וודי הרלסון מדבר על אביו הרוצח השכיר

גם בסרט החדש שלו, "רמפארט", וודי הרלסון מפליא לגלם פסיכופת. יכול להיות שזה קשור לכך שאבא שלו ריצה מאסר בגין שתי רציחות?

סיימון הטנסטון, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סיימון הטנסטון, גרדיאן

אני לא מצפה לפגישתי עם וודי הרלסון בקוצר רוח. אני קצת מפחד, למען האמת. זה עתה צפיתי ב"רמפארט", סרטו החדש (עלה אתמול בישראל), שהוא מגלם בו שוטר פסיכופת וגזען. הרלסון מבעית בו. מבעית כשהוא רודף אחרי פושעים, מציק לקטינים, מחטיף מכות רצח לחפים מפשע, אורב לאמהות של ילדיו ומטריד אותן. הוא מבעית אפילו כשהוא עושה אהבה. בגופו, שנעשה כחוש ושרירי יותר במיוחד לתפקיד, פועם מתח שעומד כל הזמן על סף אלימות.

זו לא הפעם הראשונה. הוא גילם בעבר את מיקי נוקס המבחיל ב"רוצחים מלידה" ("כשנולדתי השליכו אותי לבור טינופת לוהט"), את הרוצח המופרע טלהאסי ב"ברוכים הבאים לזומבילנד", את צ'רלי ב"שבעה פסיכופתים" החדש שכותרתו אומרת הכל, וזה רק קצה הקרחון. אפילו כשהוא מגלם טיפוסים נחמדים, כמו הברמן המטומטם וודי ב"חופשי על הבר" לפני שנים, יש משהו בחיוך המטורף שמעורר בך חשש - לשפיותו ולביטחונך. והדברים המוזרים אינם מיוחדים רק למשחק - יש סיפורים רבים על כך שהרביץ לצלמים ולשוטרים או חבט בדלתות של מוניות.

כשאני בא למלון הלונדוני אין שום סימן להרלסון. היחצן שלו מתנצל ואומר שהחדשות הרעות הן שהוא עדיין במיטה, והחדשות הטובות הן שהוא התעורר. כעבור כמה דקות הוא מגיע, ונראה שחוק ועייף. הוא מתמתח, לוגם מים מבקבוק גדול, ומשמיע התנצלות בנגינת קול טקסנית עצלה. "השתכרתי אתמול בלילה", הוא אומר, "שתיתי יותר מדי". לאן הלך? "הלכנו לכמה מקומות... אבל עכשיו אני מתעורר והכל נראה נחמד בחדר הוויקטוריאני הזה". הרלסון לוגם שוב, ובתוך כך אני חושב שוב על השוטר המטורף מ"רמפארט" (שביים הישראלי לשעבר אורן מוברמן).

האם צילום סרט כזה הוא משימה תובענית בשבילו? אחרי ככלות הכל הוא משתתף כמעט בכל הסצינות וזורע הרס בכל אחת מהן בצורה זו או אחרת. "זו היתה תקופה אינטנסיבית", הוא אומר. "הבעיה היתה ששקעתי בפרנויה כי זאת היתה הגישה של הדמות. זה השפיע עלי ממש חזק, כי אני בדרך כלל לא פרנואיד". הוא משתתק לרגע. "טוב, לפעמים אני כן, כמובן. אבל זו תחושה שאני מנסה שלא להיסחף אליה. קרו לי כל מיני דברים מוזרים".

אילו דברים מוזרים?

"אני מעדיף שלא לדבר על זה. הייתי תוקפני ומוזר עם חברים שלא התכוונו לפגוע בי, אבל פירשתי את זה כאילו הם כן התכוונו לפגוע בי. כמה חברים אמרו, ‘אני מחכה ליום שתגמור עם התפקיד הזה כי אני יודע שההתנהגות הזאת היא לא אתה'".

