשר בין תפקידיו של פיט ב"מאניבול" וב"עץ החיים" - הוא גילם אב גם ב"בבל" (2006), עוד הופעה עטורת שבחים - והדבר מרמז שהגיל המתקדם, לפחות אצל שחקנים מסוימים, עשוי להיות יתרון. כשדיבר על "עץ החיים" במאי שעבר בפסטיבל הסרטים בקאן הוא קישר את הסרט לזיכרונות מחינוכו הבפטיסטי הדרומי הנוקשה. אך בניו יורק הוא מבהיר שלא הסתמך על ניסיונו האישי.

"הוא בוודאי לא אבא שלי", הוא אומר על האב המחמיר מהסרט. "אבל אני מבין את המנטליות של אבא שיודע הכל, את הדיכוי שדמות האב הזאת מטילה על הילדים, את הלחצים שהוא נתון בהם, להיות המנהיג ולפרנס את המשפחה, כשהוא מרגיש שהוא לא עומד במשימה ויש לו רצונות ותשוקות משל עצמו". הוא מוסיף, "הטרגדיה היא לבוא הביתה ולהוציא את זה על הילדים ואחר כך להרגיש רע בגלל זה. זה מעגל קסמים".

התפקידים האחרונים גם מזכירים שהעבודה הבלתי נשכחת ביותר של פיט נעשתה בפרצים מרוכזים, במקרים רבים בשוליים של סרטים. למשל החולה המדמם במוסד לחולי נפש מ"12 קופים" (התפקיד שזיכה אותו במועמדות ראשונה לאוסקר), את בטטת הכורסה המסומם ב"רומן על אמת", את הצועני האירי הבלתי מובן ב"סנאץ'", את המאמן האישי הנאיבי ב"לקרוא ולשרוף". "הוא מצטיין במשחק אופי", אמר בנט מילר, במאי "מאניבול", בשיחת טלפון לא מכבר. "הוא מסוגל לעשות תפקידים שונים באופן קיצוני".

בילי בין, לעומת זאת, הוא תפקיד ראשי ברור, ו"מאניבול" היה בשביל פיט פרויקט מלא התלהבות, שהוא עמד לצדו בתהליך פיתוח מייגע שכלל התמוטטות פומבית כשסוני החליטו לסגת מגרסה שסטיבן סודרברג היה אמור לביים. מילר כינה את התפקיד שעשה פיט "עבודה יסודית", והוסיף, "הוא נחשף כאן באישיותו האמיתית יותר מבכל תפקיד אחר".

פיט אומר שהרגיש נוח יותר לשאת על כתפיו סרט שלם וחי בשלום עם האחריות הנלווית לכך. "קודם לכן לא הייתי בשל", הוא אומר. "עכשיו אני מבין טוב יותר איך למלא את התפקיד בתוכן. יש לי יותר תווים לנגן". אם הרבגוניות של תפקידיו מרמזת על רזומה מאוזן ומוקפד, קודם לכן איפיין אותם העדר מיקוד. "לא היה לי קל להחליט לאיזה כיוון אני רוצה ללכת", אומר פיט. באמצע שנות ה-90 היתה נקודה שהרגיש בה ש"הדברים מתחילים לצאת משליטה", הוא אומר. "כל מיני קולות אומרים לך מה אתה צריך לעשות".

פיט אומר ש"שבעה חטאים" של דייוויד פינצ'ר (1995) היה "הסרט הראשון שבו זיהיתי את התחושה שמרגישים כשהדברים פועלים כמו שצריך". פינצ'ר ביים אותו גם בשני סרטים חשובים נוספים, "מועדון קרב" ו"בנג'מין באטן" (שזיכה את פיט במועמדות לאוסקר לשחקן הטוב ביותר). טיילר דרדן, הדמות הכל-יכולה שגילם ב"מועדון קרב", משמש מעין נקודת מפנה; מצד אחד הוא האלהה קומית של פרסונת נער הזהב המוקדמת שלו, כובש הלבבות המושלם והשאנן מסרטים כגון "נהר זורם ביניהם" ו"רוחות של תשוקה". מצד אחר חתירה אנרכיסטית תחת הפרסונה הזאת.