מה עשה לו בלגן גדול יותר בראש, "רמפארט" או "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון מ-1994, שנטען אז כי הוביל לסדרת רציחות-חיקוי. "הייתי אומר שהסרט החדש, אבל גם כשעשיתי את ‘רוצחים מלידה' קרו לי דברים מוזרים".

אני אומר לו שאני לא מסוגל לצפות בסרט; הוא מפחיד אותי מאוד. הוא מחייך. "זאת בעצם קומדיה רומנטית שמפורשת לא נכון". עכשיו החיוך באמת מדאיג. אני אומר לו שלדעתי ב"רוצחים מלידה" מככבים יותר מטורפים הוליוודיים מאשר בכל סרט אחר - הרלסון, רוברט דאוני ג'וניור, טום סייזמור, טומי לי ג'ונס, ג'ולייט לואיס. "נכון, אלה היו ימים מטורפים. אחרי איזו תקופה שעבדנו על הסרט הרגשתי שאני הבחור הכי שפוי שם. באמת. זה לא קורה אף פעם... שאני הבחור השפוי ביותר".

מחוץ למיינסטרים

הרלסון, בן 50, הוא אחד השחקנים המעניינים ביותר בהוליווד, ולא רק בשל התפקידים שהוא מגלם (הוא מרבה לעבוד מחוץ למיינסטרים, עם במאים כגון מייקל וינטרבוטום ב"סרייבו" ומילוש פורמן ב"לארי פלינט: האיש והסקנדל") והדרך שבה הוא מגלם אותם, אלא הרקע שלו - סיפור משפחתי מטריד, הרפתקאות סקס בנעורים, טבעונות לוחמנית, פעילות פוליטית (לא רק למען לגליזציה של מריחואנה). הסתירות הרבות והשאלות מה היה אילו, הן שהופכות אותו למרתק. הוא היה יכול בקלות, למשל, להתגלגל לכנסייה ולהיות כומר. אמו נוצרייה דתייה וגם הוא היה דתי בילדותו. האם ראה בזה שליחות? "כן, קצת". הוא למד תיאולוגיה לצד לימודי הדרמה באוניברסיטה, ורק שם התחילה מערכת האמונה שלו להיסדק.

כשמדברים עם הרלסון אפשר לחשוב שהחזרה בשאלה שלו היתה האירוע המשמעותי הראשון בחייו. אבל זה לא כך - בהחלט לא. בעבר הוא שמר על חשאיות מפתיעה בכל הנוגע למשפחתו. הוא דיבר על אהבתו לאמו, לשני אחיו, על ילדותו בטקסס ובאוהיו, ונדמה שעברה עליו ילדות רגילה למדי. קראתי שאביו של הרלסון היה רוצח שכיר אבל הנחתי שזו אגדה אורבנית - אחד הסיפורים הבדיוניים ששחקנים מפיצים כשמשעמם להם. אני שואל אותו איך היו היחסים שלו עם אביו.

"די טובים", הוא אומר. "ההורים נפרדו כשהיו צעירים, לא ראינו אותו הרבה". ואז בכלל לא".

הוא ישב בכלא?

"כן", הוא אומר לאטו כאילו לועס עלה טבק. "כן. זה מסביר את ההיעלמות שלו". הוא צוחק ביבושת ומחכה שהנושא ישתנה.

אתה הכוכב הראשון שאני מראיין שאביו היה רוצח שכיר, אני אומר. אין תגובה. אני מספר לו שלא מכבר ראיינתי אשה שבנה היה רוצח סדרתי, ושהיא שקלה להתאבד בשל כך. הוא נראה מתעניין. "וואו, בן אדם, זה בטח מוטט אותה לגמרי. לא חושבים על החרא הזה כששומעים סיפורים כאלה", הוא אומר בשקט.

מכנים את אביך רוצח שכיר בעיתונים, אני אומר. זו האדרה או הקטנה של מה שעשה? הרלסון לועס עוד קצת את הטבק הדמיוני. "כן, כלומר מזה הוא כנראה..." הוא משתתק. התפרנס? "כן, התפרנס. הייתי בן אחת עשרה או שתים עשרה כששמעתי שמדברים עליו ברדיו במכונית. ישבתי במכונית וחיכיתי לאשה שאספה אותי מבית הספר, עזרה לאמא שלי, מכל מקום הקשבתי לרדיו ודיברו על צ'רלס הרלסון ועל המשפט שבו מאשימים אותו ברצח ובלה-בלה-בלה ואני יושב שם וחושב שלא יכול להיות שיש עוד צ'רלס הרלסון. הרי זה אבא שלי! זו היתה לי התפכחות כואבת. ואז האשה נכנסה למכונית וראתה את הפרצוף שלי והבינה שקרה משהו. היא היתה אשה טובה מאוד".

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

האם אמא שלך ידעה במה הוא עובד? "כן, היא היתה בעניינים". היא אהבה אותו? "לא, היא כבר הפסיקה לאהוב אותו מזמן. אתה יודע, אני צריך להצדיע לה כי היא אף פעם לא ניסתה ללכלך עליו באוזנינו".

צ'רלס הרלסון נשלח לכלא ב-1973, על רצח סוחר הדגנים סם דגיליה הבן. הוא נשפט ל-15 שנה, אבל שוחרר אחרי חמש שנים בשל התנהגות טובה. ב-1981 נפסקו לו שני מאסרי עולם על רצח השופט המחוזי ג'ון ווד (הרצח הראשון של שופט אמריקאי במאה ה-20). לפעמים הוא גם טען שרצח את ג'ון קנדי.

ב-1981, לאחר ששמע שאביו נאסר על רצח השופט, ניסה וודי ליצור אתו קשר. האם התפייסו אי פעם? "כן, כן. ניסיתי במשך שנים להביא לשחרורו. לארגן לו משפט חדש". למה חשבת שהוא זכאי למשפט חדש? הרלסון משתתק וחושב על כך כמו לראשונה. "אני לא יודע אם הגיע לו משפט חדש... הייתי פשוט בן שמנסה לעזור לאבא שלו. אז הוצאתי כמה מיליוני דולרים ודפקתי את הראש בקיר". כמה מיליונים, אני אומר, נדהם. "לפחות. עוד ועוד עורכי דין..."

אתה מזהה בעצמך תכונות של אביך? "לא מעט... נולדתי ביום ההולדת שלו. ביפאן מאמינים שאם נולדת ביום ההולדת של אביך, אתה לא דומה לאבא שלך, אתה פשוט אבא שלך; היה מוזר נורא כשהייתי יושב ומדבר אתו. פשוט השתגעתי לראות כמה דברים הוא עושה בדיוק כמוני". למשל? "דברים מיוחדים לו. הצחוק שלו. הפנים שלו מאוד דומים". האם הפחיד אותך לגלות שאתם כל כך דומים? "לא, לא". הוא צוחק בהיסוס.

צ'רלס הרלסון מת בכלא ב-2007. האם כבר שררה ביניכם ידידות אז? "כן, הסתדרנו מצוין. כשאי אפשר לבלות יחד וללכת יחד לפאב, אתה יודע למה אני מתכוון, זה קשה".

ארמון החוכמה

בתחילת שנות העשרים לחייו הרלסון כיכב ב"חופשי על הבר" ועשה חיים משוגעים. היה לו תיאבון שאינו יודע שובע, כמעט בכל תחום. בשלב מסוים התפרסם כשאמר ששכב עם שלוש נשים ביום. זה נכון? "לא, לא, בכלל לא". הוא מבין שאולי הוא מוחה בצורה מוגזמת מעט, ומתחיל מחדש. "בהחלט היתה תקופה של, איך נקרא לזה... של ‘סאטיריקון'. תקופה של נהנתנות פראית, אבל הייתי רוצה לחשוב שכל מי שיהיה במצב כזה יעבור את זה. תמיד האמנתי שדרך הנהנתנות מובילה לארמון החוכמה". הוא מחייך חיוך מטורף. "זו אחת המחשבות שמנחמות אותי".

אחד הדברים המפתיעים הוא שהרלסון חי עם אותה אשה כבר 22 שנה. "גם החברים שלי מופתעים מזה. זה מזעזע", הוא אומר. ואז הוא מזעזע אותי עוד יותר ומספר לי סיפור מקסים ומרגש על ההיכרות בינו לבין אשתו. לורה היתה העוזרת האישית שלו, ורק במשך הזמן התברר לו שהוא מאוהב בה. "נסעתי לאפריקה, ישבתי שם סביב המדורה, בניירובי, וחשבתי עליה, פינטזתי עליה". הוא נראה נבוך. "היא העוזרת שלי. זה לא טוב! חזרתי מאפריקה וכל כך פחדתי עד שאפילו לא יכולתי להגיד לה שאני מאוהב בה. הייתי יושב שם עם הגיטרה, ובסוף כתבתי לה שיר, ושרתי לה אותו, ובסוף היא אומרת לי, ‘וודי, אני מאוהבת בך כבר שנתיים וחצי'. ואז הרמתי אותה והכנסתי אותה פנימה". הוא ולורה התחתנו בסופו של דבר ב-2008.

הרלסון שולף את הטלפון הסלולרי שלו כדי להראות לי תמונות של לורה ושל שלוש הבנות שלהם. לפני 12 שנה עברה המשפחה להוואי. הרלסון התוודע למדינה ה-50 של אמריקה באמצעות זמר הקאנטרי וילי נלסון. "הלכתי להופעה של וילי ובסוף ההופעה ניגשה אלי אשתו אנני ואמרה, ‘וילי רוצה לדבר אתך באוטובוס'. אנחנו פותחים את הדלת ואני רואה אותו דרך הערפל מחזיק ג'וינט שמן וגדול. אני נכנס ומתחיל לבלות עם וילי, מבלי לדעת שהוא עומד להיות אחד החברים הטובים שיהיו לי בחיים". נלסון הזמין אותו לביתו בהוואי, הרלסון ולורה גילו את מאווי, החלק המרוחק באי, וההחלטה נפלה. במשך שלוש שנים הוא לא עשה סרטים - הוא התמקד בעיצוב החיים באי, בילה עם וילי על המרפסת שלו, ניגן בגיטרה, עישן ג'וינטים שמנים וגדולים וכתב (המחזה שלו, "Bullet for Adolf", שכתב עם פרנקי היימן, עלה בבכורה בטורונטו ב-2003).

האם חלפו ימי הבלגנים, או שמא הוא עומד לצאת מהחדר ולהרביץ לעוד איזה צלם? "כן, עברו הימים. אף פעם, בחיים לא אגע שוב בצלם. בחיים".

האם משהו השתנה בך?

"לא, אני עדיין חם מזג, אבל אני חושב שאני שולט יותר טוב ברגשות שלי. כל העניין שלי עכשיו הוא שאני מוריד את הראש וממשיך ללכת".

אדם נכנס לחדר ונושא שתי כוסות ענקיות של שייק פירות ירוק.

"היי, חבר!" אומר הרלסון.

"היי, חבר!" אומר האיש.

"זה סיימון", אומר הרלסון. "הוא האיש שלי". הוא טועם את המשקה. "זה פשוט נפלא, השייק הכי טוב בעולם. המון גרגרי יער, קיווי, שזיפים, אננס, קינמון, זרעי המפ". הרלסון אוכל בעיקר מזון גולמי. "יש כאן כפית, תטעם".

אני טועם, והמשקה אכן נפלא.

"וואו, אני רואה איך אתה משתנה לנגד עיני", אומר הרלסון.

"זה טוב. אמרת שיש בזה קיווי?" אני אומר.

"לא", אומר סיימון. "קי-ויד!" (מריחואנה).

"שכחתי להגיד לך, יש בזה תבלינים!" אומר הרלסון, ושניהם פורצים בצחוק גדול.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