"בדרך כלל מייחסים חלק גדול מהיכולת הזאת לכריזמה הטבעית", אומר פינצ'ר על מה שהוא מכנה "גורם האי-אפשר-להוריד-ממנו-את-העיניים" של שחקנים כמו פיט. "אנשים לא תופסים כמה גדולה העבודה שהוא עושה כמכשיר שהקהל מתקשר באמצעותו לדמות".

בכתבת פרופיל במגזין "רולינג סטון" מ-1999 דיבר פיט על כך ש"הוא נאבק לא להיהפך לאישיות חשובה". כשאני מזכיר לו את היעד הזה, שמזמן נדמה כעניין בלתי אפשרי, הוא אומר, "אני זוכר שהייתי מודע מאוד לעניין הזה". אצל שחקנים שדמותם במציאות מאפילה על כל תפקיד שלהם, הוא מוסיף, "יש מטען שצריך לסלק מהדרך לפני שמתחילים לראות את הדמות".

אבל הוא כבר לא חושב על כך, או לפחות אינו מעוניין לדבר על כך. "כמו שאתה רואה אני לא דברן מטבעי", אומר פיט, ומחזיר את השיחה לבילי בין הפטפטן, שעושה עסקאות, ומספר שהדמות ההיא רחוקה ממנו מאוד.

מבקשים אישור

פינצ'ר, שבמהלך השנים נעשה לידיד קרוב, מסכים אתו. "בילי מחליט מה הוא חושב לנגד עיניך, וזה לא דבר שאופייני לבראד", אומר פינצ'ר. "בראד למד להביע את דעתו בזהירות רבה, כדי שלא לפגוע. כשאנשים פונים אליו, אני חושב שרבים מהם לא מבינים איזה אישור הם מבקשים לקבל ממנו".

פיט אומר שהוא מנסה להתמקד בעבודה. "אני רוצה לעשות דברים, ואני רוצה שתהיה להם אמירה", הוא אומר. "אני לא חושב מעבר לזה".

דידי גרדנר, שותפתו של פיט ב"פלאן בי", אומרת שהחברה היא "מקלט" לקולנוענים בעלי רעיונות יוצאי דופן. היא מוסיפה שפיט אומר מאז ומתמיד ש"זה לא עסק-מחמד". ועם זאת, הוא יכול ליצור מצבים שכולם יכולים להפיק מהם תועלת: הוא עוזר להפיק סרטים מעניינים ובד בבד בוחר לעצמו תפקידים מעניינים. בתהליך עבודה כבר נמצאים "Cogan's Trade", דרמת פשע של אנדרו דומיניק, במאי "ג'סי ג'יימס", וסרט הזומבים של מארק פורסטר, "World War Z". "פלאן בי" תפיק גם את הסרט הבא של סטיב מקווין ("בושה"), ופיט ישתתף בו בתפקיד קטן לצד מייקל פסבנדר.

השחקן ההוליוודי של היום, חדור הלהט והפועל בכמה ערוצים במקביל, רחוק מאוד מהטירון מוכה התדהמה של לפני 20 שנה. "התחבאתי הרבה", אומר פיט. אבל פחד נעורים מהתמסחרות פינה את מקומו להבנה, כפי שהוא אומר בישירות, ש"אמנים יכולים להחזיק מותגים ולמכור כל מיני דברים".

"לא הרגשתי נוח עם תשומת הלב הרבה", הוא אומר. "אבל אפשר לעשות בעזרתה דברים טובים, ואני מקבל את זה. זה חלק מהתחום שלנו".

וזהו, הוא דיבר על עצמו מספיק להיום. הוא חוזר לראשי הפרקים שהכין מראש. "זה כיף כשהמספר שלך עולה בגורל", אומר פיט, ומשתתק לרגע כשהוא קולט שהוא חוזר על עצמו. "זה המשפט שלי, ואני נצמד אליו".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו